חולין דף נז – מחקר מדעי ורוח הקודש: ביאור דרשני במעשה רבי שמעון בן חלפתא והנמלים

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף נ"ז עמוד ב' מביאה מעשיות אחדות אודות רבי שמעון בן חלפתא, שהיה "עסקן בדברים". במעשיות שבגמרא ניכרת היצירתיות המיוחדת של רבי שמעון בן חלפתא, בעיקר בנוגע לבעלי חיים. רבי שמעון בן חלפתא מצליח לגרום לתרנגולת מרוטת נוצות לגדל כנפיים, וללהקת נמלים גדולה לצאת מקינה, ולבסוף לתקוף את אחת מן הנמלים.
דומה שהשאלה המרכזית ביחס למעשהו של רבי שמעון בן חלפתא והנמלים היא האם מדובר על מעשה כשר, הראוי לתשבחות; או על מעשה פסול, הראוי לגינוי. דומה שפשטות הסוגיה תומכת באפשרות השנייה. רבי שמעון בן חלפתא מוכיח הוכחה ניצחת, כביכול, על טבען של הנמלים, אך הגמרא דוחה את ההוכחה, וקובעת:
"אלא סמוך אהימנותא דשלמה".
כלומר – אין צורך לנסות ולהוכיח הנחות מציאותיות שקבע שלמה המלך בספר משלי, ומוטב לקבלן כפי שהן. כאמור, פשטות הדברים היא שמסקנה זו מותחת ביקורת על מעשיו של רבי שמעון, שאיננו סומך על הכתובים, ומעוניין להוכיח את הדברים בכוחות עצמו.
התוספות על אתר (ד"ה איזיל) אכן פירשו כך את הסוגיה, אלא שהתקשו: אם רבי שמעון בן חלפתא אכן פיקפק בדבריו של שלמה המלך, הרי הוא מלגלג על דברי חכמים, וראוי להענישו על כך! העובדה שמדובר על אמורא המכונה "רבי", ואף מוסרים דברי תורה בשמו, מקשה על ההנחה שמעשהו היה שלא כדין. לפיכך, מסיקים התוספות:
"שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה".
כלומר – רבי שמעון בן חלפתא לא פיקפק בדבריו של שלמה, אלא אדרבה, הוכיח את נכונותם.
המהרש"א מדייק מדברי התוספות, שרבי שמעון בן חלפתא היה משוכנע בכך ששלמה המלך עצמו ערך ניסוי בנמלים, ומכוחו כתב את אשר כתב. רבי שמעון בן חלפתא ביקש לחשוף את אותו ניסוי. המהרש"א מתקשה בכך:
"והוא דחוק, דשלמה ודאי ברוח הקודש ידע ואמרה".
המהרש"א ממאן להפוך את שלמה המלך למדען. לדבריו, כל משלי שלמה נאמרו על פי רוח הקודש, ולא על פי ניסיון מדעי. כך מפורש גם ברש"י בסוגייתנו.
קביעה זו של המהרש"א איננה מוסכמת. בכתובים המתארים את חכמת שלמה (מלכים א', ה', י"ג) נאמר:
"וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים".
ופירש המלבי"ם שם:
"גם חיבר חיבורים רבים על חכמת הטבע, שבהם דיבר על הצומח בכל מיניו... וכן בחכמת הבעלי חיים לכל מיניהם".
אין הכרח להניח שהחיבורים הנזכרים כאן באים לידי ביטוי בספר משלי, ואולם המלבי"ם אינו מוצא כל פסול בכך ששלמה המלך עסק בחכמת הטבע, ולא רק ברוח הקודש.
מחלוקת עקרונית זו בין המהרש"א והמלבי"ם משמעותית מאוד ביחס לסוגיות שבהן עסקינן. מעשיית רבי שמעון בן חלפתא נשזרת בסוגיה בעיצומו של הדיון לגבי השאלה האם טריפה עשויה לחיות. שאלה זו היא אחת מנקודות המפגש המרכזיות של ההלכה והמציאות בענייני טריפות. כפי שראינו בעבר (ראה בעיוננו לדף מ"ג), שאלה משמעותית היא האם דיני טריפות נקבעים על פי המציאות הביולוגית בשטח, או שמא מדובר על מסורת הלכתית תאורטית, שנמסרה בעם ישראל מדור לדור. שאלה זו נוגעת, במידה רבה, למחלוקת המהרש"א והמלבי"ם.
המהרש"א מבקש לצמצם את תחום המחקר המדעי, או לכל היותר להתייחס אליו בבחינת "יהודה ועוד לקרא". המהרש"א מסביר שרבי שמעון בן חלפתא חקר את הנמלים משום שביקש להביא הוכחה מדעית לטענה שנמסרה ברוח הקודש (וכפי שכותב בעל חובת הלבבות בהקדמת ספרו, שיש ערך ל"מופת בדרך השכל" המוכיח תפיסות שנמסרו בקבלה). ייתכן שיש מקום למחקר מדעי גם בכל הנוגע לטריפות, ואולם מחקר זה בוודאי איננו עומד בלב העניין.
אך על פי דרכו של המלבי"ם, יש להניח שאם שלמה המלך עסק במחקר מדעי, כך רשאים לעשות אף אנחנו. עיסוק זה איננו צדדי, אלא הוא הבסיס ליצירתם של ספרי קודש, דוגמת ספר משלי. עמדה שכזו תעניק למחקר הביולוגי משקל של כבוד גם בכל הנוגע להלכות טריפות, ובעיקר בסוגיה כמו זו שלפנינו.