חולין דף סו – סימני הטהרה בדגים

  • הרב אברהם סתיו
בעיוננו לדף נ"ט חקרנו ביחס לסימני בהמות ועופות, האם הם נחשבים כסימן לזיהוי מיני החיות הטהורות והטמאות, או שמא הם מהווים גורמי טהרה מהותיים. בעיון זה נדון בחקירה זו ביחס לסימני הטהרה של דגים.
בברייתא (סו ע"א-ע"ב) נאמר:
"תנו רבנן:
אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן – ה"ז מותר,
יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס – ה"ז מותר".
כלומר – סימני הטהרה של הדגים אינם צריכים להימצא על גוף הדג במשך כל חייו, ודי בכך שבשלב מסוים בחייו אמורים להיות לו סימני טהרה. מדין זה ניתן ללמוד בפשטות שסימני הטהרה בדגים אינם גורמים שיוצרים את ההיתר באופן אקטיבי, שהרי מותר לאכול דג גם אם אין לו סימני טהרה, ובלבד שאמורים היו לגדול לו סימני טהרה בשלב מאוחר יותר.
אמנם, עדיין יש מקום להתלבט בין שתי אפשרויות:
א. סימני הטהרה מהווים רק אמצעי לזיהוי מינו של הדג, ובאמת אין להם כל משמעות בפני עצמם.
ב. הדג מוגדר ככשר רק בזכות סימני הטהרה שבו, אלא שדי בכך שיהיה בו פוטנציאל להצמחת סימני טהרה ואין צורך בכך שהסימנים יופיעו בו בפועל.
לחקירה זו ישנן השלכות מעשיות רבות ביחס לשאלות הלכתיות שהתעוררו בימינו. למשל, מהי משמעותה של הנדסה גנטית בסימני הדגים? הפוסקים התלבטו האם הוספת סימני טהרה לדג טמא יכולה לטהר אותו, וכן האם הסרה גנטית של סימנים אלו מדג טהור תטמא אותו. אפשר כמובן לומר שכל שינוי כזה יוצר מין חדש, וממילא בכל מקרה נדון לפי התוצר המוגמר, אך אם נניח שהמין נשאר אותו מין – נצטרך לדון האם שינוי סימני הטהרה יוצר שינוי בדינו של הדג (ראה על כך במאמרו של הרב אברהם דוד הורוויץ, כרם שלמה פו, ובמאמרו של הרב אליהו בקשי דורון, תחומין ז).
ניתן אולי להביא ראיה לאפשרות השנייה מתוך דברי הר"ן על אתר (כג ע"א מדפי הרי"ף), שהביא מקור לדינה של הברייתא:
"אפשר דנפקא לן הכי מדכתיב 'אין לו', דמשמע עיין עליו, כדאמרינן בכל דוכתא".
מתוך השוואה למקומות אחרים שבהם דורשים "אין לו – עיין עליו" נראה בבירור שעצם קיומם של הסימנים לאחר זמן הוא שמטהר את הדגים, ולא מדובר בסימן לזיהוי מינם.
מקור נוסף שממנו ניתן להכריע את חקירתנו הוא המשך דברי הגמרא (סו ע"ב):
"תנן התם: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת; יש לו קשקשת ויש לו סנפיר – דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת – דג טמא.
מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר!...
אמר רבי אבהו, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר".
הגמרא שואלת מדוע יש צורך לכתוב את דין הסנפיר, שהרי בכל דג שבו יש קשקשת יש גם סנפיר. תשובתה של הגמרא היא: "יגדיל תורה ויאדיר", וניתן להבין אותה בשתי דרכים. הר"ן על אתר כתב: "כלומר, כדי שלא נוכל לבוא לכלל טעות". מדבריו משמע שאין משמעות אמיתית לסנפיר, וכדבריו עולה גם בתוס' כאן (ד"ה יגדיל). אמנם הריטב"א בנדה (נא ע"ב) כתב:
"פירוש דלסמוך ודאי בקשקשת סגי לן, ומיהו כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת, ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואע"פ שהוא לבדו אינו גורם טהרה".
פירושו הראשון של הריטב"א טעון בירור, ועל כל פנים מפירושו השני עולה בבירור שגם הסנפיר מהווה חלק מגורמי הטהרה של הדגים, וממילא ברור שסימני הדגים אינם סימני זיהוי בעלמא אלא גורמי טהרה שכל אחד מהם נצרך כדי להתיר את הדג באכילה.
יש להעיר שמחלוקת זו יכולה להשליך על שאלה מעשית נוספת: מה יהיה דינו של דג מהונדס גנטית שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר? לפי דברי הריטב"א ברור שדג כזה יהיה טמא, שהרי חסר לו אחד מסימני הטהרה. אמנם לפי שיטת הר"ן יש מקום להסתפק בשאלה זו.