חטא אדם הראשון כבר תוקן – האומנם? | ל

נעסוק השבוע באמירה משמעותית של מניטו שטרם ראינו, אך היא עומדת ברקע כבר מתחילת השנה: הקביעה כי חטא אדם הראשון תוקן כבר.

אנו שומעים פעמים רבות שעיקר התיקון הוא תיקון חטא אדם הראשון, אולם לאמתו של דבר תיקון זה כבר בוצע על־ידי דוד המלך ברמת הכלל, ברמת כלל הבריאה.   (סוד מדרש התולדות א, עמ' 137)

לאמירה זו של מניטו קשה למצוא מקור בדברי גדולי ישראל בדורות הקודמים. המעיין בספריו יראה שגם המהדירים מצאו אמנם מקורות שיכולים לתת השראה לאמירה כזו, אולם האמירה עצמה לא הייתה נוכחת לפני מניטו. לעומתה, את האמירה ההפוכה אנו יכולים למצוא במקומות רבים מספור, הן בקבלה והן בנגלה.

הבעיה העקרונית בתליית החסרונות לאדם הראשון

תחילה יש להבין מה מפריע למניטו בתפיסה שאנו צריכים לתקן את חטא האדם הראשון. עניין אחד שמפריע לו קשור להתמודדותו הארוכה עם הנצרות: הנצרות מעצימה את יסוד החטא הקדמון, ובעקבותיו רואה את כולנו כחוטאים. מניטו טוען שהיהדות חולקת מכל וכל על תפיסה זו, שלדבריו חלחלה מהנצרות ליהדות:

בעניין זה המחלוקת עם הנצרות היא מחלוקת מהותית ביותר. הנצרות טוענת שמאז חטאו של האדם הראשון, כל אדם הוא בגדר של חוטא. לצערי הרב, יש גם יהודים שלא למדו כל צרכם האומרים דברים דומים. לדעת הנצרות יש כאן מין הכרח: האדם נפל ממדרגתו והוא אינו יכול להתגבר אלא אם כן הוא מוצא ״חן״ בְּעֵינֵי הבורא ואין הדבר תלוי בהתנהגותו אלא בהחלטה שרירותית של הבורא.

עמדת התורה שונה לחלוטין. מי שחוטא חוטא. הוא החוטא מפני שהוא החליט שרצונו קודם לצו הבורא. אף אחד אינו מוכרח לחטוא בגלל איזה חטא קדמון. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר שהאדם נולד ישר. עובדה היא שכאשר בני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני, ואמרו ״נעשה ונשמע״, הם חזרו למצבו של האדם הראשון לפני החטא ונפסקה זוהמת הנחש. אחר כך, בחטא העגל, הם שוב קלקלו את המצב. האדם החוטא הוא זה שצריך להתמודד עם חטאו הוא. הוא ולא אחר.   (שם)

עניין נוסף שמפריע למניטו הוא העובדה שאדם אחד חטא ואנשים אחרים נענשים. ייתכן שאנשים פרטיים יחזרו על חטאו של אדם הראשון ויצטרכו לתקן את החטא, אבל ברמת הכלל – אין להעניש את כל האנושות על חטא של אדם אחד. לדברי מניטו זהו חוסר צדק, ואין זו דרכו של א-לוהי ישראל.

מדוע מניטו לא יישב את קושיותיו?

אולם על שתי הקושיות הללו אפשר לענות, לכאורה, באמצעות פתרונות שמניטו עצמו מציע במקומות אחרים. למשל, ראינו את מרכזיותו של יסוד הבחירה החופשית כמשפיעה על התפתחות ההיסטוריה. על פי יסוד זה אפשר לתלות את משימת התיקון ההיסטורית בחטא אדם הראשון, מבלי להגיע לתפיסה הנוצרית; הנוצרים אומרים שהבחירה אינה מועילה ואי אפשר לתקן את החטא, ואילו היהדות אומרת שבידינו לתקן את החטא בבחירתנו החופשית. מניטו היה יכול להבדיל באופן זה בינינו ובין הנצרות, ובכל זאת הוא מציב דגם חלופי לשימת הדגש על חטא אדם הראשון.

גם עם הקושיה על חוסר הצדק אפשר לענות מתוך כתביו של מניטו עצמו. ראינו כיצד הוא מסביר את דברי חז"ל שלכאורה רואים את כל שעבוד מצרים כעונש על חטאיו של אברהם אבינו. על השאלה כיצד ייתכן שעם ישראל נענש על חטא שלא הוא עשה, מניטו עונה באמצעות עקרון הזהות – חטאיו של אברהם אבינו משקפים חיסרון בזהות הישראלית שהוא בנה, ועם ישראל שזו גם זהותו צריך להשלים את אותו החיסרון. גם במקרה שלנו אפשר היה לומר שאדם הראשון בנה את הזהות הכלל-אנושית, ולכן האנושות לוקה באותו חיסרון ונדרשת לתקנו.

הרי שהקושיות שמקשה מניטו אינן מולידות בהכרח את מסקנתו בנוגע לחטא אדם הראשון, ונראה כי הוא מתנגד באופן עקרוני לתליית כל תיקוננו בחטאו. נצטרך להבין מה הסיבה.

נצטרך גם להבין כיצד הדגם החלופי שמציב מניטו מיישב את קושיותיו. מניטו אומר שכל האנושות צריכה לתקן את חטא קין והבל, ולכאורה אמירה זו סובלת בדיוק מאותן בעיות שסובלת האמירה על חטא אדם הראשון. מדוע על חטא קין והבל אפשר לומר זאת?

החיסרון טבוע בבריאה

השאלה האם ומדוע מוטל עלינו לתקן את חטא אדם הראשון נוכחת אמנם בקבלה, אך למעשה היא שאלה כבר בפשט התורה, ונוגעת בשאלה עמוקה ותשתיתית יותר: מהו מקור החסרונות בעולם? למה העולם חסר? כפי שראינו, אחת התשובות המקובלות היא שהעולם נברא מושלם, ואדם הראשון חטא וקלקל הכל. אולם מעיון בפרשת בראשית עולה תשובה אחרת.

היסוד לתשובה נמצא למעשה כבר בפסוק השני בתורה. הקב"ה בורא עולם, ופתאום מתגלה שהארץ "הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א', ב'). כל הבריאה היא תהליך הבראה מתוך הפסוק השני. העולם הנברא נקלע למשבר, ואחר כך כל בריאת העולם מתקנת את המשבר. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר... וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א', ג'-ד'). הרי לנו בריאת האור, אבל מתי נברא החושך? זהו החושך על פני תהום שהופיע בפסוק ב', והאור בא להתמודד מולו. "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א', ט') – האם היבשה כבר נבראה, וצריך רק שהיא תחשף? מתי היא נבראה? כשהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ, אלא שהארץ הייתה תהו ובהו, ורק עכשיו מתגלה הארץ שכוסתה עד כה במים. הצורך בתיקון נובע מהפער בין פסוק א' לפסוק ב' בבראשית א', פער שנקרא בקבלה: שבירת הכלים.

מכאן שהעולם לא נברא שלם, הקב"ה ברא במכוון עולם חסר. החיסרון לא הופיע לראשונה בפרק ג' והרס את העולם המושלם, אלא העולם היה חסר כבר מתחילתו – וזאת כדי שהאדם יהיה שותף בתיקונו. אמת שאדם הראשון חטא בפרק ג', אבל הבעיה שנוצרה עקב חטאו היא רק המשך של החיסרון שהוטבע בעולם מבריאתו. על כן, אומר מניטו, השאלה איננה כיצד מתקנים את חטא אדם הראשון, אלא איך מתקנים את העולם. איך משלימים את החיסרון שנבראנו כדי להשלימו. בדרך התיקון הארוכה אנו עושים חטאים נוספים, ועלינו לתקן אותם ולהמשיך הלאה לתיקון הכללי.

תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הנוצרית, שלפיה כל החסרונות נובעים מקלקול שיצר האדם. מניטו אומר שזה אחד מהיסודות שנכנסו ליהדות במשך שנות הגלות ממקומות זרים. לפי היהדות אם יש חטא – מכפרים עליו וממשיכים בדרך. הוא אומר זאת גם על המבנה של ספר ויקרא: החוטא מביא חטאת ומתכפר לו, אך ספר ויקרא אינו נפתח בקרבן חטאת אלא בקרבן עולה. הקשר בינינו ובין הקב"ה אינו מסתכם רק בכפרה על טעויות שעשינו. יש לנו מטרה כללית יותר, אנו שותפים עם הקב"ה בתיקון העולם.

בין אדם הראשון לקין והבל

אף שמקור כל החסרונות נעוץ כבר בבריאה, מניטו בכל זאת מגדיר את חטא קין והבל בתור חטא יסודי שהאנושות צריכה לתקן. במה הוא שונה מחטא אדם הראשון? מניטו טוען שחטא אדם הראשון אינו שייך לעולם שלנו. הוא התרחש בגן עדן, במציאות עלומה ונסתרת ששונה לחלוטין מהמציאות שבה אנו חיים. הסיפור של קין והבל הוא הסיפור הראשון שמתרחש בעולם המוכר לנו. ההתמודדות היסודית של קין והבל, כפי שראינו בסוגיית משוואת האחווה, היא עם מציאות שבה שני כוחות מצויים במרחב אחד – ואנו מכירים את ההתמודדות הזו מכל מקום במציאות הממשית. חיינו מלאים התנגשויות בין אנשים ובין עמים. לכן אנו יכולים לראות את משימת התיקון המוסרי, שמהדהדת בעולם מאז פרשת קין והבל, בתור היסוד לחיינו אנו.

הקריטריון המוסרי משמש מפתח להבנת המסופר בתורה מתחילת פרק ד' של חומש בראשית. אני רגיל להתחיל את לימוד החומש בעיון מן הפרק הזה משום שמוצג בו לראשונה בהיסטוריה בעיה מוסרית דרך סיפור קָיִן והֶבֶל. בעיה זו היא הבעיה שעלינו לפתור במהלך ההיסטוריה. אני יודע כי רבים שמים דגש על חטאו של אדם הראשון, אולם זו טעות משום שברמת הכלל כבר תוקנה בעיה זו על־ידי דוד המלך. כל היסטוריית העולם היא תיקונו של חטא קָיִן, ובעיה זו צריכה להעסיק אותנו ברמת הכלל במהלך ההיסטוריה, במהלך ״התולדות״ – תיקון יחסי האחווה בין אדם לחברו.   (סוד מדרש התולדות ב, עמוד 151)

עיקר מלאכתנו – להיות שותפים לקב"ה, מתוך בחירתנו החופשית. יסוד זה הופך את העולם לאופטימי, ובניגוד מוחלט לכל הייאוש שהנצרות מבקשת להמיט על האנושות, הוא נותן תקווה להתקדמות.