נידה | דף סא | חייך וחיי חברך

פיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה מלבד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. יש לברר האם פיקוח נפש של הזולת דוחה את דין פיקוח נפש של האדם עצמו?

ברור שאסור לאדם להתאבד בכדי להציל את חברו, שהרי גם נפשו שלו כלולה באיסור שפיכות דמים. אולם, מה הדין לגבי מקרה בו אדם יכול להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה מתוך מטרה להציל את חברו?

בסוגייתנו מובא מעשה שהיה לפני רבי טרפון:

"הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו".

רש"י (ד"ה מיחש ליה מבעי) מפרש שרבי טרפון חשש להחביא את אותם אנשים מהחשש שהם באמת הרגו ואסור להציל אותם. דבריו של רש"י מעט מוקשים, אפשר היה להבין מדוע יהיה אסור להציל מהשלטונות יהודי רוצח; אבל במקרה שלנו אנו מדברים על רינונים ולא על מקרה של רוצח ודאי. יתכן שמסיבה זו, רב אחאי משבחא (שאילתות דרב אחאי פרשת שלח שאילתא קכט), פירש שרבי טרפון חשש שמא אם הם באמת רוצחים הוא עלול להינזק ולכן אמר להם שיצלו את עצמם ויתחבאו.

באופן זה כתב רבי יאיר חיים בן משה שמשון בחוות יאיר (שו"ת קמו), אסור להציל אדם כאשר השלטון רודף אותו על מנת להרוג אותו משום שביצע רצח; אבל אם השלטון רוצה להרוג אדם משום סיבה אחרת יש לדון האם מותר להציל אותו על ידי עצה טובה ולא בידים. דברים אלה דרושים קצת ביאור, מדוע שלא יסכן אדם את עצמו על מנת להציל חיי חבירו? יתר על כן, מדברי התלמוד הירושלמי (מסכת תרומות פרק ח הלכה ד) משמע אחרת:

"רבי איסי איתציד בספסופה אמר רבי יונתן יכרך המת בסדינו אמ' רבי שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא".

לכאורה, מבואר בירושלמי שרבי שמעון בן לקיש היה מוכן להסתכן בכדי להציל את רבי איסי, למרות שהוא היה מודע לכך שכתוצאה ממעשה זה הוא עצמו עלול ליהרג. מדברים אלה משמע שמותר לאדם להכנס לספק סכנה על מנת להציל את חברו. רבי יוסף קארו, כותב בשם רבי מאיר ב"ר יקותיאל הכהן מרוטנבורג (כסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש א, יד):

"וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק".

לא מבואר מהו הירושלמי עליו מסתמך רבי מאיר ב"ר יקותיאל הכהן מרוטנבורג, כך גם לא נמצא מקור אשר הניסוח שלו דומה לדבריו. אולם, את דין זה ניתן להבין באחת משתי אפשרויות:

א. מדובר במקור שהיה בידיו ואבד לנו

ב. לא מדובר בציטוט אלא בלימוד ממקור שקיים בידנו

על פניו, אם נקבל את האפשרות שאומרת שמדובר בלימוד ממקור שנמצא בידנו, מסתבר שהגמרא מהירושלמי היא המקור המדובר. אולם, אם זה המקור אז לא ברור מדוע לא נפסק הדין הנ"ל באף לא אחד מהפוסקים. יתכן לומר שהפוסקים לא קיבלו הלכה זו משום שהירושלמי סותר את דברי הבבלי לעיל ונפסקה ההלכה כדברי הבבלי.

מאידך, ניתן לומר שהמקרה של רבי שמעון בן לקיש דומה לדין של עיר שצרו עליה אויבים (ערובין דף מה עמוד א, ולהלן ברמב"ם הלכות שבת ב, כג):

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת".

כשם שיש חובה על כל אחד להיכנס לידי סכנה על מנת להציל העיר מהגויים, כך רבי שמעון בן לקיש הכניס עצמו לידי סכנה על מנת להציל את רבי איסי. אם אכן נקבל את ההשוואה בין הירושלמי והבבלי יוצא שאין כל מחלוקת ומובן שהפוסקים לא פסקו כדברי ההגהות מיימוניות, משום שהדין של ספק פיקוח נפש כבר נאמר לגבי עיר שצרו עליה אויבים וממילא קיימת חובה על אדם להכניס עצמו לידי ספק של פיקוח נפש על מנת להציל את חברו.