חיים של תורה

ההגדרה הפשוטה לאדם דתי היא אדם ששומר מצוות. הגדרה זאת מצמצמת את העולם הדתי לתחום המצוות: כביכול, בקיום המצוות האדם מקיים את חובתו כלפי הקב"ה וראוי להיקרא דתי. ואכן, ישנם הוגים שראו את שיא עבודת ה' של האדם בכך שהוא מצליח לקיים את תרי"ג המצוות ולהקפיד עליהן קלה כבחמורה.

תפיסה זה מצמצמת את העולם הדתי לנקודות ספציפיות שבהן צריך לקיים מצוות. לפיה, בזמן שהאדם אינו חייב במצווה מסויימת - הוא יכול להתנהג ככל אחד אחר, ובלבד שלא יעבור על לאווים. ידועים דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, שיצא נגד גישה זה: "אם כך, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה". כלומר - הקפדה מוחלטת על מצוות אינה הופכת את האדם לאדם דתי, כיוון שהמצוות לא נוגעות לכל תחומי החיים. ייתכן אדם המקפיד על קלה כבחמורה, ובכל זאת אינו נחשב לאדם דתי. הרמב"ן מסביר שזוהי הסיבה שהקב"ה נתן לנו מצוות כלליות, המנחות אותנו גם במקומות שאין בהם מצוות או עבירות ספציפית.

הראי"ה קוק מסכים עם הרמב"ן, שהתורה היא דרך חיים ולא רק אוסף של מצוות. הגמרא בברכות ו ע"ב אומרת: "אמר רבי יוחנן: בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה - מייד הוא כועס, שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה'". הרב קוק, בפירושו על מסכת ברכות (עין-אי"ה פ"א נד) מסביר כך: "יסוד עבודת ה' ע"פ התורה הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים על פי רצונו יתברך, ומי שחושב שעבודת ה' נשלמת בפעולות פרטיות ומקצה להן מעיתותיו ושוב אין ה' בלבבו - הוא הורס כל בניני התורה". אדם החושב שכל התורה היא רק פעולות ספציפיות של מצוות ואיסורים - לא רק שאינו מקיים את התורה, אלא אף הורס אותה ומקלקל אותה. מטרת התורה לחנך את האדם ולתת לו אורך חיים של קדושה וטהרה, ואדם שחושב שהתורה היא רק אוסף מצוות - אינו מקיים אפילו את המצוות בשלמות, כי הוא אינו מבין את מגמתה ומטרתה של התורה.

לאור זאת, מסביר הרב קוק שהגמרא עוסקת באנשים הבונים בית כנסת - שזוהי מצווה ספציפית נקודתית, ואינם באים אליו - כלומר, אינם נוהגים באורח חיים של תורה כל הזמן. לכן הקב"ה כועס עליהם, ואומר "מדוע באתי ואין איש".