ח"י טריפות נאמרו למשה בסיני

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין דף מג - ח"י טריפות נאמרו למשה בסיני

גרסינן בגמרא בדף מ"ב עמוד א':

"דתנא דבי ר' ישמעאל: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" - אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני".

גם במשנה הפותחת את הפרק נמנו שמונה עשרה טריפות, אך חידושו של ר' ישמעאל הוא, שכל שמונה עשר הפרטים נמסרו למשה בסיני.

ניסוח שונה מעט מזה של ר' ישמעאל מצוי בדבריו של עולה בדף מ"ג עמוד א':

"אמר עולא, ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני".

בשונה מר' ישמעאל, המונה באופן פרטני שמונה עשרה טריפות, מונה עולא שמונה אבות טיפוס של טריפות, ולדעתו הטריפות למיניהן ולגווניהן (ראה רמב"ם הלכות שחיטה, פרק י' הלכה ט', אשר מונה בסיכומו של חשבון 70 טריפות) נכללות באותן שמונה קטגוריות. בלשונו של הבית יוסף (יורה דעה, סימן כ"ט):

"וכשנזכיר פרטי הטרפות תמצא איש איש על דגלו לבית אב של אחת משמנה מיני טרפות הללו".

כפי שראינו בעיון הקודם, טריפה היא בהמה שנפגעה במכת מוות, ואין לה סיכוי להמשיך ולחיות. לאור הגדרה בסיסית זו, התקשו ראשונים ואחרונים בדבריהם של ר' ישמעאל ועולא: מה צורך יש במניין מדוייק ומדוקדק של טריפות הנמסר למשה בסיני?! סוף סוף, מדובר על שאלה מציאותית גרידא: האם מכה כגון זו מהוות מכת מוות שאין לה רפואה. את השאלה הזו ניתן לפשוט על פי תנאי השטח שבפני המורה (או חכמי הרפואה בני דורו), ואין צורך לקבוע בהם מסמרות.

כבר הרמב"ם נדרש לשאלה זו, והשיב עליה תשובה נחרצת. הרמב"ם סוקר את הלכות טריפות על פני חמישה פרקים ארוכים בהלכות שחיטה, ובסיומו של הדיון (פרק י' הלכות י"ב-י"ג) קובע:

"ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.
וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך".

הרמב"ם סותם את הגולל על דיון הלכתי עכשווי בהלכות טריפות. הוא קובע בפירוש, שאף אם תימצא תרופה לאחד ממיני הטריפה, או לחילופין תימצא מכה המסכנת את הבהמה, אין להתחשב בכך הלכה למעשה.

דברי הרמב"ם התקבלו להלכה על ידי הפוסקים לדורותיהם. נעיין, למשל, בתשובתו העכשווית של הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, חושן משפט ב', סימן ע"ג):

"דהרי כל עניני מחלות ורפואתן אינם דברים קבועים בכל ימות העולם, דהרבה דברים טבעיים נתחלפו וכמו כן שייך שישתנו גם במחלות ורפואות, מה שאין כן בטריפות שמנו בריש פרק אלו טריפות ... אי אפשר לפרש שהוא כפי כל זמן וזמן דהא דיני טרפות לאכילה הם קבועים לעולם ... ולכן ניחא מה שנאמרו למשה בסיני כל הפרטים כדאמר עולא בחולין דף מ"ג ע"א שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני ...
ומפורש זה ברמב"ם פרק י' מהלכות שחיטה ... שלשון זה משמע שאף שהאמת בזמן ההוא כפי שידוע מדרכי הרפואה, לא נשתנה הדין דבשביל זה באה ההלכה שלא תלוי במה שיאמרו חכמים שבזו תהא חיה ובזו לא תהא חיה אלא כפי שהיה בשעת מתן תורה דמה שהיה אז אין כמוה חיה נאסרה לעולם אף כשישתנו הטבעיים, ומה שהיה כמוה חיה כשרה אף כשישתנו הטבעיים".

בהמשך דבריו שם מסביר הרב פיינשטיין, שגם הרמב"ם בשעתו, וגם הוא עצמו בדורנו, איננו מתכחש לממצאים הרפואיים. אדרבה, הוא מקבל אותם ואת נכונותם, אך סבור שהם אינם משפיעים הלכה למעשה על הלכות טריפות (את זאת אומר הרב פיינשטיין, בניגוד לאלה הטועים לחשוב שהממצא הרפואי בוודאי מוטעה, שהרי הוא סותר את דברי חז"ל; על כך נרחיב, בעז"ה, בהזדמנות אחרת).

קביעה יסודית זו של הרמב"ם, שאחריה נמשכו הפוסקים בכל הדורות, מקשה מאוד על הקפדה בהלכות טריפות במציאות המודרנית. בעולמנו המודרני, בעלי החיים ברפתות ובלולים עוברים טיפולים רפואיים שונים. טיפולים אלה כוללים, לא פעם, ניתוחים וזריקות. מבחינה רפואית, טיפולים אלה נועדו להאריך את חייה של הבהמה, ולשפר את איכות חייה. דא עקא, יש מן הטיפולים הכרוכים בפעולות שעל פי ההלכה מוגדרת טריפה. משגיחי הכשרות מוכרחים לרכוש לעצמם מיומנות מיוחדת במעקב אחר הטיפולים הללו, וכאמור, זהו אחד האתגרים המרכזיים בשמירת הכשרות כיום.

הרב אביהוד שורץ