חמישה הוגים רבניים מהמאה התשע עשרה: סקירה רטרוספקטיבית

סדרה זו בחנה את הגותם של חמישה רבנים בני אותה תקופה בערך. ארבעה מהם נולדו במאה התשע עשרה (הרב ליפשיץ נולד במאה השמונה עשרה), והם פעלו כרבנים רק במאה זו (חוץ מהרב מאיר שמחה שחי עד 1926). רבנים אלו חיו בחלקים שונים של אירופה ומילאו תפקידים שונים בעולם האורתודוקסי. הרב ליפשיץ והרב הירש היו רבני קהילה בגרמניה, שבה הקהילה היהודית הייתה מעורה למדיי בתרבות הסובבת. הרב מאיר שמחה היה רב קהילה באווירה שונה מאוד, בעיר דווינסק במזרח אירופה. הנצי"ב היה ראש ישיבת וולוז'ין, מעוזם של המתנגדים, בעוד שר' צדוק שגשג בעולם החסידי.

לפני הדיון בפרטים, אני רוצה להצביע על מספר תכונות משותפות של גדולה רבנית. ציינו מספר פעמים את הרוחב וההיקף של הגותם של כותבים אלו. הנצי"ב כתב פירושים על החומש, התלמוד, השאילתות והספרי, ובנוסף גם תשובות. הרב מאיר שמחה כתב פירושים על החומש, משנה תורה והתלמוד. ר' צדוק כתב חיבורים הלכתיים ומחשבתיים, וכלל באחרונים כמות נכבדה של סוגיות הלכתיות. הרב הירש כתב פירוש על החומש, חיבורים רבים על מחשבה יהודית וחיבורים חשובים על סוגיות שנגעו לקהילה היהודית בימיו. בנוסף לכך, פירושו לחומש התבסס על מומחיות ניכרת בתחומי קודשים וטהרות.

מבין כותבים אלו, הרב ליפשיץ הפיק את מספר הכתבים הקטן ביותר, אך פירושו הקלאסי על המשנה הינו רחב היקף ביותר. בפירוש זה ניתוח תלמודי ופסיקות הלכה מופיעים לצד שאלות פילוסופיות, היסטוריות, בלשניות ומדעיות.

כל אחד מהוגים אלה מגלם הצטיינות רבנית בידע התורני הנרחב שלו ובבקיאותו בתנ"ך ובתלמוד, כמו גם ביצירת הגות יהודית הנטועה בפרטים הלכתיים. החולי האינטלקטואלי של התמחות צרה, שנפוץ בעידן המודרני, לא פגע בכותבים אלו.

יתר על כן, כל החמישה מגלים בכתיבתם אבחנה פסיכולוגית דקה. דוגמאות לכך הן ההסבר של הרב ליפשיץ  לכך שלימוד מחוץ לבית מעודד גידול חינוכי, הסברו של ר' צדוק כיצד העדר תבונה פנימית מוליד יהירות למדנית, וההארה של הרב מאיר שמחה על ההשפעה ההדדית של האליטה וההמון באשר ליחס למנהיגים עולים. גדולה דורשת יותר מבקיאות וידענות; היא דורשת גם אבחנה מעמיקה.

הגותם של חמשת כותבים אלו מכילה הקבלות מעניינות. הן הנצי"ב והן הרב מאיר שמחה מתמודדים עם הבדלים בין הפשט לדרש בחלקים של התורה העוסקים בחוק. הרב ברלין מסביר לעתים קרובות שמשמעות הפשט נוגעת לחוק כפי שהוא נקבע לאותו דור, בעוד שפרשנות חז"ל משקפת את החוק לדורות. הוא מחיל שיטה זו על הקטעים העוסקים בפרה אדומה, בעבודת המקדש ביום כיפור והכניסה לקודש הקודשים, ובשילוח הטמאים מחוץ למחנה. לדוגמה, הוא מציין מקרה שבו עבד עברי נותר עבד "לעולם" כפשוטו. לא מצאתי מתודולוגיה מקבילה רלוונטית בפרושו של הרב הירש.

הן הרב הירש והן הנצי"ב מתייחסים לאבות כדמויות דגולות עם מגבלות אנושיות. באחד השיעורים הקודמים הראינו קטעים ;מכתבי הרב הירש שמדגימים גישה זו, וביניהם ביקורתו על ההחלטות החינוכיות של יצחק בגידולו של עשיו. הנצי"ב טוען שמערכת היחסים בין רבקה ליצחק הייתה שונה מזו של שרה ואברהם או רחל ויעקב. שרה ורחל יכלו לבטא את אי ההסכמה שלהן עם בעליהן, בעוד שרבקה הרגישה תמיד מאוימת בסביבתו של יצחק. לפיכך, היא לא התעמתה אתו ישירות, כאשר היא התנגדה לתכניתו לגבי חלוקת הברכות לילדיהם.^[1] אני רוצה להדגיש שההתייחסות לאבות ולאימהות כאנושיים אינה ניסיון לייחס להם מספר גדול ככל האפשר של חטאים. משמעותה של התייחסות זו היא ההבנה כי הם היו נתונים לאותן תהפוכות רגשיות כשאר בני האדם – תקוות ושאיפות לצד פחדים, תסכולים וקשיים.

הנצי"ב ור' צדוק חולקים את התובנה כי התפתחות התורה שבעל פה בתקופת בית ראשון נבדלת מזו של תקופת בית שני. בהקדמה הנפלאה של הרב ברלין לפירושו על השאילתות הוא טוען כי פסיקה אינטואיטיבית יותר הייתה דומיננטית בימי בית ראשון. מאוחר יותר חל שינוי לעבר פסיקות הלכתיות המבוססות על ניתוח יצירתי. ר' צדוק טוען כי ההלכה בימי בית ראשון הייתה מבוססת יותר על החלטות נבואיות אד הוק מאשר על תובנות של חכמים.

למרות הנקודות המשותפות, קיימים כמה הבדלים בין הגישות. עבור הרב ברלין, שתי השיטות ההלכתיות משקפות את עבודתם של חכמים. בעיני ר' צדוק, חכמים עולים לגדולה רק בימי בית שני. בנוסף לכך, ר' צדוק סבור כי השימוש בשיטה הישנה פסק לחלוטין, בעוד שהרב ברלין מדבר על מתח מתמשך בין שתי השיטות, המשתקף בהבדלים בין הבבלי לירושלמי. על כל פנים, שני רבנים אלו חלקו נכונות לתאר שינוי דינמי במסגרת ההיסטוריה של פסיקת ההלכה.

הן הרב הירש והן הרב מאיר שמחה מדגישים שהיהדות קוראת לקידוש החומר ולא להתכחשות לו. הקבלה זו עשויה להיות משמעותית פחות אם היא משקפת את ההגות היהודית המקובלת ותו לא. אומנם, ייתכן גם כי היא עשויה להעיד על תמורה משמעותית יותר לכיוון התיאולוגי של העידן המודרני.

להוציא אולי את ר' צדוק, כל ההוגים מבטאים יחס חיובי כלפי העולם הלא יהודי. מגמה זו ניכרת במיוחד בפרשנותו של הרב ליפשיץ, בעיקר על מסכת אבות. היזכרו בשבחים הנלהבים שהוא הרעיף על ג'נר, דרייק, גוטנברג ורייכלין והתעקשותו כי יש להם (ולכל הגויים הצדיקים), בוודאות, מקום בעולם הבא. כתבי הרב הירש על האמנציפציה מבטאים אף הם תחושה של אחווה אנושית אוניברסלית. איננו מוצאים קטעים כאלו בכתבי הנצי"ב, אך היה אכפת לו מרווחתם של גויים. הקדמתו לבראשית מדגישה באיזו נדיבות נהגו האבות בשכניהם הגויים, ופרשנותו לברית בבראשית י"ז כוללת אלמנט אוניברסלי. הרב מאיר שמחה טען כי רצח של גוי עשוי להיות חמור יותר מרצח של יהודי, בגלל השילוב בין פשע מזוויע לחילול שם השם. מסיבה זו זה אינו פשע שדינו מוות, כי ענישה כזו אינה יכולה לכפר על חומרת המעשה.

נראה שקולות רבניים מרקעים מגוונים תמכו בדאגה היהודית לרווחתה הגופנית והרוחנית של האוכלוסייה הלא יהודית. כפי שציינו קודם, חלק מהכותבים, כולל הרב ליפשיץ והרב מאיר שמחה, דיברו גם על ההבדל המהותי בין היהודי לגוי. אף כי אני חושש שגישה זו עלולה להוביל ליהירות שוביניסטית או אדישות לסבלם של גויים, רבנים אלו נמנעו ממלכודות אלו. הם האמינו בהבדל בין יהודים לגויים והדגישו בה בעת את הצורך לכבד כל בן אנוש.

כמעט כל החמישה דנו בטעמי המצוות. זהו חלק מרכזי ממפעלו של הרש"ר הירש, ואנו יכולים למצוא דיון בנושא זה גם אצל הרב מאיר שמחה, הרב ברלין והרב צדוק. אף כי קולות רבניים שונים התייחסו אחרת למשמעות ולהשלכות של נושא זה, כמעט כולם הניחו שהוא בעל ערך. העמדה לפיה עלינו לדחות כל ספקולציה על טעמי המצוות, נראית כעמדתו של מיעוט קטן.

הדגשת הניגודים מגלה מספר הבדלים שהולמים את ציפיותינו. ר' צדוק, הדמות החסידית היחידה מבין החמישה, הוא המושפע ביותר מרעיונות קבליים, ואילו הרב הירש המערב אירופאי מגלה עניין מועט מאוד בקבלה. ניתן לומר שהרב ליפשיץ והרב הירש הם התומכים הקולניים ביותר של לימודי החול. ייתכן שבאופן מפתיע יותר, הנצי"ב כותב אף הוא על יתרונותיהם של לימודי החול, אך הוא אינו מצטט את עבודותיהם של שילר או קיווייה כמו מקביליו הגרמנים. איננו מופתעים לגלות גם שהרב ליפשיץ והרב הירש כותבים במונחים אוניברסליים והומניים יותר מאשר ר' צדוק.

הבדלים אחרים מפתיעים יותר. ההנחה שרבנים הפתוחים יותר לחוכמה חילונית יהיו אלו שיתעניינו במיוחד במחשבה היהודית של ימי הבינים מתגלה כשגויה. ציינו כבר שהרב הירש לא גילה יחס נלהב להתפלספות אבסטרקטית, וראינו את ביקורתו החריפה על מורה הנבוכים. האיגרת השמונה עשרה ב'אגרות צפון' מאשימה את הרמב"ם בכך שאִפשר לאופני חשיבה זרים להשפיע ללא צורך על הגותו היהודית. הן ר' צדוק והן הרב מאיר שמחה מתייחסים ל'מורה' של הרמב"ם ביראת כבוד גדולה יותר. ר' צדוק לפעמים עושה זאת בכך שהוא משנה את רעיונותיו של הרמב"ם כך שיתאימו לשיטתו שלו, בעוד שהרב מאיר שמחה לעתים תכופות מקבל את הפילוסופיה של הרמב"ם כפי שהיא.

הרמב"ם קובע כי העברית קרויה 'לשון הקודש' מפני שאין בה שמות לאיברי המין, לאקט ההתרבות, לשתן ולצואה. כשהעברית צריכה לתאר דברים אלו היא שואלת מושגים עם משמעויות אחרות או משתמשת בדימויים. מגבלה לשונית זו הופכת את השפה לקדושה.^[2] הריטב"א כתב יצירה שלמה בשם "ספר הזיכרון" כדי להגן על הרמב"ם מפני מבקריו, אך הוא מסרב להגן על הסברו של הרמב"ם למושג 'לשון הקודש'. עם זאת, ר' צדוק מצטט דעה זו של הרמב"ם כדעה לגיטימית, ואף מגן על הרמב"ם מביקורתם של הרמב"ן ושל שם טוב.^[3]

ר' צדוק תומך גם בכמה מהטעמים שנותן הרמב"ם למצוות, כולל ההסבר שברית המילה עוזרת לרסן מיניות.^[4] בדוגמה אחרת, הוא משתמש בטעם של הרמב"ם בהקשר הלכתי: האחרונים מתווכחים האם בית דין בן זמנם, שבהכרח אין לו 'סמיכה', יכול להטיל קנסות על גנב או שבסמכותו רק לדרוש את השבת הקרן. ר' צדוק טוען כי בית הדין יכול לקחת תשלומי כפל ואפילו תשלומי ארבעה וחמישה כדי להרתיע פושעים. הוא מציין שהרמב"ם מסביר את החומרה היתרה של תשלומי הכפל במקרה של גניבה בכך שבמקרה כזה נחוצה ענישה חמורה יותר כגורם מרתיע, שכן פריצה נפוצה יותר משוד חמוש.^[5] ר' צדוק טוען כי בכך שבית הדין מטיל קנסות כדי להפחיד פושעים הוא פועל בדיוק כפי שהתורה פועלת בתרחיש זה.^[6]

ר' צדוק משנה את הסברו של הרמב"ם לקורבנות, ומציב אותו בהקשר של הגותו שלו. הרמב"ם טוען כי סדר הקורבנות משקף ויתור א-לוהי לסברות הדתיות של המזרח העתיק. עולם זה לא היה יכול לדמיין חיים דתיים ללא הקרבת חיות, ולכן כלל ה' בחכמתו קורבנות כאלו בתורתו, והשתמש בהם כדי להעביר את העם מעבודת אלילים למונותאיזם טהור.^[7] עבור ר' צדוק, דבר זה ממחיש את הרעיון שעוצמתו של האור מתבררת רק על רקע החשיכה. אנו מעריכים את סדר הקורבנות היהודי כניגוד לגרסאות הפגאניות.^[8]

בקטע אחר טוען ר' צדוק, שהרמב"ם הופך את הקשר הסיבתי הנכון. התורה אינה מגיבה על עבודת האלילים הקדומה, אלא עבודת האלילים הגיבה לתורה.^[9] רעיון זה הולם את עיקרון ה"זה לעומת זה" של ר' צדוק, לפיו מגמות היסטוריות מתבטאות במקביל בעולם היהודי והנוכרי.

לפעמים משלב ר' צדוק ביקורת עם יראת כבוד. הרמב"ם כותב שקטורת המקדש נועדה לחפות על הריח הרע שעלה מהקורבנות,^[10] אך ר' צדוק כותב "שמאחר שיצאו מפה קדוש, בודאי הם לבושים חיצונים לאמיתות טעמי המצות על דרך הסוד".^[11] בהמשך הוא מפרש מחדש את מילות הרמב"ם בהתאם למושגים קבליים.

ברור שהאפשרות 'לתרגם' את דברי הרמב"ם לתוך שיטה הגותית שונה קלה יותר עבור הוגה מיסטיקן כר' צדוק מאשר עבור הרב הירש. הרב הירש לא היה מפרש מחדש את דברי הרמב"ם, ולא היה יכול להניח כי פה קדוש לא יבטא עמדה שגויה לחלוטין. לפיכך ייתכן כי הרב הירש מצטייר כביקורתי יותר כלפי הרמב"ם, שהרי שהוא עוסק בעימות ישיר יותר עם הגותו. אופי ואידיאולוגיה משחקים כאן תפקיד, שכן ייתכן שר' צדוק נטה יותר להתפלספות מאשר הרב הירש.

ניתן לומר אותו דבר על הניגוד בין הרב הירש לרב מאיר שמחה, שהינו אולי הקורא הנלהב ביותר של מורה נבוכים מבין חמשת הדמויות שלנו. ה'משך חכמה' מכיל יותר מעשרים התייחסויות ל'מורה'. הוא מצטט באופן חיובי את רעיונותיו של הרמב"ם על הגבלת ההשגחה הפרטית לאנושות,^[12] על טבע החטא הראשון של האנושות בגן עדן,^[13] על כך שעוצמת ההשגחה תלויה בדבקות מתמשכת בה',^[14] על הדוקטרינה של התארים השליליים^[15] ואת הסבריו לטעמי המצוות.^[16] הוא אפילו מאמץ את הסברו של הרמב"ם לקורבנות, ומציע פשרה בינו לבין ההסבר של הרמב"ן. 'במות' – מזבחות פרטיים – נועדו לגמול את העם מעבודת אלילים, ואילו הקורבנות במקדש משרתים מטרה בעלת ערך עצמאי יותר.^[17]

לא זו בלבד. כאשר הרב מאיר שמחה חולק בחריפות על עמדת הרמב"ם, הוא אינו מזכיר אותו בשמו. הוא דוחה את הסברו של הרמב"ם למטרת הקטורת, אך מצטט אותה רק כעמדתם של 'קדמונים'.^[18] נראה כי בשל יראת הכבוד הגדולה שהוא חש כלפי הרמב"ם הוא לא רצה לבקר אותו בחריפות באופן גלוי.

בשיעור מוקדם יותר ניתחנו את דיונו הנרחב של הרב מאיר שמחה על בעיית הרצון החופשי והידיעה האלוהית. ברור כי הייתה לרב מאיר שמחה קרבה גדולה לחשיבה פילוסופית. נושאים אלו עניינו אותו הרבה יותר משהם עניינו את הרב הירש. עובדה זו מזהירה אותנו מפני קפיצה למסקנה מה הוגה מסוים יגיד על סמך הקבוצה שאליה הוא משתייך לדעתנו. הוגים דגולים הם מורכבים, דקי אבחנה ומעודנים הרבה יותר מכדי לדעת את עמדתם מראש על בסיס שיוך. חמשת ההוגים שבחנו הם ללא ספק דגולים. קהילתנו יכולה רק להרוויח מחשיפה אינטנסיבית יותר להגותם.