חמץ שאינו ידוע

  • הרב יוסף צבי רימון

חמץ שאינו ידוע*

לדעת רוב הראשונים אין אדם עובר על איסור "בל יראה" בחמץ שהוא אינו יודע על קיומו. עם זאת, הטור סבור שאדם כזה חייב. בבחינת השיטות השונות בנושא זה עוסק המאמר.

מה הדין כאשר לאדם יש חמץ בתוך ביתו, אך הוא איננו יודע על כך? האם עבר על בל יראה ובל ימצא?

מרש"י (פסחים ו ע"א ד"ה אפילו)[1] מוכח לכאורה שאין עוברים על חמץ שאינו ידוע, שכן הוא טוען ש"כשראהו - עובר עליו". כך דייק מדבריו גם המהרש"ל[2].

גם בתוספות (כא ע"א ד"ה ואי אשמעינן) מפורש שאדם אינו עובר על חמץ שאינו ידוע, ומבואר שם שלא די שאינו עובר ב'בל יראה', אלא שאינו עובר אפילו ב'בל ימצא'. התוספות נתנו נימוק לדבר, וכ"כ גם רבינו פרץ:

"נפקא לן מלא ימצא, ואין זה מצוי, כיוון שאין ידוע היכן הוא".

לכאורה, דבר זה מפורש בסוגיית גלוסקה:

"אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא?... אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה".    (ו ע"ב)

מן הגמרא עולה, שכל החשש הוא שמא ימצא גלוסקה ודעתו עליה, כלומר שכל עוד לא יתן דעתו עליה אין כאן חיוב מהתורה. וכן כתב רבינו דוד (שם ד"ה גזירה, עד "על שעת המציאה"). הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ח) כותב שאדם עובר על חמץ שאינו ידוע, אך מבואר שם שכוונתו רק למצב שבו ידע על החמץ לפני זמן האיסור (שש שעות לפני כניסת החג) ואחר כך שכח ממנו, ואם לא ידע עליו כלל - לא יתחייב[3].

בניגוד לכל השיטות הללו, כתב הטור (אורח חיים סימן תלד) שלאחר הביטול

"אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא - אינו עובר עליו".

משמע מדבריו שאילו לא ביטל היה עובר, ודבר זה נוגד לכאורה גמרא מפורשת כפי שראינו לעיל.

הקושיה מן הגמרא על הטור קשה כל כך, עד שהב"ח נדחק לבסוף לפרש שגם הטור מסכים שאין עוברים על חמץ שאינו ידוע. אולם לא כך משמע מפשט לשון הטור, ובמגן אברהם (ס"ק ה) כתב במפורש שלדעת הטור אדם עובר על חמץ שאינו ידוע כשלא ביטלו.

ניתן להציע מספר ביאורים לשיטת הטור:

א.

על דברי רבא, שהבודק צריך לבטל שמא ימצא גלוסקה יפה, מקשה הגמרא:

"וכי משכחת ליה ליבטליה"?

ומתרצת:

"דילמא משכחת לה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל".      (ו ע"ב)

לפי התירוץ, משמע שהגמרא הבינה בתחילה שרבא חושש ממקרה שימצא גלוסקה יפה לפני זמן איסור חמץ, אך לא ברור מדוע שתהיה בעיה במציאת חמץ לפני איסורו.

תוספות רי"ד מחדש הסבר בעניין זה:

"שמא ימצא גלוסקא יפה אחר בדיקתו, ודעתו לאוכלה, ושמא לא יאכלנה ויתעצל בביעורה מחמת שום צורך שבא לו, ובעוד שיתעצל בביעורה יעבור עליה בבל יראה. הילכך מקדים ומבטלה, שאף אם יתעצל בביעורה לא יעבור עליה בבל יראה".            (שם)

כלומר, ישנו חשש שאחר הבדיקה - קודם זמן האיסור - ימצא גלוסקה יפה ויתעצל מלשרוף אותה, וכשיגיע זמן איסור חמץ יתחייב בבל יראה ובל ימצא.

לפי זה, הגמרא כלל לא דיברה בחמץ שנמצא בפסח, וממילא אי אפשר להקשות מכך על הטור. הבעיה היא שאז קשה על הטור מתירוץ הגמרא שצוטט לעיל, שקבע שהבעיה היא במציאת חמץ לאחר זמן האיסור, בעוד שלפי הטור אין צורך למצוא את החמץ על מנת להתחייב.

ב.

תירוץ שני ניתן להציע בהסתמך על חידושו של ה'קצות'.

ה'קצות' כותב (סימן רסב סעיף א, לקראת סוף ד"ה כיוון) שכאשר מבטלים חמץ מועיל הדבר למפרע. לפי שיטתו מובנת הגמרא, שכן למרות שעובר על חמץ שאינו ידוע, כאשר יבטל - למפרע לא יעבור. אלא שלמרות שדבר זה פותר את שני הקשיים הנ"ל, ישנו קושי נוסף: הגמרא חוששת שמא ימצא חמץ לאחר זמן האיסור ולא יוכל לבטלו[4], אך לכאורה החשש הוא גדול יותר - שמא לא ימצא, שאז יתחייב מדין חמץ שאינו ידוע! כמו כן, עצם החידוש של ה'קצות' הוא בעייתי - ה'נתיבות' (שם, ב) ובעל שו"ת 'עונג יום טוב' (סימן לא) דנים בו ומקשים עליו, וגם ה'קצות' עצמו כתב זאת רק כסניף להיתר.

ג.

הצל"ח מבאר שעוברים על חמץ שאינו ידוע (לפי הטור) רק לאחר שחכמים תיקנו את דין ביטול, שאז לא עשה את המקסימום האפשרי מצידו. הוא משווה זאת לדיני ווסתות, שגם לשיטת מי שאומר שעל האיש לפרוש מאשתו סמוך לווסתה רק מדרבנן, הרי שאם לא פרש ופירסה נידה - איננו נחשב אנוס, כיוון שלאחר שתיקנו חכמים שלא ישמש סמוך לווסת היה אסור לו להיכנס למצב זה. וכך הדין גם לעניין חמץ:

"כן אני אומר בחמץ - כיון שבדק מה בכך שנשאר חמץ? אנוס הוא! אלא, שעכשיו שתיקנו ביטול ועבר ולא ביטל - אינו אנוס ומחשב שוגג ועובר, אבל אי לא תיקנו הביטול כלל, לא היה עובר אפילו בשוגג".    (ו ע"ב סוד"ה ר' אלעזר)

אם כן, לפי הצל"ח שיטת הטור מתקיימת הלכה למעשה רק לאחר שחכמים תיקנו ביטול[5], שאז מי שלא ביטל ומצא חמץ בפסח עובר בשוגג.

לפי זה, דברי הגמרא מתייחסים לעצם תקנת הביטול:

"ומקשה הגמרא: היא גופיה קשיא - למה תיקנו הביטול כלל? ומשני - שהוצרכו לתקן כדי שלא יעבור על גלוסקא אחר המציאה. וכיוון שעכשיו תקנו הביטול, שוב עובר גם למפרע".     (שם)

אם כך, כשהגמרא אומרת "דילמא משכחת לה לבתר זמן איסורא... ולא מצי מיבטיל", היא מתייחסת למציאות לפני תקנת ביטול של החכמים, ואז אכן לא עובר למפרע אלא רק מכאן ולהבא. וכיוון שלא יכול לבטל בשלב זה תיקנו חכמים שיבטל מראש, ולאחר שתיקנו שיבטל מראש, אם לא ביטל - עובר גם למפרע .

עיון נוסף בשיטת הטור

מקשה ה'מקור חיים'[6]: מדוע אינו נחשב מתעסק[7], וממילא לא יהיה כל איסור בחמץ שאינו ידוע? והוא מתרץ:

"נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה - בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכוונה ודבר שאינו מתכוין מותר, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה, כגון הכא שאסרה התורה שלא יהיה חמץ בביתו, אפילו כשאין מתכוין אסור".      (סימן תלא ד"ה בדין בדיקה בלא ביטול)

כלומר, שייך לדבר על פטור בדבר שאינו מתכוון רק כשהתורה אוסרת מעשה כלשהו, אך כשהתורה אומרת שצריך לדאוג שלא יווצר מצב מסוים, ברור שהתורה דורשת שהאדם ידאג שהמצב לא יתקיים, ואם לא עושה דבר לשם כך - חייב, למרות שאינו מתכוון.

רבי עקיבא אייגר (שו"ת, סימן ח ד"ה ונ"ל, וראיתי, ולענ"ד, ונפקא) מביא את דברי "ידידי בעל החוות דעת". הוא חולק עליו, ומחדש לאור קושיית ה'מקור החיים' חידוש גדול: לדעתו, מוכח מכאן שמתעסק אינו מותר אלא דינו כשוגג[8].

שיטת ביניים מציע הר"ן בתחילת המסכת, שמסביר שאינו עובר למפרע, "שהרי סמכה תורה על החזקות, וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להימצא בהן יצא ידי חובתו". הר"ן אינו סובר כדעת הטור שעובר בכל מקרה על חמץ שאינו ידוע (אפילו אם בדק), ואף לא כדעת התוספות שאינו עובר על חמץ שאינו בכלל "מצוי", אלא שאינו עובר דווקא אם בדק. דבר דומה לזה אומר ה'מכתם' (ו ע"ב ד"ה מאי טעמא), שהבודק נחשב אנוס[9].

 


* מאמר זה פורסם בגליון 752 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] הפנייה סתמית במאמר מתייחסת למסכת פסחים.

[2] לכאורה רש"י סותר את עצמו, שכן במשנה הוא מפרש שבדיקה נעשית על מנת למנוע מהאדם לעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, והרי הבדיקה מיועדת לחמץ שאינו ידוע - אז מדוע יתחייב? ניתן להציע שני תירוצים לכך: א. אם ימצא חמץ בפסח הרי יתחייב, ולכן בודקים לפני הפסח. ב. אם לא בדק בביתו הרי ודאי שיש חמץ בביתו, ולכן נחשב הדבר כחמץ ידוע.

[3] עיין גם תוס' רי"ד על סוגיית גלוסקה.

[4] אילו היה מבטל היה בכך פיתרון לעניין, שכן למפרע לא יעבור.

[5] ביטול הוא מן התורה, כמובן, כדברי הגמרא בדף ד:, אלא שמן התורה היה די בבדיקה או בביטול, וחכמים הם שתיקנו לעשות גם ביטול (הר"ן אליבא דרש"י).

[6] לר' יעקב מליסא, בעל חוות דעת ובעל הנתיבות.

[7] שוגג הווי כשמודע למעשה אך חושב שהדבר מותר, כגון ששוכח שהיום שבת ועושה מלאכה. מתעסק הווי כשאינו מודע כלל למעשה.

[8] בשם ר' חיים אומרים שכל דברי הרע"א לאמיתה של תורה חוץ משלושה מקומות, ושזהו אחד מהם (נפקא-מינה למי שנשען על מתג אור בשבת).

[9] ניתן גם לומר שמעיקר הדין ניתן לסמוך על החזקה.