חנוכה - הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה

  • הרב איתמר אלדר

הגמרא במסכת שבת, העוסקת בהלכות חנוכה, מניחה את אחת החקירות המרכזיות השזורה כחוט השני כמעט בכל דיני החג:

דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה?
תא שמע, דאמר רבא: "היה תפוש נר חנוכה ועומד - לא עשה ולא כלום" - שמע מינה הנחה עושה מצוה! התם, הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה.
תא שמע, דאמר רבא: "הדליקה בפנים והוציאה - לא עשה כלום" - אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום; אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה - אמאי לא עשה ולא כלום? התם נמי, הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה. (שבת כב:)

נחלקו האמוראים האם "הדלקה עושה מצוה" או "הנחה עושה מצוה". וכך מפרש רש"י את צדדי הספק:

אי הדלקה עושה מצוה: אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין, כדאשכחן במנורה.
ואי הנחה עושה מצוה - ועיקר מצותה תליא בהנחה. (רש"י שם)

נראה שנקודת המחלוקת היא הבנת מוקד מצוַת נרות חנוכה: האם פעולת ההדלקה, או שמא היותה של החנוכיה מונחת ומאירה.

הגמרא מביאה שתי השלכות למחלוקת זו:

האחת נוגעת לאדם שהדליק נרות והחזיקם בידו ולא הניחם. לפי העקרון "הדלקה עושה מצוה" - הוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות, אולם לפי השיטה הסוברת "הנחה עושה מצוה" - לכאורה, לא יצא ידי חובתו.

השנייה לגבי אדם שהדליק חנוכייה במקום שאינו יוצא ידי חובת פרסום הנס, אך לאחר שהדליקה - לקחה והניחה במקום הראוי. לפי העקרון "הדלקה עושה מצוה", בשעת ההדלקה על החנוכייה להיות במקומה הראוי, והיות שלא עשה כן - לא יצא ידי חובתו. לעומת זאת, לפי השיטה הסוברת ש"הנחה עושה מצוה", כיוון שהניח את החנוכייה במקומה הראוי לה, ושם היא מונחת - לכאורה יצא ידי חובתו[1].

על שני אלו ניתן, אולי, להוסיף השלכה נוספת הנוגעת למחלוקת זו. בלשון הגמרא: "כבתה זקוק לה, או אין זקוק לה"?. במידה וכבתה החנוכייה טרם הזמן הראוי להדלקה - האם צריך לשוב ולהדליקה, או שמא אין חיוב להדליקה בשנית? ניתן לטעון שבמידה ו"הדלקה עושה מצוה", אין צורך לשוב ולהדליקה היות שכבר יצא ידי חובת המצווה בזה שהדליקה[2]. לעומת זאת, אם "הנחה עושה מצוה", כל עוד לא דלקה החנוכיה את משך הזמן בו עליה לדלוק בעוד היא מונחת במקום הראוי לה - לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך לשוב ולהדליקה.

בעולם החסידות, ביקשו להוציא מחלוקת זו מגבולותיהן של הלכות חנוכה אל המרחב הפתוח של עולם המצוות. אנו בעז"ה בשיעור זה ננסה ללכת בעקבות אותו ניסיון, ואם נזכה, אף להשיב את הדברים בחזרה אל חג החנוכה ועניינו.

הדלקה - הנחה

מעבר לשאלת מוקד המחלוקת, כשאנו מקשיבים ברוב קשב למילותיה של המחלוקת בוקעת ועולה הבחנה בין שני מושגים המשקפים תנועות שונות ואולי אפילו מנוגדות: הדלקה - הנחה.

ב'הדלקה', שומעים אנו את היסוד החי, התוסס, הדינמי של החיים. אלו ההתלהבות, התנועה, ההשתנות והעוצמה. הם אשר הופכים את החיים למרתקים, מפתיעים ומסקרנים.

ב'הנחה', נשמע קולה של הקביעות, הסטטיות, היסוד המרגיע והמלא ביישוב הדעת, המעניק מעט שקט ומנוחה במהלך המירוץ האינסופי של החיים.

את שני הקולות הללו אנו פוגשים בכל רבדי החיים ובכל מערכת יחסים - בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין אדם לאלוקיו. בני האדם, בהתאם לנטייתם ולהשקפתם, בוחרים לנטות אל הקול האחד, ולבכרו על פני הקול השני. יש המבקשים לשמור את אפשרות הבחירה בין הקולות בכל פעם מחדש, ויש המבקשים לאמץ את שני הקולות גם יחד ולהניח את האחד על גבי השני.

אדמו"רי החסידות הקשיבו לשני קולות אלו, ואף הם - על פי השקפתם ונטיית לבם - ביקשו להכריע ולעצב את הדיאלוג הפנימי בין שניהם בכל הקשור לעולם המצוות. וכך כותב ר' לוי יצחק מברדיטשב[3]:

ברוך אתה ה' כו' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת, אז תתלהב נפשו לה' בעריבות מתיקות ידידות כו'. וכמו שידוע בענין שמחה של מצוה, שהעיקר לעשות כל מצוה ומצוה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה. וזהו פירוש הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק וכו', שאנו מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה כשלהבת העולה מאליה. אמנם לפעמים, כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות ותשוקה, בשביל זה לא ימנע חס ושלום מלעשות המצוה אלא יעשה המצוה בהנחה, גם בלי התלהבות. וזה פירוש ספרי אשר מובא ברש"י בפרשת ואתחנן על פסוק "ושמתם את דברי", וזה לשונו: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות - הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיה לכם חדשים כשתחזרו וכו'". פירוש, שתעשו את המצוות אף בשעת הנחה, כשלא יהיה לכם מוחין דגדלות לעשות בהתלהבות ובהדלקה כו', אף על פי כן תעשו את המצות. וזהו הניח"ו תפילין - פירוש, אף בשעת הנחה תקיימו המצות תפילין ומזוזות כו'. כדי שלא יהיה לכם חדשים וכו', פירוש - כי תהיו מורגלים במדות, ולכן לא יהיה לכם חדשים אחר כך: ובזה מובן הפלוגתא שבין שני מאן דאמרי (שבת כב ע"ב) חד אמר הדלקה עושה מצוה וחד אמר הנחה עושה מצוה. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים מר אמר חדא כו' ולא פליגא. כי מאן דאמר הדלקה עושה מצוה, פירוש שלכתחלה צריך האדם לעשות המצוה בהדלקה ובהתלהבות בתשוקה נפלאה. ומר אמר הנחה עושה מצוה - פירוש, לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות, לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה - פירוש, גם בלי התלהבות. וזה כונת חכמינו ז"ל, "מאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבר כבתה זקוק לה", פירוש - כי לכתחלה כאשר האדם שאין לו התלהבות צריך לייגע מוחו ושכלו להתבונן בגדלת הבורא, ברוך הוא, ועל ידי זה תתלהב נפשו לד' ויעשה המצוה בהדלקה ובהתלהבות. ומאן דאמר "הנחה עושה מצוה סבר כבתה אינו זקוק", פירוש - כאשר נופל ממדרגתו ואי אפשר לו בשום אפן לעשות בהתלהבות ובהדלקה - אינו זקוק לה. פירוש, בשביל זה לא ימנע את עצמו מלעשות המצוה, חס ושלום, אלא יעשה בהנחה בלי התלהבות'. (קדושת לוי, פירושי אגדות)

ר' לוי יצחק מברדיטשב מתיחס לאחד החידושים הגדולים בחסידות, אם לא לגדול שבהם: "שעיקר עבודת האדם בתפילה ובתורה ובמצוות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה". הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס לעולם המצוות: "שהעיקר לעשות כל מצווה ומצווה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה".

ההתלהבות, כך על פי החסידות, היא המעניקה את רוח החיים למעשה החומרי, שללא ההתלהבות הרי הוא כגוף ללא נשמה[4].

החסידות ביקשה לעשות 'החייאה' לעבודת ד' שבשגרה ובהרגל. אם זה ביחס למצוות, אם זה ביחס ללימוד תורה, ואם זה ביחס לתפילה. כל אלו, בהיותם מיוסדים על אדני הקביעות, עשויים לבוא לכדי 'מנוחה' - המרדימה את כוונת הלב, את ההזדהות ואת הכנסת האישיות כולה, על הנפש, הרוח והנשמה שבה, אל תוככי המצווה.

ההתלהבות החסידית, היא המעוררת ישנים ומחיה מתים, ומעניקה מחדש הזדמנות לאדם ליטול חלק במעשה הרוטיני שהוא עושה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הגשמיים והרוחניים, עד שאין אבר, רגש, תחושה ומחשבה שאינם נוטלים חלק באותה העשייה. בין אם מדובר בלימוד, בתפילה או בעשיית מצוות.

ר' לוי יצחק מברדיטשב, בדברים אלו, מבקש לראות במחלוקת שראינו בגמרא, העלאת שאלה נוקבת לדיון: מה ערכה של עשייה נטולת התלהבות, של תפילה ללא התרגשות, או של לימוד התורה חסר תחושת רטט של נגיעה בדבר ד'?

פניו של ר' לוי יצחק אל שילובן של שתי הדעות, ואל היותן קריטיות - שתיהן - לקיום הדתי. אולם בטרם נגיע ליעד זה, נבחן את המחלוקת בקוטביותה.

שגרת החיים, גם בעולם התורה והעבודה, מביאה אותנו לידי 'כיבוי' של הרוח המלבה את אש ההתלהבות. אזי ניצבים אנו בפני השאלה "כבתה זקוק לה?". האם צריכים אנו בכל מחיר ללבות מחדש את אש ההתלהבות? האם בעומדי לפני תפילה כשאשי כבויה, עלי להציב תנאי שללא מילויו אינני נכנס בשערי התפילה[5] - תנאי ההתלהבות? האם נזקק אני אל אותה אש דועכת ואינני מרפה עד שתשוב ותאיר?

"הדלקה עושה מצוה" מבקשת לטעון כי המצווה איננה נעשית ללא הדלקה. אין ערך לעשייה שאין מאחוריה כוונה, התלהבות ודבקות. על כן, אומר ר' לוי יצחק מברדיטשב, "כבתה זקוק לה"[6] - רוצה לומר, במידה וכבתה אש ההתלהבות, מחויב האדם טרם עשיית המצווה לעמול, לתור ולחפש אחר אותה להבה שתשוב ותצית את הבערה הפנימית לעשיית המצוה, שהרי לולא זה - אין ערך, אין משמעות ואין טעם בקיום המצווה.

השיטה כי "הנחה עושה מצוה", לכשעצמה, מרמז לנו ר' לוי יצחק, מלמדת אותנו כי עיקרה של מצווה הוא עצם עשייתה, ועל כן גם בשעת מנוחה, בהיעדר התלהבות, בהיעדר השתוקקות, יעשה המצווה, ויש לכך ערך.

התחשבות בעיקרון "הדלקה עושה מצוה" בלבד עלולה להביא אותנו לימים שלמים ואף לחודשים ארוכים נעדרי תפילה, מצווה או לימוד, כיוון שאנו במדרגת 'כבתה' ואין אנו ניגשים אל העשייה עד שנבעיר מחדש את האש. אין ערך למעשה ללא ההתלהבות, ולשם נכוון את כל מאמצינו - הדלקה עושה מצווה!

"הנחה עושה מצוה", לכשעצמה, עלולה להביא אותנו להסתפקות במצב המנוחה. 'אני בסדר', יאמר לעצמו האדם, 'אני לומד, אני מתפלל, אני מקיים מצוות', הכל טוב! הכל במנוחה! אין צורך להשתדל מעבר לכך - הנחה עושה מצווה!

ומלמדנו ר' לוי יצחק מברדיטשב כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולמעשה שני הקולות מתארים מציאות של לכתחילה ובדיעבד.

האדם מוכרח לחתור אל ההדלקה, אולם אל לו להתנות את הקיום בהדלקה, שהרי גם הנחה, יאמר ר' לוי יצחק, עושה מצווה. אל לו לוותר על המצווה מתוך הנחה, בהיעדר הדלקה.

ר' לוי יצחק מזהיר את מבקשי החוויה, שלא לוותר על העשייה הנעדרת התרגשות, שהרי גם לה יש ערך. אמנם פחות, אמנם בדיעבדי, אולם לא בשל כך נוותר על המשך בניית הבניין, הכולל גם נדבכים אשר נושאים בקרבם עשייה נעדרת הדלקה.

התלהבות או מצוות

במחלוקת זו פתחנו את העיון, בהצבתה כנקודת בירור האופן בו האדם מקיים את המצוות. אולם נדמה כי בפסקאות הבאות ניצבת המחלוקת במקום יסודי יותר, בו נתעמת מול השאלה הנועזת והמסוכנת של היחס שבין עבודת ד' התלהבותית, השזורה במחרוזת של חוויות ועוצמות, לבין עבודת ד' המעוגנת בעולם של מעשה, בעולם של מצוות, שאולי פחות זוהר הוא, אולם נבנה הוא נדבך על גבי נדבך.

לא עשייה מתוך חוויה מול עשייה מתוך מנוחה, כפי שראינו לעיל, אלא חוויה מול עשייה; התרגשות והתפעמות מול פרטנות ודקדקנות. אל תהום עמוקה ומסוכנת זו, מפילנו באחת ר' מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיזביצא:

הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' - כתיב "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". "נתיב" היא הכללים של דברי תורה, כמו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות. ו"נר לרגלי דבריך" - היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם, ולא יסמוך על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות. וזהו האיבעי' "הנחה עושה מצוה" - היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או "הדלקה עושה מצוה" - שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה. וזהו "הדלקה עושה מצוה" - היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה. (מי השילוח, שבת, במה מדליקין)

בעל 'מי השילוח' מצייר בפנינו שני מסלולים, על פי הפסוק מתהילים (קי"ט, קה): (א) "נר לרגלי דבריך", (ב) "ואור לנתיבתי".

"אור לנתיבתי" - הנתיב, קובע האיזבצאי, הוא ה'כללים של דברי תורה'. עולם המצוות הנבנה מן התורה שבכתב ומן התורה שבע"פ יוצר עבורנו נתיב ברור, שיטתי, מאורגן ומסודר. בידינו מפה ומצפן ברורים ומוגדרים.

משעה שאדם פוקח את עיניו ומצווה לומר מודה אני, ליטול את ידיו, לברך ברכות השחר ולהתפלל שחרית בזמנה, ועד שכבו על מיטתו באופן מסויים הראוי על פי ההלכה, מונחה הוא ומנותב באור התורה על פי כללים נתונים מראש. זהו הנתיב - המסלול המסומן מראש, והאדם צריך רק לצעוד בו. זוהי ה"הנחה עושה מצוה", דרך המונחת והקבועה מראש.

"נר לרגלי דבריך" - לעומת הנתיב, ניצבת הרגל, הפסיעה, בלשונו של האיזבצאי, המתמקדת לא בנתיב אלא בצעדו של האדם. הדרך סלולה וברורה מראש, אולם היא מורכבת מפסיעות-פסיעות, ובכל פסיעה ניצב האדם מול אתגר, מול דילמה, מול התלבטות, שדרכו הברורה והמוגדרת של הנתיב לא בהכרח מסייעת לו לבררה, "כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות".

כאן כבר זקוק האדם לדבר שמצוי מעבר לנתיב, לכלל או לעיקרון. בצעדיו הקטנים של האדם, בפרטים הקטנים, הוא זקוק להארה, להשראה.

כדי לדעת את זמנה של תפילת שחרית, צריך לעיין בנתיב, בַּכְּלל, באור התורה. אולם כדי לדעת האם לעלות לאוטובוס או לחכות לטרמפ, האם להיעתר להצעת העבודה או לסרב, האם להתחתן או להיפרד, ואפילו האם לקנות בחנות זו או אחרת, זקוק האדם להשראה, לאור מאיר. אלו, כך מלמדנו האיזבצאי בנועזותו, לא בהכרח יבואו מן הכללים של אור התורה. זוהי ה"הדלקה עושה מצוה". אין דבר המונח מראש, וצריך למצוא את האור, את בעל הבירה שיציץ וידליק את אורו ברגע זה, בהשגחה פרטית ומיוחדת, שיחשוף כאן ועכשיו את רצונו הנעלם, שאיננו מובן ונראה מתוך הכללים של המצוות. זהו הנר - נר לרגלי, המאיר את הפסיעה הקטנה. אמנם איננו אור גדול כאור הנתיב, אולם עדיין מאיר הוא לרגלי האדם.

בשיטה זו חושף האיזבצאי את יתרונו וחולשתו של עולם המצוות, הממוקד באותה הנקודה. מדובר במסורת, בדרך קבועה ובטוחה. הכל נתון, הכל כתוב, הכל פסוק. יציבות ומנוחה מובטחים להולך בנתיב התורה והמצווה, אולם יציבות זו היא גם חולשתו.

עולם קבוע, סטטי ומונח, לא תמיד מתאים ומספק תשובות לעולם דינמי בעל תנועה מתמדת. אמנם ההלכה מהלכת, אולם הילוך זה - כך מלמדנו בעל מי השילוח - איננו מדביק תמיד, עקב בצד אגודל, את פסיעותיו של האדם, והאדם מוצא את עצמו פוסע פסיעה קטנה, שצעדיה הגדולים והבטוחים של ההלכה מבליעים בקרבם פסיעה קטנה זו ללא התייחסות אליה, ללא קונקרטיות, ללא מגע אישי ואינטימי לו זקוק האדם ברגע זה.

מהו הקול שינחה אותו בשעה זו? אם אביי ורבא, השו"ע והרמ"א, שותקים נוכח פסיעה זו, או לפחות קשה לו לשמוע את קולם - אל מי ישמע? בשעה זו אין לו אור שהרי לא מדובר בנתיב, קובע האיזבצאי. הוא בתוך הנתיב, מהלך בו, יודע היטב לאן מועדות פניו, אולם פסיעה קטנה פוסע הוא כעת, ברגלו, ולרגלו אור הנתיב איננו מאיר. אין לו אור, אולם יש לו נר - "נר ד' נשמת אדם" (משלי כ', כז), נר לרגליו הארת הלב, נשמת אדם מאירה לו ומתווה לו את דרכו. לא בחוץ, בעולם הכללים והמצוות, ימצא האדם את תשובתו - בפנים, בלב!

אכן, לא מדובר באור גדול המזריח עליו ומורה בקול גדול את הדרך הנכונה, הכללים והחוק. אך גם לנר יש אור, אור קטן אך איתן. אור זה הנדלק לאדם, אור שאיננו "הנחה". אור שאינו מונח מראש, אור נעדר קביעות או שייכות - הוא המדליק את הנר בלבו של האדם, נר המלמדו דעת ומבינו תבונה.

למעלה מזה! לא מקרי הוא שנר זה מאיר דווקא בשעה שהאור הגדול של הנתיב מחשיך, שהרי "שרגא בטיהרא מאי אהני". אור הנתיב, הדרך הסלולה, ההשתייכות לחוקים ולכללים ידועים ומוכתבים מראש - לעיתים יש בהם כדי להאפיל ולטשטש את האור הפנימי, את דבר ד' המפעם באדם דרך הנר לרגליו. דוקא כאשר מוחשך האור הגדול של הנתיב, והאדם המצויד בכללי התורה ניצב חסר אונים מול מציאות משתנה ודינמית, מופיע אותו נר קטן, אותו פך שמן קטן, ומאיר את נרו של האדם. דבר ד' מופיע בקרבו ומכוון אותו בפסיעותיו הקטנות - "וזהו הדלקה עושה מצוה, היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה".

המצווה ככלי להתלהבות

חוזרים אנו לר' לוי יצחק מברדיטשב, המבקש להיזקק למחלוקת זו גם מנקודת מבטה של השאלה שהעלה ר' מרדכי יוסף ליינר, בעל מי השילוח, ביחס לאור הפנימי המאיר מול עולם המסגרת והמצווה. וכך כותב ר' לוי יצחק:

אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב ע"ב) "הדלקה עושה מצוה" - רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו, וזהו הדלקה, ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים. והצדיק שמתלהב רק לקדושה, זהו נקרא הנחה, דמנוחה נקרא הכלי שמכניס בו האהבה, שבהכנסתה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר. וזהו מאן דאמר "הנחה עושה מצוה" - שיהא להדלקה הנחה, שיכנוס האהבה בכלי שיתלהב לעבודתו. ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות, דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות יש לו מנוחה בעבודת בורא ברוך הוא. (קדושת לוי, דרושים לחנוכה)

ההדלקה, כמו בדבריו הראשונים של ר' לוי יצחק, מבוארת כהתלהבות, בערה פנימית בעלת עוצמה בלתי מבוטלת.

מדובר במצב נפשי, בחוויה, בתנועה פנימית, שדוחפת את האדם בכל עוצמתו אל המעשה, אל העבודה ואל הסיטואציה.

מה נפלא! מה יכול האדם לבקש יותר מכך? התלהבות, התפעמות, חשק ורצון.

לכאורה, עולם המצוות, כך נדמה מנקודת מבט זו, הוא עולם מצמצם, מגביל ואולי אפילו מדכא ומכבה את אותה ההתלהבות. הדקדוקים, הפרטים, הגבולות והמגבלות לכאורה מכניסים את ההתלהבות והחשק לתוך סד שאיננו נותן להם לפרוץ ולפרוח ללא גבול וללא מגבלות - הדלקה עושה מצווה!

אולם כאן מסייג ר' לוי יצחק את ההתלהבות מן ההתלהבות. ואם האיזבצאי חשף את חולשתו של עולם הכללים והמצוות המצויה דווקא ביתרונו, הרי שר' לוי יצחק עושה את אותה הפעולה לעולם ההתלהבות והחשק.

מדובר בתנועה בעלת מהירות ועוצמה - כאן יתרונה, אולם כאן גם חסרונה, והוא משולש:

ראשית, בהיותה בלתי-מבוררת, 'לפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים'. כוחה הגדול של ההתלהבות הוא בהיעדר הגבולות, בהיעדר הבירורים, בהיעדר יישוב הדעת, אולם זוהי גם הסכנה הראשונה הניצבת בפני התלהבות בלתי-מבוררת ובלתי-מזוככת. עוצמה גדולה, חשק גדול, השתוקקות גדולה, מוצאים אנו גם בטקסים פאגאניים שטופי זימה ורוויי עבודה זרה. כמה פניות, כמה פיתויים ניצבים בפני בעל החשק וההתלהבות, העלולים לסחוף עוצמה זו למחוזותיו האפלים של הסטרא אחרא?

שנית, בהיותה ארעית וברת חלוף. שוב נאמר כי כוחה ועוצמתה של ההתלהבות היא בהברקה שבה, בהפתעה שבה היא מופיעה, אולם חולשתה היא באופן המפתיע לא-פחות שבו היא נעלמת, מסתלקת ושוקעת. הלהבה עולה השמיימה, אולם טבעה לדעוך. הפריחה המפתיעה מלאת חשק, אולם גם נבילתה כהרף עין.

שלישית, 'ניצוצות אין בהן ממש' (שבת מג ע"א), אומרת הגמרא בשבת, ואף הלהבה - מחממת היא הרבה פחות מן הגחלת הלוחשת. הלהבה זקוקה היא לכלי שיתן לה ממשות וקיום.

המעשה והמצווה, מלמדנו ר' לוי יצחק, מצילים את ה'הדלקה' משלושת החסרונות הללו.

יש בעולם המצוות בכדי לנתב, לזכך ולברר את ההתלהבות. להפנותה לקדושה, לבלום אותה מפני היותה כלי ליצרים ולתאוות, ולכוונה אל מעלות הקדושה והטהרה.

יש גם בעולם המצוות בכדי לתת קיום וממשות לאותה ההתלהבות. להפוך אותה מחוויה מופשטת, מבעירה נטולת אחיזה בפתיל החיים, לעוצמה ממשית בעלת הגדרה והשפעה.

ממילא, מלמדנו ר' לוי יצחק, יש בכוחו של עולם המצוות גם להעניק מימד נצחי לאותה ההתלהבות, ובכך לשמר את רושמה לאורך זמן גם כשתפקע[7].

ה'מלכות' היא הכלי, היא המימד אליו יכולות להתנקז כל התחושות, כל המידות והחוויות. בלעדיה, אין ביכולתן של החוויות לפרות, להוליד, להצמיח ולהתמיד.

בנוסף לכך, המלכות היא התובעת מאיתנו את הענוה והביטול[8] אשר ימנעו מאיתנו את ההשתכרות מן החוויה, את השקיעה בעצמיותנו ואת הסנוור נוכח האור הדולק בקרבנו. עלינו לוותר לרגע על המעוף, לטובת יציקת החוויה לתוך כלי של מצווה, לתוך עולם של מנוחה. ברגע שנעשה זאת, נוותר על מלכותנו לטובת מלכות ד'.

נהיה מוכנים לוותר על ההרגשה, על החוויה, על ההתפעלות, ואז רוח אחרת תאיר בנו ונייחד את אותה השכינה המצויה בקרבנו והמפעמת בנו, עם קוב"ה, יסוד עם מלכות, ועל ידי כך, נזכה לבנות בניין, מקדש לד' - הנחה עושה מצווה[9].

נר איש וביתו

המתח שבין הפנים לבין החוץ, בין הקביעות לבין הדינמיות, בין הפרהסיא, מקומה של המציאות המונחית על פי כללים ברורים, מוגדרים ומונחים מראש, לבין רשות היחיד, הבית, האדם, מקום בו אפשרית הקשבה הפנימית, הדלקה העצמית - הוא הוא יסודו של חג החנוכה, ועליו מושתתות חלק ניכר מן המחלוקות ההלכתיות.

חג החנוכה הוא חג של התכנסות פנימית, של עם ישראל כאומה, של המשפחה בתוך קהילה, ושל היחיד בתוך ביתו.

האם העיקר הוא היותה של החנוכייה פונה לרשות הרבים, ואולי אף מונחת מחוץ לבית, או שמא ההדלקה המשפחתית, ההתכנסות פנימה, הברכות, השירים והמשחקים סביב החנוכייה - הם אלו שעושים את מצוַת היום?

האם העיקר הוא המשפחה המדליקה נר לבית, או שמא כל אחד ואחד צריך להדליק ולמצוא את הפסיעה האישית שלו בתוך הנתיב המשפחתי הכולל?

הפנים והחוץ, הספונטניות והקביעות, הכללים וההקשבה הפנימית, כל אלו מהווים את הקצב הפועם של חג החנוכה, המביא אותנו אל ההקשבה ואל הבירור בין ההנחה לבין ההדלקה. מתוך תנועה זו, מאירים אנו בלבנו, בבתינו, בעמנו ובעולם כולו את אור ד' המבקש נתיבות אל המציאות החורפית החשוכה, על מנת להאירה ולהשפיע את זיוו עליה.

 
 

[1] אמנם, הגמרא דוחה השלכות אלו בטענה שישנו גורם נוסף מעבר לשאלת ההדלקה או ההנחה, שבמקרים אלו משפיע על השאלה האם יצא ידי חובתו או לא; אולם המקרים עדיין מחדדים את צדדי המחלוקת.

[2] ניתן למתן צד זה של המחלוקת בקביעה שאף כשיוצא בהדלקה עצמה, צריך שבשעת ההדלקה תהיה כמות שמן בכדי שתדלק החנוכיה את הזמן הראוי, גם אם בפועל לא דלקה (עיין שבת כא ע"ב, שם מציעה הגמרא עקרון הדומה לזה).

[3] ביוגרפיה קצרה על אדמו"רי החסידות שאנו מצטטים בשמם הובאה במהלך השיעורים שהתפרסמו באתר זה בנושא פרשיות השבוע על פי החסידות.

[4] "נראה לפרש, דהנה כל תורה ומצות הנעשים בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה" (ר' אלימלך מליז'נסק, נֹעם אלימלך, בלק). אמנם כאן הביטוי הוא "כוונה" ולא 'התלהבות', אולם 'כוונת הלב' בעולם החסידות היא היכולת להתלהב ולהידבק באורה של המצווה. הניסיון להבין את המהלך הרוחני שעומד מאחורי המעשה, הוא המאפשר את ההתלהבות וההדבקות באותו המעשה. וכך כותב ר' שמואל מסוכטשוב:

והנה כשגברו מלכות בית חשמונאי, ונצחום לקחו מהם את כל כחותיהם בגשמיות וברוחניות. וא"כ, לעומת שהי' כח היונים להחשיך עיניהם של ישראל שהוא במוח ולב כנ"ל, נהפוך הוא ועלו ישראל במדרגה גבוהה מאד והאירו עיניהם והשכל נעשה זך ובהיר, הוא בשחקים היפוך הטמטום וטומאת השמנים שבהיכל כנ"ל וטהרת המקדש שהיא רומזת לטהרת הלב, עד ששבו להופיע בו חיות הקודש והתלהבות עבודה ברשפי אש שלהבתי' היפוך כניסת יונים להיכל. ושני אלו מוזכרים בלשון 'ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וטיהרו את מקדשך' - זה הי' פועל דמיוני לטהרת הלב, 'והדליקו נרות בחצרות קדשך' - זה שמן זך כתית למאור המנורה, זה פועל דמיוני לטהרת וזיכוך ובהירות השכל. וע"כ תיקנו נמי לדורות נרות חנוכה לעומת השכל, והלל והודאה בפה לעומת טהרת הלב, כי לישנא קולמוסא דליבא, וכמו מצוות אלו בעשי' גשמית כן לעומתן הוא סיוע ברוחניות. והמשכיל בעת ההיא ישיב את כל אלה אל לבו, ואל יסתפק בגשמיות העשי', כי העשי' בלתי התעוררות הלב ורגש הנפש היא כגוף בלי נשמה'. (שם משמואל, מקץ, חנוכה ליל ז')

הטמעת 'כוונת הלב' בכל מצוה היא האופן שבו מתאפשרת התעוררות הלב, הרגש והנפש. אולם בחנוכה, כך מסתבר, יש עניין מיוחד בכך.

[5] והדברים נוגעים למחלוקת הרמב"ם ובעלי התוספות, האם ראוי לאדם שאין ביכולתו לכוון, להתפלל בכל זאת (א. ק.).

[6] נציין שר' לוי יצחק מברדיטשב מחבר בין "הדלקה עושה מצוה" לבין "כבתה זקוק לה", בעוד שבפשטות, מ"ד "הדלקה עושה מצוה" סובר "כבתה אין זקוק לה", וכך מובא בראשונים ובאחרונים (חידושי הרמב"ן, שבת כא ע"א). וכן: "דלשון 'כבתה אין זקוק לה' משמע דאין תועלת בהדלקה שנית, כיון דעיקר המצוה בהדלקה ראשונה, לכן לא תיקנו חכמים לחייבו לחזור ולהדליק...' (שפת אמת על הש"ס, שבת כא ע"ב). וכך גם הבאנו אנו בתחילת השיעור.

[7] לפני שנים קיבלתי עצה מהרב קעניג, רבה של קהילת ברסלב בצפת: 'בכל פעם שיש לך התלהבות בעבודת ד', קבל על עצמך הנהגה מעשית חדשה'. בצעירותי לא הבנתי את טיבה של הצעה זו, ונדמתה היא בעיניי כצמצום והקטנה של החוויה אותה אני חווה. אולם ברבות הימים הבנתי כי באופן זה אדם מסגל לעצמו אורח חיים שהוא בנוי מרושמן של כל החוויות הרוחניות, כל ההתלהבויות, כל ההשתוקקיות שחווה בחייו.

[8] ספירת מלכות - לית לה מגרמה כלום (הזהר הקדוש ח"א קפא ע"א).

[9] ואולי לכך מכוונים דברי הסוד של ר' שלמה הכהן רבינוביץ' מראדומסק: "הדלקה עושה מצוה - לרמז כי על ידי הדלקת נר חנוכה מדליק אור נשמתו, 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ', כז), נ"ר ר"ת: נשמה רוח. נפש רוח. הנחה עושה מצוה - הנח"ה עולה ס"ח בגימ' חיי"ם. רמז חי יסוד מלכות" (תפארת שלמה, מועדים, חנוכה).