חציצה בטבילה

בגמרא בכמה מקומות (כמו בעירובין ד ע"ב) מבואר שחציצה הנמצאת על גופו של הטובל אינה פוסלת את הטבילה מן התורה, אלא אם היא מכסה את רוב גופו של הטובל והוא מקפיד על מציאותה שם. אם החציצה מכסה את מיעוט גופו, או שאינו מקפיד עליה - הטבילה כשרה מן התורה ופסולה רק מדרבנן.

ניתן להסביר בפשטות, שעקרונית כל גופו של הטובל צריך לנגוע במים, כפי שנאמר "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא ט"ו, טז), אולם כאשר האדם אינו מקפיד על קיומה של החציצה, אין לה שום חשיבות והיא בטלה לגוף, וממילא כאשר היא נוגעת במים - כאילו גופו של האדם נוגע במים. וכן הסביר רש"י בעירובין שם. בנוסף, כאשר החציצה מכסה את מיעוט הגוף בלבד - רוב הגוף נוגע במים, כך שניתן לומר "רובו ככולו", וכאילו כל הגוף נוגע במים. וכן כתב הראבי"ה (סי' תתקצ"א), שדין זה מבוסס על הכלל "רובו ככולו".

אמנם, לכאורה ניתן להקשות על דברי הראבי"ה: הרי הלכה פשוטה היא שכל גופו של הטובל צריך להיות בתוך המים, ואם שערה אחת משערות ראשו מבצבצת מחוץ למים - לא עלתה לו טבילתו. מדוע במקרה זה אין אומרים "רובו ככולו"? מה החילוק בין מצב שבו חלק מהגוף אינו נמצא במים, לבין מצב שהוא נמצא במים אך אינו נוגע בהם, בגלל חציצה שנמצאת עליו?

התשובה לשאלה זו תלויה בהבנת הכלל "רובו ככולו". כלל זה מבוסס על הפסוק "אחרי רבים להטות", שנאמר לגבי בית הדין: כאשר רוב הדיינים מחליטים לפסוק באופן מסויים, הדבר הופך לפסק הלכה מחייב, כאילו בית הדין כולו פסק כך. וגם בהקשר זה ניתן לשאול: אם מיעוט הדיינים כלל לא הגיעו לדיון, פשוט שרוב הדיינים אינם יכולים לפסוק כלל, אפילו אם אין מחלוקת ביניהם. מדוע כאן אין אומרים "רובו ככולו", ורואים את המצב כאילו כל הדיינים הגיעו?

התשובה היא, שהכלל "רובו ככולו" אינו קובע שכאשר יש לנו כמות מסויימת, כאילו יש לנו כמות גדולה יותר. אי אפשר למשל לאכול רוב כזית מצה, ולהחשיב את הדבר כאילו אכלנו כזית שלם, וכך גם אם יש לפנינו שני דיינים, אי אפשר לומר שכאילו ישנם שלושה. כלל זה רק קובע שכאשר יש לפנינו קבוצה או יחידה מסויימת, שפעולה או אירוע מסויים חלו על רובה, ניתן לומר שהם כאילו חלו על כולה, שכן המיעוט הולך אחר הרוב. אם למשל יש לפנינו שלושה דיינים, ששניים מהם פסקו לפטור - כאילו שלושתם פסקו כך. כך גם לא ניתן לומר דברים שבקדושה במעמד של שישה אנשים (=רוב מניין), אבל אם ישנם עשרה אנשים, אלא שארבעה מהם אינם חייבים באמירה זו (כגון שכבר התפללו), אותם ארבעה נגררים אחרי האחרים וניתן לומר דברים שבקדושה, כאילו כולם חייבים באמירתם (על חילוק יסודי זה עמד למשל החתם סופר ח"א סי' קמ).

באופן דומה ניתן לומר שכאשר הטובל נמצא כולו במים, אלא שהמים נוגעים רק ברובו - ניתן לומר שהמיעוט נגרר אחר הרוב, וכאילו כל הגוף נוגע במים. אולם כאשר חלק מהגוף כלל אינו נמצא במים, הרי שמבחינת הלכות טבילה אותו חלק כאילו אינו לפנינו כלל, בדומה לדיין שלא הגיע לדיון, ולא שייך לומר "רובו ככולו".