פסחים | דף מז | חרישה ביום טוב

בדף הקודם (מו:) נחלקו רבה ורב חסדא בשאלה: האם "אמרינן הואיל"? כלומר, האם כאשר יש אפשרות שמלאכה מסוימת תתברר כמותרת (כגון מלאכת בישול ביום טוב שאם יבואו אורחים תתברר כמלאכת אוכל נפש), אין לוקים על עשייתה קודם בירור זה. הדף של היום עוסק כולו בראיות לכאן ולכאן, ואנו נדון באחת מהן (מז.-מז:):

שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן הואיל, והא תנן: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, וכלאים בכרם, ושביעית ביום טוב, כהן ונזיר אבית הטומאה. ואי אמרינן הואיל - אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור!

במשנה במכות, המובאת בגמרא הנ"ל, מתוארת חרישה אחת שעוברים בה על שמונה לאוין ולוקים על כולם. הגמרא בסוגייתנו שואלת מדוע לא נאמר "הואיל וחזי לכיסוי הדם", ונפטור את החורש ממלקות משום שמעשיו יכולים להתברר כמותרים. ההבנה הפשוטה של דברי הגמרא, כפי שעולה גם מדברי רש"י (ד"ה אחרישה), היא שהשאלה היא על איסור חרישה ביום טוב, שאמור להיות מותר לצורך כיסוי דם ציפור משום שעשה דוחה לא תעשה. התוספות (ד"ה כתישה) מקשים על הבנה זו:

הקשה ריב"א... תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיום טוב הא אין יום טוב נדחה מפני עשה... דיום טוב עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ריב"א מקשה כיצד ניתן לומר שמצוות כיסוי הדם תדחה את איסור יום טוב, שהרי יום טוב הוא ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. כתוצאה מכך מביאים התוספות שני פירושים שונים, של רשב"ם ושל רבנו תם, שמנסים ליישב את סוגייתנו שלא כפשוטה. אמנם במסכת חולין הביאו התוספות (קמא. ד"ה לא) את תירוצו של ריב"א לקושייה זו:

ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה, דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה.

לדעת ריב"א, גם כאשר עשה עומד כנגד ל"ת ועשה הוא מצליח לדחות את הלאו ולעשות אותו כמאן דליתיה. במצב זה בו 'העשה' וה'לא תעשה' מקזזים זה את זה, והפעולה נשארת אסורה רק משום 'העשה' הנוסף, ברור שהאדם לא מתחייב במלקות (למרות שלכתחילה אסור לקיים את העשה). נראה שדעת הריב"א בחולין ודעת התוספות בסוגייתנו משקפות שתי הבנות שונות של העיקרון שעשה דוחה לא תעשה:

א. התוספות מבינים שכלל זה משקף בחירה בין שתי אפשרויות, עשה ול"ת, כאשר באופן עקרוני אנו מעדיפים לקיים את העשה, אך כאשר עומדים נגדו עשה ול"ת אנו מעדיפים אותם. ממילא, במקרה כזה שבו אין עדיפות לקיום העשה אין הוא משפיע כלל על העשה והל"ת שמולו.

ב. הריב"א מבין שכל מצוות לא תעשה שבתורה נאמרו רק ביחס לדבר הרשות, והן בטלות לחלוטין בכל מפגש עם מצוות עשה. על כן, כאשר עומד עשה כנגד ל"ת ועשה אין אנו דוחים עשה מפני עשה, ולכתחילה אין אנו מקיימים את המצווה, אך מצוות הל"ת בטילה בכל מקרה.