טהרה וטומאה

  • הרב בנימין תבורי
פרשת חוקת – טהרה וטומאה
 
 
בראשית הפרשה מובאים הלכות טומאת מת. הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ק"ז) וספר החינוך (מצוה שצ"ח) מנו את טומאת מת במנין המצוות. למעשה מנה הרמב"ם י"ג מצוות שונות של ענייני טומאה. הרמב"ן חלק על הרמב"ם וכתב שהלכות טומאה וטהרה אינם בגדר מצוות אלא דברי רשות. אדם שנטמא אסור בביאת המקדש ואסור באכילת קדשים, אך אין שום איסור בטומאה עצמה וכמו כן אין עליו חיוב להיטהר. כל עוד הוא אינו עובר על האיסורים הנ"ל הוא רשאי לעמוד בטומאתו. מתוך דברי הרמב"ם בהקדמתו לי"ג המצות העוסקות בטומאה, נראה שבאופן עקרוני גם הוא  מסכים לדברי הרמב"ן: "והמצוה הוא מה שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע בזה נטמא". לאחר מכן מפרט הרמב"ם במה הטמא אסור.
נראה שמחלוקתם נסובה סביב השאלה מהי המתודה המנחה אותנו במנין המצוות. ישנם מצוות חיוביות כגון שבת, וישנם מצוות שכל עצמם להורות כיצד לנהוג במצבים מסוימים. לדוגמא, הרמב"ם מנה שלוש מצוות בענין שומרים. ברור שאין חיוב למנות או להתמנות  כשומר, אלא שכאשר אדם רוצה למנות או להתמנות כשומר, מצוות שומרים מלמדת כיצד לעשות זאת. באופן דומה, הרמב"ם מנה את מצות טומאת המת (וטומאות אחרות). מצוה זו אינה חובה. תוכן המצוה היא הגדרת הטומאה והטהרה וכך כותב הרמב"ם בהקדמתו להלכות טומאת מת במשנה תורה (בכותרת): "מצות עשה אחת והוא דין טומאת מת".
על פניו נראה שלדעת הרמב"ן יש למנות רק מצות חיוביות. אולם הרב פערלא (ספר המצוות לרס"ג, חלק א' עמ' 703) הסתפק בכך מכיוון שלכאורה אין הרמב"ן עקבי בדעתו זו. הרמב"ם מנה את הקידושין והגירושין במנין המצות והרמב"ן לא השיג על כך דבר, אע"פ שקידושין וגירושין אינם מצוות חיוביות, ותכליתם הוא לקבוע מעמד הלכתי בלבד. אמנם על הראיה מהמצוות המסוימות הללו (קידושין וגירושין) ניתן לערער, ולכאורה מצות שומרים היתה יכולה לשמש לדוגמא יותר מובהקת לכך שהרמב"ן מוכן למנות מצות שאינם חיוביות. מ"מ הערתו של הרב פערלא מסתברת מאוד.
בענין ארנבות, חזירים וכו' נאמר "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא י"א,ח). במבט ראשון נראה שניתן להסיק מכאן שישנו איסור מן התורה להטמא. הראב"ע פירש את הפסוק כפשוטו ולמד מכאן שאסור לגעת בבשר או בנבלה של חיה טמאה, והעובר על לאו זה חייב מלקות.  בספרו "יסוד מורא" מנה הראב"ע מצוה זו, אך כתב שאין חייבים עליה מלקות.
 בגמרא (ר"ה טז:) פירושו חז"ל את הפסוק באופן שונה. הגמרא דוחה את האפשרות שישנו איסור לישראל להטמא. מכך שדווקא הכהנים הוזהרו על טומאת מת, מדייקת הגמרא שישראל שאינו כהן אינו מוזהר על כך. אם מותר לישראל להטמא בטומאת מת החמורה, כ"ש שמותר לו להיטמא בטומאת נבילה הקלה. לפיכך מפרשת הגמ' שהפסוק הנ"ל נאמר בענין יו"ט. הפסוק מחדש שאסור להטמא ביו"ט.
בהתאם לגמרא פסק הרמב"ם (הלכות טומאת אהלים ט"ז,י): "כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו, ברגל בלבד. ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר".
נראה שלדעת הרמב"ם איסור טומאה ביו"ט נובע ממצוות יו"ט הקשורים במקדש ובקרבנות, מצוות שעל מנת לקיימם זקוק האדם להיות טהור. בכך אפשר לתרץ את מה שהקשו מפרשים רבים על הרמב"ם: מדוע העובר על לאו זה אינו לוקה? האין לאו זה ככל לאו אחר מן התורה. כתוב בשם הרב סולוביצ'יק ז"ל (מסורה כרך ח' עמ' 29)  שהעובר על לאו זה אינו לוקה משום שעיקר המצוה היא לאפשר את קיום מצוות יו"ט. על ביטול מצוות החג אין מלקות ולפיכך גם העובר על לאו זה אינו לוקה. הרי לא יתכן שהאיסור שנועד לאפשר את קיום מצוות החג יהיה חמור יותר מן המצוה אותו הוא נועד לאפשר. מכיוון שאדם שאינו עולה לרגל בחג אינו לוקה, אף מי שנטמא בחג אינו לוקה. בכך האיסור דומה ל"לאו שאין בו מעשה" שאין לוקים עליו.
כתב השאגת אריה ( סימן ס"ז), שעל פי דעת הרמב"ם אין איסור טומאה ביו"ט אלא אמצעי שנועד לאפשר את קיום מצוות החג בהם יש מפגש עם מקדש וקודשיו. לפיכך, כיום, שאין לנו מקדש, אין מצווה זו נוהגת. עוד כתב השאגת אריה שאף בזמן המקדש לא נהג איסור זה אלא בשלושת הרגלים ולא בראש השנה ויום הכיפורים בהם אין מצות עליה לרגל.
הנודע ביהודה (ציון לנפש חיה, ביצה יח:) חלק על הפירוש הנ"ל בפסוק. לדעתו ישנו איסור כללי להטמא. הגמ' בראש השנה מלמדת שאיסור זה אינו שייך בכל ימות השנה אלא בזמנים מיוחדים. כאשר באנו לקבוע באלו ימים שייך להיטהר, טבעי לתפוס את הימים טובים, בהם אנו משתדלים ונדרשים לדרגה רוחנית גבוהה יותר. אולם לאחר שהתורה אסרה להיטמא ביו"ט, אין סוף הענין ביצירת האפשרות לאדם להיכנס למקדש. לפיכך כתב הנודע ביהודה שאף בראש השנה ויום הכיפורים אסור להטמא, וכן שמצוה זו נוהגת אף בזמננו שאין המקדש קיים.
ראינו שבזמן הבית היה איסור להיטמא ונחלקו האחרונים האם האיסור שייך אף לגבי ר"ה ויוה"כ וכן האם מצוה זו נוהגת גם כיום. הדעה המקובלת היא של הרמב"ם והרמב"ן שאין מצוה זו נוהגת במהלך השנה. וכן כותב החינוך (מצוה קנ"ט): "ומי שמיטמא אפילו לדעת בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי ליגע בקדשים עד שיטהר, ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטומאה, כי הנפש מתעלה בטהרה".