שבת | דף צא | טומאת אוכלין בכביצה

כחלק מסדרה של דיונים בשיעור המחייב במלאכת הוצאה מרשות לרשות, דנה הגמרא (צא עמוד א) במי שזורק כזית תרומה לבית טמא:

"בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? למאי? אי לענין שבת - כגרוגרת בעינן, אי לענין טומאה - כביצה אוכלין בעינן!"

בגמרא מבואר שלענין טומאה יש צורך בשיעור של כביצה ולא די בשיעור של כזית. דברים אלו של הגמרא שימשו כראיה חזקה במחלוקת ראשונים גדולה בעניין שיעור טומאת אוכלין, כמבואר בדברי התוס' על אתר (ד"ה אי):

"משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה.
ומה שהביא רש"י מתורת כהנים דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא, אומר ר"ת דאסמכתא היא".

התוספות סבורים שניתן להוכיח מסוגייתנו שאוכל לא מקבל טומאה בפחות מכביצה, בניגוד לשיטת רש"י שאוכל מקבל טומאה בכלשהו. ואף שרש"י עצמו (ד"ה אי) פירש שכוונת הגמרא במילים "לענין טומאה" היא ששיעור כביצה נדרש בכדי לטמא אוכלים אחרים, נראה שראיית התוספות במקומה עומדת. זאת משום שמשמעות דברי הגמרא היא שבפחות מכביצה אין כל משמעות להכנסת האוכל לבית הטמא, ורק ביותר מכביצה יש משמעות לעניין טומאה ומתוך כך גם לעניין שבת.

ננסה להציע דרך התמודדות עם סוגיה זו מתוך בחינת יסודות המחלוקת בעניין שיעור טומאת אוכלין. מדוע יש צורך בשיעור כלשהו בכדי שתיווצר טומאת אוכלין?

התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שבפחות מכביצה אין למאכל "שם אוכל" וממילא לא יכולה לחול עליו טומאת אוכלין. לחלופין, ניתן להבין שבפחות מכביצה אין חשיבות למאכל ולכן אין הטומאה חלה עליו.

אמנם מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א הציע בספרו על מסכת טהרות גישה שונה ומקורית בשאלה זו. הרב ליכטנשטיין מקדים ומחלק בין שתי דרכים להתבונן על מגע: א. מציאות שבה שני חפצים נוגעים זה בזה. ב. מעשה של נגיעת חפץ בחפץ. (עיי"ש שמוכיח ומרחיב חלוקה זו) מעשה של מגע, לפי הרב ליכטנשטיין, יכול לחול בלי קשר לגודל החפץ. מאידך, בכדי שנגדיר מציאות שבה שני חפצים נמצאים במגע זה עם זה יש צורך בשיעור מינימאלי. ממילא, טוען הרב ליכטנשטיין, יש להבין את מחלוקת הראשונים כמחלוקת בהבנת אופייה של טומאת מגע באוכלים: אם עניינה הוא מעשה של נגיעה, אין צורך בשיעור, ואם עניינה הוא מציאות של מגע יש צורך בשיעור כביצה.

לאור הבנה זו נראה שאפשר לדחות את ראייתם של הראשונים מסוגייתנו. זאת משום שבסוגייתנו לא מדובר על טומאת מגע אלא על מציאות של שהייה בתוך בית טמא. לאור דברי הרב ליכטנשטיין הנ"ל, מסתבר שבסוגייתנו לכולי עלמא יהיה צורך בשיעור כביצה בכדי להגדיר את ההימצאות בבית כמציאות של קרבה למת שמעבירה טומאה, גם אם בטומאת מגע אין צורך בשיעור משום שבה עצם מעשה הנגיעה הוא שמטמא.