יבמות | דף עו | הזרעה מלאכותית

הפוסקים דנו בעניין קיום מצוות פריה ורביה שלא באמצעות ביאה גמורה. דוגמה לכך היא אישה שרחצה באמבט שהיה בו זרעו של אדם ונתעברה ממנו – האם האדם שמזרעו נתעברה יצא בכך ידי חובת פריה ורביה? כך פסקו השולחן ערוך והרמ"א (אבן העזר א, ו):

"נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה... הגה: היה הבן ממזר או חרש, שוטה וקטן, קיים המצוה".

בעקבות זאת שאל החלקת מחוקק על אתר:

"היה הבן ממזר וכו' – יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר, ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו".

הבית שמואל שם פותר את הבעיה:

"ויש להביא ראיה מה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביא בי"ד סי' קצ"ה, אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר".

אם כן, נראה שהוולד מיוחס אחר בעל הזרע, וממילא יוצא שהוא קיים מצוות פריה ורביה בדרך זו.

מאידך, יש האומרים שאין בעל הזרע נחשב כאביו של העובר. בעמדה זו החזיק הרב עוזיאל:

"וכמ"ש הטו"ז, דשמא לחומרא אמרינן שהוא בנו אבל לא לקולא, ועוד שמרן החיד"א העתיק הגהה זו ממקורה בספר ישן נושן, וזה נוסחה: ומה שנהגו הנשים שלא לשכב אסדין ששכב איש אחר, דין זה אינו אלא להבחין של מי יהיה הולד, דהא אהבחנה קפדינן, כדאיתא ביבמות גזרה שמא ישא, ולפי"ז יוצא שלא חשש הר' פרץ אלא משום הבחנה, זאת אומרת שלא ניחס בן זה לבעלה של אשה זו, אבל אין ללמוד מזה שהוא כבנו לכל דבר. על כל פנים מדברי הרב פרץ למדנו שגם במעוברת ע"י אמבטי שצריכה הבחנה אין זה משום חשש אסור עריות אלא משום יחוס אבות לעניני ירושה ומצות האב על בניו וכן מצות הבן על האב... מהאמור נמצאנו למדים כי הולד הנוצר משכבת זרע של איש שלא על ידי העראה בנשיקת אבר אלא על ידי אמבטי או זריקת ש"ז לתוך הרחם, אינו נחשב כבנו של המוציא ש"ז לתוך האמבטי או המזרקה לא לענין זה שיחשב כאלו קיים מצות פו"ר ולא לענין פטור אשתו מזיקת יבום וחליצה, וכן אם הוא מחייבי כריתות או ממזר אין הולד הנוצר מש"ז אסור לבוא בקהל הואיל ולא נוצר ע"י ביאת אסור".

אומנם, מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ח ובמגיד משנה שם) ניתן להבין שבעל הזרע אינו נחשב כאביו של הולד (הרחיב בעניין זה בעל ה'ציץ אליעזר' יג, צז בשם שו"ת 'מנחם משיב'), והדבר קשור גם לדין ביאה אסורה, שבו עיקר האיסור מן התורה הוא דווקא במעשה הבעילה האסורה והנאת הביאה, אבל אין כלל איסור מן התורה בהכנסת זרע זר לרחם אשת-איש שלא כדרך כל הארץ. אולם גם לשיטת הסוברים שאין איסור תורה בהכנסת זרע זר לאשת-איש, אוסרים הם מעשה זה מטעמים שונים.

ראיות נוספות לכך ניתן להביא מדברי הסמ"ק, שכתב ש"כיון דאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר מש"ז של אחר"; מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (סנהדרין ז, ד) – "שאין לש"ז בעריות שום סרך לענין עונשין"; וכן מהנאמר בסוגייתנו – מדין הנשים המסוללות זו בזו: הגמרא קובעת שהאיסור הוא רק משום 'פריצותה בעלמא', אבל הנשים הללו אינן נאסרות משום 'זונה', משום שעל אף שהן מכניסות זו בזו את הזרע שקיבלו מבעליהן, אין כאן ביאה.

אומנם, יש לציין שלפעמים הפריה מלאכותית נעשית כאשר זרע הבעל אינו יכול להפרות את הביציות של רעייתו, ולעיתים משתמשים לשם כך בזרע של אדם זר. במקרה כזה, אף על פי שמוסכם שאין מכריזים על הוולד כממזר, אין הבעל נחשב כאב, שכן אין לו כל שייכות לוולד.

[ראה עוד בשו"ת יביע אומר (אבן העזר ח, כא); אסיא עז – עח, כרך כ', הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הזרעה מלאכותית לאחר מיתה – איסור והיתר. בפשטות אסור לעשות תהליך זה בין באשה נשואה ובין ברווקה, ואם בכל זאת הוחלט לעשות זאת, על פי מורה הוראה, יש שלוש אפשרויות: יהודי מזוהה (שאנו יודעים מי הוא), יהודי לא מזוהה ואינו יהודי. סדר העדיפות:

א. באשה נשואה – אינו יהודי (יש סוברים שיהודי מזוהה קודם לאינו יהודי משום זרע ישראל), יהודי מזוהה ויהודי שאינו מזוהה (מותר לקבל זרע של יהודי לא מזוהה רק אם יש רישום של האדם בצורה מסודרת, ואין חשש שאח יישא את אחותו, וכן ברווקה).

ב. ברווקה (איני חושב שנכון להתיר הפריה זאת, ועיין בדברי הב"ח אבן העזר סימן א': "אל יעלה על לב כי גם בלא נישואין אפשר בקיום פריה ורביה") – לעניות דעתי, אם נשאל מורה הוראה והתיר, האפשרות הטובה ביותר היא יהודי מזוהה, המכיר בילד כבנו (ייתכן שיש לדון מבחינה ממונית וכו' על הסכמים שונים בין התורם לאם, ואכמ"ל), משום שאז יש לילד ייחוס, מה שאין במציאות של זרע של יהודי לא מזוהה. ההשפעה של הייחוס במקרה זה קריטית, שכן מבחינה הלכתית ילד שנולד מזרע של יהודי לא מזוהה נחשב 'שתוקי' האסור מדרבנן בנישואין, ואין להרבות ממזרים, וכן שתוקים, בישראל.]