יבמות | דף פב | דבר שיש לו מתירין

מדין תורה, כאשר יש תערובות של דבר מותר ודבר אסור ואין יכולת לדעת מה מהם הוא המותר ומה מהם הוא האסור, ישנן שתי אפשרויות:

א. כאשר ידוע שמהמותר יש יותר מאשר האסור, כל התערובות מותרת.

ב. כאשר ידוע שמהמותר יש פחות מאשר האסור, כל התערובת אסורה.

למכלול הדינים המתומצת בשתי אפשרויות אלה אנו קוראים  'דין ביטול ברוב'. חכמים תקנו שבמקרים מסוימים יהיו דברים שלא יתבטלו ברוב כחלק מתערובת; אחד מהמקרים האלו הוא דין הנקרא 'דבר שיש לו מתירין' הנזכר בסוגייתנו. כלומר, חכמים תיקנו שכאשר דבר מסוים, שכעת הוא אסור אך עתיד להיות מותר גם בלא הצורך לבטל את האיסור בתערובת  - כמו דבר שאסור לזמן קבוע אך כאשר זמן זה יעבור יהיה מותר, הוא אינו מתבטל.

רש"י (מסכת ביצה דף ג ע"ב ד"ה שיש לו מתירין) כתב שהסברה העומדת מאחורי תקנת חכמים זו היא שעדיף שיאכל אדם דבר בהיתר גמור, כלומר מבלי להצטרך להיתר. לעומת זאת, הר"ן (מסכת נדרים דף נב ע"א) כתב שמשום שדבר שיש לו מתירין נידון כאילו הוא מותר כבר עכשיו – אין היתר יכול לבטל היתר ולכן אין יכולת לבטלו, רק כאשר איסור והיתר מעורבבים שייך דין ביטול. רק מין במינו אינו בטל, אבל מין בשאינו מינו בטל בשישים, גם אם יש לו מתירין (וכך היא דעת בעלי התוספות והרמב"ם, וכן נפסק להלכה בשו"ע ק"ב, א).

לדבריו, משום שדבר מסוים עתיד להיות מותר, הרי שהוא דומה 'למין במינו' בכך שהדבר האסור יהיה מותר לאחר זמן וכאילו הם מין אחד שנתערב ולכן שהוא מין במינו - דבר שעתיד להיות מותר, לא בטל. לכן מבין הר"ן שרק במין במינו החמירו חכמים, אך במין בשאינו מינו הוא בטל

רבי דוד הלוי סגל (ט"ז יו"ד קב) מבאר, שביטול בשישים הוא ביטול במציאות, ולכן אין איסור כלל, ומסיבה זו הוא בטל גם אם יש לו מתירין (ומעין סברה זאת כתב גם רבי משה סופר בשו"ת חת"ס, חלק ו סימן כב). על פי הסבר זה, שהביטול בשישים הוא ביטול מציאותי, ניתן להסביר את ההבדל בדבר שיש לו מתירין. כלומר, משום שכאשר יש תערובת של מין בשאינו מינו הביטול הוא למעשה ביטול במציאות של התערובת ואם כן משום שאין איסור לא שייך כלל לומר שהתערובת אסורה.