יבמות דף קיג - הפרשת קטן מאיסורי תורה ומאיסורי דרבנן

  • הרב אביהוד שורץ

יבמות דף קיג - הפרשת קטן מאיסורי תורה ומאיסורי דרבנן

הסוגיה ביבמות קי"ג-קי"ד היא אחת הסוגיות המרכזיות בש"ס בעניין החובה להפריש קטן מאיסורים. הגמרא מספרת על אחד האמוראים שאיבד את מפתחותיו ברשות הרבים, ומצא דרך להביאם – בעזרת ילדים קטנים. במשך שנים רבות נהגו בקהילות ישראל בחו"ל לטלטל חפצים ברשות הרבים על ידי קטנים, אך למרות העובדה שהמנהג רווח בהרבה קהילות, מאז ומקדם הוא היה שנוי במחלוקת (ראה ביאור הלכה על השולחן ערוך, אורח חיים שמ"ג). לא נוכל בעיון קצר זה לפרוס את הסוגיה כולה, ועל כן נסתפק בהארות אחדות בעניין זה.

מפשטות סוגייתינו עולה, כי יש לבחון שני משתנים בבואנו למנוע ילד קטן מחילול שבת או מעבירה אחרת:

א. האם הקטן מבצע את הפעולה על דעת עצמו, או שמא הוא עושה אותה מתוך הבנה ברורה שבכך הוא מסייע לאביו. אם אמנם מתברר שסייע לאביו בכוונה, הדבר אסור, ונראה שיש להגדירו כ"ספינן בידיים", כלומר כגרימה מכוונת לילד שיחלל שבת או יבצע פעולה אסורה, מה שככל הנראה נאסר לכולי עלמא.

ב. האם הקטן מבצע פעולה האסורה מן התורה או פעולה שאיסורה מדרבנן בלבד.

היחס בין שני המשתנים שנוי במחלוקת בין המפרשים הראשונים. במשנה במסכת שבת (דף קכ"א) נאמר, שאם פרצה דליקה בשבת, אין לאפשר לקטן לכבות אותה. לכאורה, מדובר על קטן העושה על דעת עצמו, אך הגמרא שם, וכן הגמרא בסוגייתנו, מסבירות שהיות וברור לו שאביו מצפה ממנו שיכבה את הדליקה, הרי הוא פועל על דעת אביו. לדעת רבים מן הראשונים, כיבוי דליקה בשבת הוא איסור דרבנן, ולא איסור תורה, משום שמדובר על "מלאכה שאינה צריכה לגופה". לפיכך, יש להסיק מן המשנה במסכת שבת שאם הקטן פועל על דעת אביו, יש להחמיר ולאסור אף באיסור דרבנן. מסקנה זו סותרת, לכאורה, את פשטות הסוגיה ביבמות המקלה באיסורי דרבנן באופן גורף. תוספות הרא"ש בשבת שם מקשה קושיה זו, והראשונים הציעו לה תשובות שונות, שיש ביניהן נפקא-מינה גדולה להלכה:

1. הרא"ש מיישב שיש להעמיד את המשנה במסכת שבת כדעת ר' יהודה, הפוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה. אם כך, אין כל סתירה בין הסוגיות, ושתיהן קובעות שבאיסורי דרבנן אין חובה להפריש קטן מן האיסור, אפילו אם הוא עושה זאת לדעת אביו.

2. המאירי חולק על הרא"ש, ומסביר את הסוגיות בכיוון ההפוך. לדעתו, מסקנת הסוגיה ביבמות היא, שניתן להקל באיסורי דרבנן רק אם הקטן עושה אותם על דעת עצמו. על כן, כיבוי דליקה, אותה מגדירה הגמרא כ"עושה לדעת אביו", נאסר אף באיסורי דרבנן.

הרשב"א צועד בדרך זו אך מחדש במסגרתה קולא גדולה מאוד. לדעת הרשב"א, כאשר הקטן פועל לדעת עצמו ולא לדעת אביו, לא רק שאין חובה להפרישו מאיסור דרבנן, אלא אף שמותר לספות לו בידיים. השולחן ערוך (אורח חיים, שמג א') דחה חידוש זה, וקבע שאסור לגרום באופן אקטיבי לאיסור דרבנן. עם זאת, בביאור הלכה שם הוזכרה קולא זו של הרשב"א, ומשמע קצת שסמך עליה להלכה. זאת ועוד, הגר"א בביאורו לשולחן ערוך שם קבע, שאם מדובר על פעולה שהקטן "צריך לה" – יש להקל באיסורי דרבנן. כך, למשל, טוען הגר"א שהיות ולהלכה אנו פוסקים שרחיצה ביום הכיפורים אסורה מדרבנן, מותר לרחוץ את הקטן שכן הוא צריך לכך, ובכל דבר הנעשה לצרכו והוא צריך לו – הותרה אפילו "ספייה בידיים". בספר "חינוך הבנים למצוות ודיני קטן" מאת הגרי"י נויבירט (מחבר "שמירת שבת כהלכתה") הסיק מדברי הגר"א את המסקנה הבאה:

"כל דבר שאין בו אלא איסור דרבנן והקטן צריך לו, אין חיוב להפרישו ממנו, וגם מותר להניח לו לעשות דבר זה (או לאכול את האיסור דרבנן) לכתחילה, ואף מותר לתת לו לעשות את האיסור דרבנן או להאכילו איסור זה בידיים ... מותר ליתן בידי תינוק קטן מן הצעצועים המשמיעים קול כשהוא מנענע אותם או לוחץ עליהם. ואולם ודאי שלגדול אסור להשמיע כל קול בצעצועים אלה, גם אם הוא עושה כן בשביל התינוק ..."

הרב נויבירט מניח, שמשחק בשבת הוא צורך מובהק של הקטן, ובדבר שהוא צורך מובהק, הותר אפילו לספות לו בידיים, ולתת לו את המשחק. אין ספק, שמי שיש לו מספר ילדים קטנים בבית יזכה לשבת "רועשת" במיוחד, אם יסמוך על קולא זו!

3. התוספות במסכת שבת תירצו את סתירת הסוגיות באופן שונה לחלוטין. התוספות מסבירים, שמצד דיני "הפרשה מן האיסור" אכן אין חובה להפריש כלל באיסורי דרבנן. התוס' מבארים כי טעם גדול יש בדבר - איסורי תורה נתפסים בדרך כלל כ"איסורי חפצא", איסורים עצמיים הפוגעים בכל אדם, קטן כגדול. איסורי דרבנן, לעומת זאת, הם "איסורי גברא", ועיקרם בחובה לציית לדברי חכמים. באיסורים מעין אלה, אכן אין חובת הפרשה לקטן.

אלא שכל זאת, לדעת התוספות, אך ורק ביחס להפרשה מן האיסור. בצד חובה זו להפריש מן האיסור, מוטלת על כל אדם מישראל חובה נוספת, והיא: מצות חינוך הבנים והבנות. הנפקא-מינה פשוטה: חובת הפרשה נוהגת גם בקטן שאיננו בר דעת כלל. סוף סוף, אם הוא אוכל מאכל שאיסורו מן התורה, או מבצע פעולה שאסורה מן התורה, יש להפרישו ממנה. חובת חינוך, לעומת זאת, נוהגת רק מגיל חינוך, ומקובל לפרש שמדובר על גילאי חמש-שש. בגילאים אלה, חובה להתחיל ללמד את הילד הקטן הלכות שבת, הכוללות לא רק איסורי תורה, אלא גם איסורי דרבנן. ובכן, אם ירעיש הילד בצעצוע בשבת, אין חובה להפרישו מצד "חילול שבת" שבדבר, אך בהחלט יש חובה להתחיל ללמדו מה מותר ומה אסור לבצע בשבת.

תירוץ זה של התוספות איננו מוסכם, ובעלי התוספות עצמם במסכת נזיר (דף כ"ח) חלקו על כך, וחידשו חידוש גדול שלפיו מצות חינוך מתייחסת רק לחינוך לקיום מצוות, אך לא לחובה להיזהר מן העבירות. מדובר על חידוש מפתיע, אך קצרה יריעתנו מלדון בו, ועוד חזון למועד.

חובה להעיר בשולי הדברים, כי בתחום זה של הפרשת קטן מן האיסור ייתכן שיש להבחין בין כלל מצוות התורה, ובין חילול שבת שעליו נאמר בפירוש "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". האחרונים עוסקים בכך בהרחבה (ראה סיכום על כך בשו"ת משנה הלכות, ג' מ"ט), ואין כאן המקום להאריך יותר.

 

הרב אביהוד שורץ