יבמות | דף קיח | תמות נפשה עם פלשתים
כפי שראינו בתחילת הפרק, אפשר להתיר אישה להינשא על פי עדותה שמת בעלה. במשנה שבסוגייתנו אנו למדים שאומנם האישה המעידה עצמה מותרת להינשא על סמך עדות זו, אך צרתה אינה יכולה לסמוך עליה:
"האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי, תנשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה".
כלומר, האישה נאמנת על עצמה משום שבשונה מטענת 'התגרשתי', טענת 'מת בעלי' ניתנת לבדיקה ולהפרכה מאוחר יותר, אם הבעל יבוא חי, ובמקרה כזה האישה תיקנס בכל שישה עשר הקנסות המפורטים בתחילת הפרק העשירי במסכתנו, ולכן 'אשה דייקא ומינסבא' ולא תשקר או תתרשל בעדותה. יש לשים לב לטיעון המעגלי, כביכול: האשה תוודא היטב שבעלה אכן מת לפני שתעיד על כך, בשל החשש מהקנסות החמורים במקרה שיתברר שטעתה או שיקרה, ולכן מקבלים את עדותה.
השאלה המתבקשת היא מדוע צרתה של אותה אישה אינה ניתרת גם היא ומקבלת את כתובתה מכוח אותה עדות. רש"י (ד"ה צערא) מבאר שיש חשש שאישה תעיד עדות שקר כדי לפגוע בצרתה, ותהיה מוכנה להיפגע אף היא כדי לעשות זאת. אולם אם יש סיבה לחשוש שהאישה משקרת, מדוע היא עצמה מותרת להינשא?
אפשר לומר שמכיוון שאין מתירים את הצרה על סמך עדותה של האישה, האישה מבינה שרק היא עצמה תיפגע מעדות השקר, ובאופן פרדוקסלי ידיעה זו היא שמאפשרת להאמין לטענתה לגבי עצמה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)