יבמות | דף ק | חלוקת תרומה לאשת כוהן

בעיון הקודם התחלנו לעסוק בברייתא בדף צ"ט המונה עשרה אישים שאף שהם אוכלים תרומה, אין חולקים להם תרומה בגורן. בין היתר מונה הברייתא את אשת הכהן, והגמרא בדף ק ע"א מסבירה:

"אשה מאי טעמא לא? פליגי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע: חד אמר משום גרושה, וחד אמר משום יחוד".

על פי פירוש אחד, יש חוסר צניעות בכך שאישה מגיעה בגפה לגורן המבודד. על פי הפירוש השני, החשש הוא שמא הבעל הכהן יגרש את אשתו, והיא כבר לא תוכל לאכול בתרומה, אך תמשיך לקבל תרומה משום שאנשים לא ידעו זאת. ובכן, בין כך ובין כך, חלוקת תרומה לאישה עלולה להוביל לטעויות ולשיבושים.

המאירי כבר העיר בתחילת הפרק ששני הטעמים אמת להלכה, דהיינו שיש שני נימוקים לכך שאשת כהן אינה חולקת תרומה בגורן. אלא שהגמרא מציינת נפקא-מינה בין הנימוקים, כגון במצב של גורן שאיננו מבודד, ואין בו חשש לייחוד, אך יש בו חשש לתקלה – אם הכהן יגרש את אשתו. ואומנם, גם הרמב"ם (תרומות יב, כב) פסק להלכה כשני הנימוקים, אלא שנחלקו מפרשיו (ראה סיכום העניין ב"דרך אמונה" של הגר"ח קנייבסקי שם) אם פסק כשני הטעמים לקולא (ויש צורך בשני הטעמים כדי שהאישה לא תוכל לקבל תרומה) או לחומרא (ודי באחד מהם כדי לאסור נתינת תרומה לאשת כהן).

נימוקי הגמרא לכך שאשת כהן אינה חולקת בתרומה שימשו כמה אחרונים לדיון בשאלה יסודית יותר, שכבר נידונה לעיל במסכת. הרשב"א (וכן הרמב"ן וראשונים נוספים) בתחילת הפרק השביעי התלבט ביחס להלכה שלפיה אשת כהן אוכלת בתרומה: ההבנה הפשוטה היא שאשת כהן אוכלת משום שהיא "קניין כספו" של בעלה, דהיינו שהיא מסבה על שולחנו ואוכלת משלו כמו שעבדו ואמתו, ואפילו בעלי החיים שברשותו, אוכלים בתרומה, אך הרשב"א מעלה גם את אפשרות אחרת:

"דכל שהיא אוכלת הרי היא ככהן עצמו".

כלומר, אשת הכהן הופכת לכוהנת לכל דבר ועניין. נראה לחדד סברה זו ולבאר שאשת הכהן הופכת לכוהנת שכן היא עצמה עתידה ללדת כהנים, ולכן אם בעלה הכהן נפטר בלא שהיו להם ילדים – היא שבה אל בית אביה כנעוריה, אך אם יש להם ילדים, דהיינו שהיא אימם של כהנים, על כורחנו להניח שאף היא עצמה כוהנת.

אחת הנפקא-מינות בין שתי ההבנות באכילת אשת כהן בתרומה נוגעת לדינה בחלוקת תרומה: אם היא אוכלת אך ורק משום שהיא מסבה על שולחן בעלה, אין לה כל זכות משלה לחלוק בתרומה, אך אם היא הפכה לכוהנת, הרי שהיא זכאית לחלוקת תרומה! ובכן, הרב ישראל יהושע מקוטנא, בעל שו"ת ישועות מלכו (יורה דעה סימן ס"ה), טוען שסוגייתנו יכולה היתה להכריע חקירה זו:

"...מהא דתניא ביבמות צ"ט עשרה אין חולקין תרומה וחשיב שם אשה, וקאמר שם דמשום יחוד או משום גרושה, ותיפוק ליה דלא מקיים מצות עשה דנתינה בכהנת".

כלומר, העובדה שסוגייתנו נזקקת לנימוקים צדדיים לכך שאשת כהן אינה חולקת בתרומה מלמדת לכאורה שמעיקר הדין ניתן היה לחלוק לה, היינו שדינה ככוהנת לכל דבר ועניין!

אומנם, כפי שהוא מעיר בהמשך דבריו שם (וכן העיר הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן סימן קפ"ז בהערות), הראיה אינה גמורה. זאת משום שהברייתא בסוגייתנו עוסקת גם בעבד, ואף לגביו מציינת חשש דרבנן – שמא יעלוהו ליוחסין. לגבי עבד ברור שהוא איננו כהן בזהותו, ועל כורחנו יש להניח שהברייתא עוסקת במצב שבו העבד בא ליטול את התרומה מן הגורן בשליחות רבו הכהן. כלומר, מצד עצמו בוודאי אינו נוטל, והברייתא מחדשת שאף אם בא בשליחות רבו – לא ייתנו לו כדי למנוע טעויות. אם זהו התרחיש שעליו מדברת הברייתא, הרי שניתן לפרש כך גם לגבי אשת כהן, שמצד עצמה בכל מקרה אינה נוטלת והברייתא מחדשת שאף בשליחות בעלה לא תיקח מחמת החששות הנ"ל. ובכן, הראיה אינה קיימת, אך זכינו לתוספת בירור בחקירה יסודית זו בדין אכילת אשת כהן בתרומה.