יג. - כוונה בקריאת שמע ובקיום מצוות

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

כוונה בקריאת שמע ומצוות / אביעד ברטוב ונעם מלכי

הקדמה

בשיעור זה אנו מתחילים ללמוד את פרק שני של המסכת. הסוגיא הפותחת את הפרק היא שאלת כוונה במצוות. נרצה לקשור סוגיא זו לשאלה הלכתית מעניינת, השוחרת לפתחנו בבקרים מאוחרים:

חברנו מנחם אינו נוהג להשכים קום. עקב מציאות זו נוהג מנחם שלנו מנהג מעניין, לפני שהוא מתחיל את פסוקי דזמרא קורא מנחם את קריאת שמע שקודם הקורבנות, ומתנה שיצא ידי חובת ק"ש בקריאה זו, רק במקרה ולא יספיק לסיים את פסוקי דזמרא ולהתחיל לקרוא ק"ש בברכותיה (הקריאה השניה) בתוך זמן ק"ש.

הסיבה לתנאי מורכב זה שמתנה מנחם, היא שיש שתי מגרעות רציניות בקריאת שמע שקודם הקורבנות:

1. האחת שזו ק"ש ללא ברכותיה.

2. והשניה שזו ק"ש ללא סמיכת גאולה לתפילה.

בגלל מגרעות אלו מעדיף מנחם לצאת ידי חובת ק"ש בקריאה השניה, ולכן הוא מכוון שיצא ידי חובת ק"ש בקריאה הראשונה, רק אם לא יספיק לקיים את מצוות ק"ש, בצורה הראויה, בקריאה השניה.

השאלה הנשאלת היא האם ניתן להתנות על כוונות במצוות? ובמילים אחרות, האם ניתן להתנות שכוונה שכיוון בשעת קיום מצווה לא תחול למפרע, בתנאים מסויימים?

כדי לענות על שאלה זו, יש לעסוק קודם כל בצורך בכוונה במצוות. אנו נפצל את הדיון לשניים: בחלק הראשון נעסוק בכוונה בקריאת שמע, ובחלק השני נעסוק בכוונה בשאר המצוות.

כוונה בקריאת שמע

נפנה למשנה הפותחת את פרק שני (דף יג ע"א):

"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון לבו - יצא."

כדי להבין את דברי הגמרא על המשנה, יש לנסות להבין מהי הכוונה אותה דורשת המשנה כדי לצאת ידי חובת ק"ש. ספר ההשלמה[1] על אתר, מונה שלושה סוגי כוונות במצוות קריאת שמע:

1. כוונת קריאה - שלא יהיה מתעסק, אלא עושה פעולה בצורה מודעת.

2. כוונה לצאת - כוונה לקיים מצווה.

3. כוונת הלב - לכוון בכל תיבה לה' יתברך.

עתה כשאנו מצוידים בסוגי הכוונות השונות, נפנה לגמרא. הגמרא על אתר קושרת את דברי המשנה במחלוקת האם מצוות צריכות כוונה:

"שמע מינה: מצוות צריכות כוונה[2]!
מאי "אם כוון לבו" - לקרות[3].
לקרות?! והא קא קרי[4]!
בקורא להגיה[5]."

כלומר הגמרא בתחילה מבינה שהמשנה סוברת שמצוות צריכות כוונה - כוונה לקיים מצווה (שהרי רק "אם כיוון ליבו - יצא"), אך הגמרא דוחה הבנה זו בטענה שהיא לא הכרחית, לפי שניתן להבין את המשנה אחרת: המשנה עוסקת במי שקורא להגיה (קריאת אותיות ולא מילים), ואת דרישת המשנה שרק "אם כיוון לבו - יצא" צריך להבין כדרישה לכוונת קריאה - שיהיה מודע לפעולת הקריאה, ואין המשנה דורשת כוונת קיום מצווה.

נחלקו רש"י ותוס' מה הבעיה ב"קורא להגיה" - מדוע אין הוא יוצא ידי חובת קריאה כל עוד לא כיוון ליבו?

רש"י (ד"ה בקורא להגיה) הבין שהבעיה היא שהמגיה אינו מכוון אפילו לקרוא אלא רק לבדוק את המילים, כלומר הבעיה היא שהקורא להגיה מכוון בקריאתו למטרה אחרת, שאינה כוונת מצווה (אין כאן מצב ניטרלי של חוסר כוונה במצוות, אלא כוונה שלילית של קריאה למטרה אחרת).

התוספות (ד"ה בקורא להגיה) הקשה על רש"י שלפי פירושו שמדובר במגיה שקרא את פרשיות ק"ש מילה במילה אך לא כיוון לקריאה, והרי סוף סוף אותו אדם קרא קריאת שמע, ולכן חוזרת שאלת הגמרא "והא קא קרי!". לכן התוס' מסביר שהבעיה בקורא על מנת להגיהה היא לא העדר כוונת קריאה, אלא קריאה שגויה - הקורא על מנת להגיה, קורא רק את הכתיב ולא את הקרי, וכך לדוגמא הוא קורא טטפת ולא טֹטָפֹת, ולכן יש בעיה במעשה הקריאה עצמו.

העולה מכאן, שרש"י ותוס' מסכימים שיש צורך שהאדם יהיה מודע מאופן בסיסי למעשה שעושה, אך הם חולקים מה הדין במקרה ואדם ביצע מצווה באופן מעשי ומודע, אך כיוון כוונה הפוכה לכוונת מצווה - כלומר, ביצע מעשה מצווה (קרא ק"ש) אך כיוון בקריאתו למעשה שאינו מעשה מצווה (הגהה).

רש"י סובר שאם כיוון כוונה הפוכה - לא קיים מצווה. ואילו תוס' סוברים שגם אם אדם מכוון לקיים מעשה שלא לשם מצווה - בכל זאת יצא ידי חובת מצווה, כלומר מספיקה עשיית המעשה הטכני בלבד כדי לצאת ידי חובת מצווה (ולכן נאלץ תוס' להסביר שהבעיה במשנה היא בעצם הקריאה עצמה - שהמעשה הטכני עצמו לא נעשה כראוי).

תלמידי רבינו יונה (בדף ז ע"א בדפי רי"ף) הביאו בשם הריטב"א פירוש דומה לשיטת התוס', שהקורא להגיה לא מתכוון אפילו להוציא את המילים מפיו, אך לפעמים יוצאים הברות מפיו מבלי שמתכוון לכך. כלומר על פי פירוש זה החסרון בקריאת המגיה הוא במעשה המצווה עצמו ולא בכוונות המתלוות למעשה.

ניתן לסכם, על פי הסבר ספר ההשלמה, שגם לרש"י וגם לתוס' הכוונה המינימלית הנצרכת היא כוונת קריאה, אך הם נחלקו ברמת המודעות הנדרשת בפעולת הקריאה:

תוס' סוברים שאם האדם היה מודע לכך שהוא קורא, אפילו אם קרא לשם מטרה אחרת מקיום מצווה (הגהה) - הרי יצא ידי חובת מצוַת ק"ש, ואילו רש"י סובר שרמת הכוונה המינימלית היא מודעות קריאה ללא כל מטרה אחרת (קריאה סתם), אך לא ניתן לצאת ידי חובת מצוַת ק"ש כשקורא את הפרשיות למטרה אחרת.

כוונה בשאר מצוות

דיון בצורך בכוונה בשאר מצוות עולה במסכת ראש השנה (דף כח ע"ב) על המשנה שפוסקת שהשומע קול שופר "אם כוון לבו - יצא."

במסגרת הדיון שם מעלים הראשונים מספר הבנות בצורך בכוונה, ומחלקים בין המקרים השונים מתי נצרכת כוונה ומתי לא.

חלוקה דומה בין מצוות שיש בהם מעשה למצוות שאין בהם מעשה אנו מוצאים אצל תלמידי רבנו יונה (בדף ו ע"א בדפי הרי"ף במסכת ברכות, ד"ה אומנם), הם מחלקים בין מצוות שתלויות באמירה, שבהן צריך כוונה, לבין מצוות שיש בהם מעשה, ואז המעשה בא במקום הכוונה.

הרשב"א (על הגמרא בברכות) מביא סברה דומה לסברת תלמידי ר' יונה שבמצווה כמו תפילה הצורך בכוונה נובע מעצם הגדרתה כסידור שבח לפני הקב"ה שלא ראוי להעשות ללא כוונה.

לעומתם הפרי מגדים (סימן תעה סעיף ג') מחלק בין מצוות חיוביות כתפילין שבהן יש צורך בכוונה, לבין מצוות בעלות אופי של לאו (כגון: שחיטה, טבילה וכו') שבהן גם אם לא כוון - יצא.

הב"ח (בסימן ח ובסימן תרכה) מחדש צורך בכוונה חדשה ומיוחדת אותה לא ראינו עד כה. הוא מבין שבכל המצוות שיש להן מטרה המפורשת במקרא, כמצוַת תפילין שבה נכתב: "למען תהיה תורת ה' בפיך" - צריך לכוון לאותה מטרה המוזכרת בתורה, ואם לא כיוון הרי לא קיים את המצוה כתיקונה.

לסיכום, מצאנו בראשונים מספר גישות ביחס לצורך בכוונה במצוות:

1. תלמידי רבינו יונה - במצוות שיש בהם עשייה ממשית (תפילין), אם לא כוון - יצא, לפי שהמעשה בא במקום הכוונה. אך במצוות שיש בהם אמירה בלבד (ק"ש) - יש צורך בכוונה.

2. הפרי מגדים מחלק באופן אחר: במצוות עשה יש צורך בכוונה, ואילו במצוות לא תעשה - אין צורך בכוונה.

3. הב"ח דרש כוונה נוספת, במצוות שתכליתן וטעמן כתוב בתורה - יש לכוון לשם תכלית המצווה.

ביחס לכוונה שלילית בקיום מצוות מצאנו מחלוקת ראשונים מקבילה למחלוקת רש"י ותוס' בק"ש:

הרא"ה[6] סובר שבמצוות התלויות במעשה אין צריך כוונה כלל, ואפילו אם צווח שאינו רוצה לצאת ידי חובת אותה מצווה - יצא, לפי שהמעשה הוא עיקר, ולכן אפילו מחשבה שלילית לא יכולה לבטלו.

לעומתו מביא הר"ן[7] בשם הרשב"א:

"דאף על גב דאמרינן מצוות אין צריכות כוונה, הני מילי בסתם, אבל במתכון שלא לצאת - אינו יוצא."

ולסיכום: רש"י והרשב"ם סוברים שלא ניתן לצאת ידי חובת מצווה אם כיוון כוונה הפוכה. ואילו תוס' והרא"ה סוברים שניתן לצאת ידי חובת מצווה גם אם כיוון כוונה הפוכה. (התוס' מחודש יותר וסובר שאף במצווה התלויה באמירה בלבד, יכול לצאת ידי חובת המצווה אפילו אם כיוון בקריאתו שלא לשם מצווה).

כוונה במצוות דרבנן

דיון מעניין שעולה באחרונים הוא האם יש צורך בכוונה גם במצוות דרבנן, שהרי לכאורה ניתן לומר שרק במצוות דאורייתא צריך כוונה ולא במצוות מדרבנן. טענה זו יכולה לעלות מתוך הבנה שבמצווה דרבנן אין עניין מהותי בקיום המצווה עצמה, אלא חכמים ציוו אותנו לעשות דברים מסוימים כדי ליצור מציאות מסויימת, ולכן יצא גם אם לא כיוון שכן סוף סוף שמע לדברי חכמים, ויצר בפעולתו את המציאות הנדרשת. לעומת זאת במצווה מדאוריתא יש עניין מהותי בקיום הצו הא-לוהי עצמו ולאו דווקא בתועלת שלו[8].

נפקא מינה נחמדת לחקירה זאת שמעתי מהרב בנימין תבורי[9]. על בסיס שיטת רבי יהושע בן לוי המובאת במסכת סוכה דף מו ע"א, ובירושלמי (סוכה פרק ג' הלכה ד'). רבי יהושע בן לוי מחלק בין נוסח הברכה של לולב ביום הראשון של סוכות לבין נוסח הברכה בשאר הימים וסובר שביום הראשון מברך "על נטילת לולב", ובשאר הימים "על מצוות זקנים".

הרב תבורי הסביר שביום הראשון מצוות לולב היא מדאורייתא ולכן מברכים על החפצא - על הלולב, אך בשאר הימים שבהם המצווה נובעת מהצורך לשמוע בקול חכמים, לא מברכים על החפצא, אלא על קיום ציווי חכמים[10].

תנאי בכוונה

בתחילת השיעור שאלנו האם חברנו מנחם נהג כהוגן כאשר הוא התנא על ק"ש שלפני קרבנות (שיצא ידי חובת ק"ש רק אם לא יספיק לקרוא ק"ש בזמנה, ואם יספיק הרי כוונת קיום המצווה בקריאה הראשונה בטלה ומבוטלת).

הרמ"א פסק בסימן מו סעיף ט', שרצוי ואף מומלץ לנהוג כמנחם שלנו, "כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה".

אולם לא כל האחרונים הסכימו לדין הרמ"א.

שו"ת עונג יו"ט[11] (או"ח סימן ג) דן בסוגיית כוונה במצוות, ובהשלכות השונות היוצאות מדיון זה. תחילה הוא מסיק כשיטת הרא"ה שרק במצווה המורכבת ממעשה, יצא ידי חובת מצווה אף אם כיוון במעשהו לשם מטרה אחרת שאינה קיום המצווה. ותוס' יו"ט מדגים את פסיקתו במצוות חליצה - שלמרות שחליצה צריכה כוונה, מכל מקום אם חלץ על מנת לקבל כסף (כוונה אחרת, ולא כוונת מצווה) - חליצתו כשרה.

בהמשך אותו סימן דן התוס' יו"ט אם ניתן לעשות התניות הלכתיות (קרי להתנות שהמעשה ההלכתי שלי יחול רק בתנאים מסוימים) בדברים שאינם תלויים במעשה - דיון זה הוא בעצם הדיון על מנהגו של מנחם שלנו, האם ניתן להתנות לצאת/לא לצאת ידי חובה בכוונה בקריאת שמע. ומסיק העונג יו"ט שלא ניתן להתנות על מצווה שאין בה מעשה אלא תלויה בכוונה בלבד, וכלשונו: "שאין תנאי בכוונת מצוה".

בהלכות ספירת העומר, אנו מוצאים שותף נאמן לדעת הרמ"א שניתן להתנות גם בכוונת מצוות. בסימן תפט סעיף ג', פוסק השו"ע כדעת מחזור ויטרי:

"המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור."

מפסק זה של השו"ע עולה שניתן להתנות גם במצוות שאין בהם מעשה אלא רק דיבור וכוונת מצווה, ובעצם זהו פסק מקביל לפסיקת הרמ"א בסימן מו שניתן להתנות בק"ש.

ומסברא קשה להבין את פסיקת השו"ע והרמ"א, לפי שדעת העונג יו"ט, נשמעת הגיונית - אי אפשר להתנות על דבר אורירי כמו כוונה, שאינה קשורה ומעוגנת למעשה ממשי.

כנראה שצריך להסביר את מחלוקת השו"ע ורמ"א עם העונג יו"ט, שהדברים תלויים בהבנת דין "מצוות צריכות כוונה": השו"ע והרמ"א הבינו שלמאן דאמר שמצווות צריכות כוונה[12] - המחשבה היא חלק ממעשה המצווה ולכן ניתן להתנות עליה, ואילו העונג יו"ט הקשה את קושיתו כי לדידו הדרישה לכוונה במצווה לא הופכת את הכוונה למעשה המצוה.




[1] לרבנו משולם ב"ר משה מברדיש, מגדולי הפוסקים הראשונים.

[2] מסקנת הגמרא.

[3] דחית מסקנת הגמרא - קריאה אחרת של המשנה.

[4] קושיא על הדחיה.

[5] תשובה לקושיא על הדחיה - העמדת המשנה במקרה מסויים.

[6] מובא בבית יוסף בסימן תקפט.

[7] מובא בדף ז ע"ב בדפי הרי"ף במסכת ראש השנה, ד"ה אבל.

[8] עיין במאמרו המצויין של תמיר גרנות "מטא-הלכה, פסיקה ודרכי חינוך במשנת המהר"ל מפראג" בספר "על דרך האבות", הוצאת תבונות, תשס"א.

[9] ר"מ בישיבה.

[10] הרב תבורי התבסס על החילוק שמופיע באחרונים לגבי איסורי דרבנן - האם איסורים דרבנן הם איסורי גברא, כלומר הדבר לא אסור בעצם מהותו אך כיוון שחובה לשמוע לדברי חכמים אסור לאדם לעשותו, או איסורי דרבנן אוסרים את הדבר בחפצא, כאיסורי תורה שאסורים במהותם.

[11] אותו חיבר התוספות יו"ט - הלא הוא הרב יום טוב ליפמאן.

[12] ואכן השו"ע פסק בסימן ס' סעיף ד', שמצוות צריכות כוונה.