יין נסך

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 27
יין נסך
א. מקור האיסור וטעמו
יין שהתנסך לע"ז, הנקרא "יין נסך", נאסר מן התורה בשתייה ובהנאה (ע"ז כט:). חכמים הוסיפו על דין התורה וגזירה לאסור בשתייה ובהנאה כל יין שגוי נגע בו[1] (שם, לו:), מחשש לחתנות (דהיינו חשש ליצירת קרבה בין יהודים לגויים, שעלולה לגרום להתבוללות), בדומה לגזירת בישולי עכו"ם ופת עכו"ם (שם לה:), איסור הנקרא "סתם יינם".[2]
הראשונים נחלקו לגבי היחס שבין דין סתם יינם לחשש חתנות וליין נסך האסור מהתורה. הר"ן (ע"ז, ט:, באלפס, ד"ה "גמרא") מבאר כי איסור סתם יינם וחומרתו גדולים יותר מאיסור פת עכו"ם ובישולי עכו"ם, בשל הדמיון ליין נסך, האסור בהנאה מהתורה. לשיטתו, מלכתחילה סתם יינם נאסר גם בהנאה. לעומת זאת, הרשב"א (תורת הבית, בית ה', שער א', לט.) סבור כי בתחילה חז"ל אסרו סתם יינם בשתייה משום חתנות, ורק לאחר מכן הם אסרו אותו גם בהנאה כדי שאנשים לא יתירו בטעות הנאה מיין נסך. לשיטתו, מדובר בשתי גזירות שונות, אשר נגזרו בזמנים שונים ונובעות ממניעים שונים. הבית יוסף (יו"ד, קכ"ד, ד"ה "ואסרו") מעלה אפשרות כי לדבריו מקור הגזירה הראשונית מופיע כבר בדניאל (א', ח) ואילו את איסור ההנאה חידשו תלמידי הלל ושמאי.
כך או כך, עולה שבבסיסה של גזירת סתם יינם מצויים שני מוקדים: האחד חשש חתנות והשני הוא חשש ליין שהתנסך לע"ז. בהמשך נפרט את גדרי הגזירה, וננסה לבחון מאיזה מן המוקדים הם נובעים.
ב. זהות האנשים האוסרים את היין
גויים שאינם עובדי ע"ז
הגמרא בע"ז סד: אומרת שגר תושב המקיים שבע מצוות בני נח, ובכללן גם לא עובד ע"ז, אוסר את היין בשתייה אך לא בהנאה. מכאן למד הרמב"ם(הלכות מאכלות אסורות, י"א, ז) שגם מוסלמים, שאינם עובדי ע"ז, אוסרים את היין בשתייה אך לא בהנאה. לדין זה השלכה משמעותית, כי למרות שלא ניתן לשתות את היין, ניתן למכור אותו לגוי. כך גם מבאר הרשב"א (שם, מ.) לשיטתו - הגזירה הראשונית משום בנותיהם הייתה איסור שתייה והיא כוללת את כל הגויים, ואילו הגזירה השנייה של איסור הנאה נאמרה רק ביחס לגויים עובדי ע"ז. השו"ע (יו"ד, קכ"ד, ו) פסק כדעת הרשב"א והרמב"ם.
ניתן להשליך מדין זה גם על מועמדים לגיור שטרם סיימו את התהליך - דינם יהיה לכל היותר כשל מוסלמי, שאוסר את היין בשתייה ולא בהנאה.
גויים בימינו
הגמרא בע"ז נז: מסיקה שדווקא גויים גדולים אוסרים את היין כיין נסך, ולא קטנים שאינם מבינים בטיב ע"ז. על פי עקרון זה אומר הרשב"ם בשם רש"י (הובא בתוספות שם, נז:, ד"ה "לאפוקי") כי גויים בזמן הזה אינם מבינים בטיב ע"ז ומשמשיה, ודינם כתינוק בן יומו שלא אוסר את היין בהנאה, אלא בשתייה בלבד. אולם, הר"ן (כו: באלפס, ד"ה "הראשון") כתב כי דין זה תקף רק לגבי יין נסך מדאורייתא ולא לגבי גזירת חז"ל על סתם יינם, כי גזירת חז"ל הייתה מוחלטת. כך נראה שסובר גם הרמב"ם(שם), כיוון שהוא לא ציין הבדל בין זמן חז"ל לבין זמנים אחרים. לפי ביאור הרשב"א לגזירת סתם יינם, שאיסור ההנאה נבע רק מחשש להיתר הנאה ביין נסך, נראה כי כאשר יין נסך עצמו מותר בהנאה (כיוון שהגויים לא בקיאים בע"ז) אין לאסור סתם יינם בהנאה, וכך גם עולה מדברי הדרכי משה (קכ"ג, א).
השו"ע (קכ"ג, א) פסק שסתם יינם אסור בהנאה, ללא ציון הדעות המקלות בימינו, אך הרמ"א הביא את דעת המקלים. מכאן, שלדעת הרמ"א בימינו אפילו נוצרים (המוגדרים כעובדי ע"ז [רמב"ם, ע"ז, ט', ד]) יאסרו יין במגעם רק בשתייה ולא בהנאה.
דין מומר לחילול שבת וחילונים
הגמרא בחולין ה. קובעת שמחלל שבת בפרהסיא מוגדר כמומר לע"ז לכל התורה ודינו כגוי לכל דבר, וכך נפסק (רמב"ם, שבת, ל', טו; שו"ע, יו"ד ב', ה). בהתאם לכך, רבינו יונה (שערי תשובה, שער ג', קמב) כותב שמחלל שבת אוסר יין במגעו, מגזירת סתם יינם. ניתן להביא לכך ראיה מהגמרא בחולין ד: שמבארת שיהושפט אכל ושתה מסעודת אחאב ולא חששו לגזירת סתם יינם כי היא טרם נגזרה בימיו; ומכאן שלאחר הגזירה אף יהודי מומר אוסר את היין. ספר האשכול (הלברשטאט תרכ"ח, חלק ג', עמוד 151 151) קובע שמחלל שבת אינו גרוע מגוי שאינו עובד ע"ז ולכן היין אסור רק בשתייה ולא בהנאה, ואולי הוא אינו אוסר את היין כלל; ומדברי רש"י בספר הפרדס (מהדורת עהרנרייך, סימנים קל"ב - קל"ג, דף צט; הפרדס הגדול הוצאת שריפטניסר, דף נט.) עולה שחכמים לא גזרו כלל על ישראל מומר, אלא רק על גוי. השו"ע (קכ"ד, ח) פסק כדעת המחמירים, שמומר אוסר את היין במגעו. השו"ע אמנם לא מציין שהיין נאסר רק בשתייה ולא בהנאה, אך נראה ברור שדין ישראל מומר לא חמור יותר מגוי שאינו עובד ע"ז, כסברת רש"י, ולכן היין אמנם נאסר בשתייה אך הוא מותר בהנאה.
בעקבות זאת, יש לדון במעמדם של חילונים בימינו, דהיינו האם הם מוגדרים כמומרים, כיוון שהם מחללי שבת בפרהסיא: אם הם לא נחשבים למומרים אז הם לא יאסרו יין כלל, ואם הם נחשבים למומרים הם יאסרו אותו בשתייה אך לא בהנאה.
החתם-סופר (יו"ד, ק"כ) טוען כי הסיבה שמחלל שבת אוסר את היין איננה משום חתנות, שהרי מותר להתחתן עם בנותיו, וגם לא משום סרך ע"ז; אלא זהו קנס מיוחד שמחלל שבת נחשב כגוי עובד ע"ז, ועל כן אין להחמיר כל כך בקנס זה. לדעתו, הקנס חל רק על יין שבבעלותו של מחלל השבת, אך הוא לא אוסר במגעו יין של שומר שבת, וכך סובר גם החזון אי"ש (יו"ד ב', כג).
הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר, א', יא) דן במעמד החילונים ביחס ליין נסך, ומציע כמה סיבות להקל שלא להחשיבם כגויים, ולכן הם לא יאסרו כלל את היין:
א. על פי רוב הדעות, הדין שמחלל שבת בפרהסיא נחשב לגוי הוא מדרבנן בלבד.
ב. יש דעות שבימינו חילונים נחשבים לתינוק שנשבה, ולא למומר (שו"ת בנין ציון, כ"ג). בנוסף לכך, רבים ממחללי השבת אינם כופרים במציאות ה' או בהנהגתו את העולם, אלא שהם נאלצים לחלל את השבת לצורך פרנסתם או בשל תאוותם.[3] יתר על כן - אם הסברא להחשיבם כגויים היא חשד לכך שהם עוברים על כל המצוות, הרי שאם מתברר שהם מקיימים חלק מן המצוות אין להחשיבם כגויים.
ג. חלק גדול מן החילונים מקיים לפחות חלק מן המצוות במידה זו או אחרת, והחשבתם כגויים עלולה לדחותם לגמרי מן היהדות; וכסיוע לסברה זו הגר"ע יוסף מציין את דברי הרמב"ם:
ואין ראוי להרחיק עוברי עבירה ומחללי שבת ולמאוס אותם, אלא יש לקרבם ולזרזם לעשות המצות, וכבר אמרו חז"ל שהפושע ברצון כשיבא אל בהכ"נ להתפלל מקבלין אותו, ואין נוהגין בו מנהג בזיון, וסמכו על הפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב",[4] אל יבוזו לפושעי ישראל שבאים בסתר לגנוב מצות.
(מאמר קידוש השם, איגרת השמד, בסופה, עמוד נ"ט במהדורת ר"י שילת, הוצאת ישיבת מעלה אדומים, תשנ"ה.).
 
 
ג. סוג היין שנאסר
יין מבושל או מפוסטר
הגמרא בע"ז ל. מסיקה שיין מבושל לא נאסר בגזירת סתם יינם, כיוון שהגויים לא מנסכים לע"ז יין מבושל. הרא"ש (ע"ז, ב', יג) תמה על כך, שהרי הגזירה הייתה גם משום בנותיהם, ועל כן הוא מבאר שיין מבושל אינו מצוי, ולכן חכמים לא אסרו אותו. הט"ז (קכ"ג, ג) באר שחכמים גזרו על סתם יינם משום חתנות רק כאשר יש חשש לניסוך היין לע"ז.
הרא"ש (שם) והר"ן (ע"ז, י. באלפס, ד"ה "יין מבושל") כתבו כי ההגדרה של יין מבושל הוא שהיין ירתח ויתאדה מעט בשל ההרתחה. אולם, הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח, ו', ט) כתב שההגדרה של יין מבושל הוא שטעם היין ישתנה על ידי הבישול. השו"ע (קכ"ג, ג) פסק שדי בכך שהיין ירתח.
לדין זה השלכה משמעותית לגבי יין מפוסטר, שכן בפסטור היין מחומם ל-85 מעלות בלבד ובכלי סגור, כך שהוא אינו מתאדה. הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, א', כה) והגריש"א (קובץ תשובות, א' עה) מחמירים וסוברים שפסטור איננו נחשב לבישול לעניין זה, אך ר' משה פיינשטין (אגרות משה, יו"ד, ג', ס) והרב עובדיה (יביע אומר, ח', יו"ד, טו) מקילים וסוברים שפסטור נחשב לבישול לעניין זה, ולכן גוי לא אוסר במגע יין מפוסטר.
הרדב"ז (שו"ת, ד', רצט) כתב ששיכר שנעשה מאדי יין או מבישול זגים וחרצנים שהופק מהם אלכוהול לא נאסר במגע גוי, כדין יין מבושל.
יין עם תוספות
הגמרא בע"ז ל. אומרת שאלונתית, דהיינו יין שמעורבים בו דבש וחומרי מתיקה נוספים, לא נאסר במגע גוי, והרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, י"א, י) הסביר שהסיבה לכך היא שיין כזה נפסל לניסוך. הראשונים נחלקו בשאלה מהו שיעור התערובת הנדרש כדי להתיר את היין. הרמב"ם (שם) כתב בשם גאוני מערב כי די בשיעור כלשהו כדי להתיר את היין, הרשב"א (תורת הבית, בית ה', שער ג', נ:) סובר שיש צורך בשינוי טעם היין, והר"ן (שם, ד"ה "הראשון") הביא ראשונים רבים שסבורים שרק תערובת בשיעור של שליש ומעלה מתירה את התערובת. השו"ע (קכ"ג, ד) פסק כדעת הרשב"א, שצריך שינוי טעם, אך כף החיים (קי"ח, ט) כתב שבהפסד מרובה ניתן להקל כדעת הרמב"ם.
הרדב"ז (שו"ת, ג', תקכז) כתב כי גם סוכר המופק מקנה סוכר, סלק או ענבים נחשב לתוספת הגורמת לכך שהיין לא ייאסר, ולכן כל היינות שמוסיפים להם סוכר לא נאסרים.
תבשיל או מאפה שיין מעורב בהם
תוספות (שם, ד"ה "אלונתית") למדו מהמקרה של תערובת יין עם דבש שתבשיל שמעורב בו יין שאינו ניכר לעין, והיין הוא מיעוט בתערובת, לא נאסר במגע גוי; אך אם היין צף מעל פני התבשיל הוא אוסר את התבשיל במגעו.
השו"ע (קכ"ג, ה) מקל בתבשיל שיש בו יין; הרמ"א סייג זאת בכך שהיין לא צף, וכאשר היין צף התבשיל יהיה מותר רק כאשר טעם היין השתנה.
הגר"ח פלאג'י (שו"ת חיים ביד, כ"ג) הקל אף בסלט שתובל ביין, וכל שכן שניתן להקל במאכלים מוצקים שונים שיין מעורב בהם אפילו אם הם לא בושלו (כמו כדורי שוקולד).
ד. תנאי הנגיעה האוסרת
השו"ע (קכ"ד, י) קובע, על פי דברי הטור (שם), שעל מנת שגוי יאסור את היין בהנאה צריכים להתקיים שלושה תנאים, ובהעדר אחד מהם היין ייאסר בשתייה בלבד ולא בהנאה:
א. הגוי צריך להתכוון לגעת ביין. הוא לומד זאת מן הגמרא בע"ז נז. האומרת שגוי תינוק לא אוסר יין כיוון שאין לו דעת, וכן שגוי שנפל לבור יין לא אוסר אותו בהנאה (שם).
ב. הגוי צריך לדעת שמדובר ביין ולא במשקה אחר. כך עולה מן הגמרא בע"ז נח., האומרת שגוי שנגע בחבית של יין וחשב שהיא חבית שמן, לא אסר אותה.
ג. כוונת הגוי צריכה להיות לנגיעה בלבד, אבל נגיעה לשם מטרה אחרת, כגון מדידת היין או הוצאת חפץ שנפל לתוכו, איננה אוסרת. כך עולה מן הסוגיה בע"ז ס:, האומרת שיין שגוי מדד אותו בקנה לא נאסר בהנאה.
ה. אופן הנגיעה האוסרת
עניין זה נידון באריכות בגמרא ובראשונים ונפסק להלכה במקרים השונים בשו"ע בסימנים קכ"ד- קכ"ו. אנו נשתדל לעמוד על העקרונות הבסיסיים ולהביא את חילוקי הדינים השכיחים והמעשיים ביותר.
נגיעה על ידי מקל או הרגל
הרשב"א (תורת הבית, בית ה', שער ב', מה:) למד מן הגמרא בע"ז ס: שאין צורך במגע ישיר עם היין כדי לאוסרו, ודי בשכשוכו, שהרי ההיתר של היין במקרה של מדידתו בקנה הוא משום שהגוי התכוון למדוד את היין; ומכאן, שלולי כוונה זו היין היה נאסר אף בהנאה, אף על פי שהגוי לא נגע ביין ישירות.
השו"ע (קכ"ד, יא) פסק שמגע ביד או ברגל או על ידי חפץ אוסר את היין, והרמ"א ציין שיש הסוברים שמגע ברגל לא אוסר, כי אין דרך ניסוך בכך.
מגע ביין עצמו בלא שכשוך
מן הרשב"א שהוזכר לעיל עולה כי מגע ביין גם בלא שכשוך אוסר, אולם מן הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, י"ב, א) משתמע שאם גוי נגע ביין ולא שכשך אותו היין לא נאסר. הבית יוסף (קכ"ד, ד"ה "ומה ראיה") מוכיח זאת ממקרה המובא בגמרא, בו נפל אתרוג לחבית, ורב אשי ציווה לתפוס את ידו של הגוי לאחר שהוא החזיק את האתרוג כדי שהוא לא ישכשך את היין ויאסור אותו בהנאה. הר"ן (ע"ז, כז: ד"ה "ואיכא למידק") דחה את דברי הרמב"ם, כיון שכוונתו של הגוי הייתה להציל את האתרוג ולא לגעת ביין, בדומה למקרה של גוי שנפל לבור יין, בו היין אסור בשתייה ומותר בהנאה; אך בכל מקרה בו הגוי התכוון לגעת ביין, היין נאסר אף בהנאה. נראה כי גם הר"ן הוא מסכים לחילוקו של המאירי (ע"ז, נט:, ד"ה "יין") שאם היין זב ונגע בגוי היין לא נאסר, והיין נאסר רק הם הגוי יזם את הנגיעה. נראה שהרמב"ם והר"ן נחלקו בשאלה האם הגזירה חלה רק כאשר יש אפשרות לכך שהיין נוסך לע"ז, ואז יש צורך בשכשוכו, או שבדומה לאיסור חתנות די בזיקה של הגוי כדי לאסור, ולכן גם מגע ללא שכשוך יאסור. בספר האורה (א', קי"ג) רש"י סובר שמגע ביד או ברגל אוסרים, ומגע בשאר האיברים או בשיער לא אוסרים; ונראה שלדעתו במגע שאר האיברים אין כלל זיקה בין האגם לבין היין.
השו"ע (קכ"ד, יא) פסק כדעת הרמב"ם, שיש צורך בשכשוך היין כדי לאוסרו, והט"ז (קכ"ד, ו) מעיר כי אין הבדל בין שכשוך רב לבין שכשוך מועט.
שכשוך בלא הגבהה
הגמרא בע"ז ס. מתארת מקרה בו גוי הלך עם כד מלא יין וישראל הלך מאחוריו כדי לשמור שהגוי לא יגע ביין. הגמרא אומרת שאם הכלי היה מלא היין מותר, כי הגוי חושש לשכשך את היין כדי שהיין לא ישפך עליו; אך אם הכלי איננו מלא היין אסור, מחשש שמא הגוי שכשך את היין. הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ב, א) למד מכך ששכשוך חבית יין אוסר את היין אף ללא הגבהת החבית. בניגוד לכך, הרשב"א בתורת הבית (בית ה', שער ב, מז:) כותב שאין דרך המנסכים לשכשך את היין ללא הגבהתו, ולכן במקרה זה היין מותר.
השו"ע (קכ"ד, יז) הביא את דעת הרמב"ם בלבד כ"יש מי שאומר", והרמ"א פסק להקל כרשב"א שהיין מותר אפילו בשתייה (ש"ך, קכ"ד, מא).
מזיגה או הגבהה בלא שכשוך
מהמקרה הנ"ל מוכח שהגבהה ללא שכשוך אינה אוסרת, שהרי בכל מקרה הגוי מגביה את הכלי, ובכלי מלא היין מותר. כמו כן, הגמרא (שם) אומרת שגוי שהגביה יין אך לא מזג אותו לא אסר את היין. ואכן, הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"א, ב) והשו"ע (קכ"ד, יח; קכ"ה, ה') פוסקים שהגבהה גרידא אינה אוסרת. במקרה של מזיגת היין בטעות על ידי גוי, הרשב"א (תורת הבית, בית ה', שער ב, מח.) פוסק שהיין מותר אפילו בשתייה, וכן פסק השו"ע (קכ"ה, א, וְ-יא).
מן הגמרא בע"ז נט: עולה שפתיחת ברז החבית כדי להוציא את היין אוסרת את היין שיצא על ידי הפתיחה, אך לא את היין שנשאר בחבית, וכך פסק השו"ע (קכ"ד, יד). סתימת חבית נוזלת אוסרת את היין שנשאר, אך לא את היין שנשפך (שו"ע, קכ"ד, כג).
מזיגת מים לתוך יין אוסרת את היין גזירה מדרבנן שמא הוא ימזוג את היין למים (רמב"ם, מאכלות אסורות, י"ג, יג; תורת הבית, שם, מו.; שו"ע, קכ"ה, ז).
שכשוך בכלי סגור
בגמרא בע"ז ס. נאמר שאם גוי נושא כד יין היין מותר גם אם הכד איננו מלא; חלק מן הראשונים (רמב"ן, שם, ד"ה "האי גוי"; רמב"ם, שם, י"ב, יד) הסבירו זאת בכך שהכד סגור ואין דרך ניסוך בכך, וכן פסק השו"ע (קכ"ה, ט).
נגיעה להכעיס
המרדכי (ע"ז, תתמז) כותב שאם הגוי נגע ביין כדי להפסיד את היהודי היין מותר אפילו בשתייה, ואף מצווה לשתות אותו בפניו כדי שלא יתרגל לעשות זאת. תרומת הדשן (ר"ג) הוסיף שהיין מותר אפילו אם הגוי לא אמר בפירוש שכוונתו להכעיס, אלא שניתן לאמוד שזוהי כוונתו. לעומת זאת, הרמב"ם (שם, י"ג, כח) אוסר במקרה זה. הרמ"א (קכ"ד, כז) פסק להקל ולהתיר את היין.
 
ו. שמירת וחתימת היין המונעת איסור
הגמרא בע"ז לא. מביאה מחלוקת תנאים האם ניתן להפקיד אצל גוי חביות יין לשמירה, והיא פוסקת כדעה שניתן לעשות זאת אם הן יהיו נעולות במפתח וחתומות בחותם; אך הראשונים נחלקו בהבנת דעה זו. תוספות (ע"ז לא., ד"ה "ותרוויהו") סבורים (על פי גרסתם בגמרא) כי די במפתח או בחותם, וכאשר מדובר בחותם די בחותם אחד. אשר למקורות בהם נאמר כי יש צורך בחותם בתוך חותם (ראו, למשל, ע"ז כט: וְ-לט.) רבנו תם (שם, תוספות ד"ה "דאמר") מחלק ואומר שדווקא כאשר מדובר בישראל חשוד יש צורך בחותם בתוך חותם, כיוון שהוא סבור שיאמינו לו יותר ויש חשש גבוה שהוא ירמה; אך אצל גוי ניתן להפקיד בחותם אחד בלבד. תוספות (שם) מחלקים אחרת, בין הפקדה ביד גוי כך שהמפקיד שיראה את חותמו בהחזרת הפקדון, לבין שליחות על ידי גוי, בה לא יהיה ניתן לבדוק את החותם לאחר ביצוע השליחות. לעומת זאת, הרשב"א (תורת הבית, בית ה', שער ד, נב.) והרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ג, ח) סוברים שיש צורך במפתח וחותם או בשני חותמות, השו"ע (ק"ל, א) פסק שיש צורך בשני חותמות או בחותם ומפתח. כף החיים (קי"ח, כד) פסק שפקק שעם עם סתימת ניילון או פלסטיק נחשב לשני חותמות.
 
 
 
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   בהמשך נדון בשאלה איזה מגע אוסר את היין.
[2]   אולם, לעיתים קרובות חז"ל והפוסקים משתמשים בביטוי "יין נסך" למרות שהכוונה היא ל"סתם יינם".
[3]   האגרות משה הקל רבות מטעם זה (עיינו אגרות משה, אה"ע, ב', כ; יו"ד, ב' ה; או"ח ג', כב; או"ח,ה', לז).
[4]   משלי, ו, ל.