יין נסך ביין מבושל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

יין נסך ביין מבושל / הרב אהרן ליכטנשטיין

שאלת היתר יין מבושל מאיסור יין נסך עולה במקרים רבים, בעיקר במלונות בהם עובדים גויים נוגעים בבקבוקי היין. בשיעור זה נסקור את גדרי איסור יין נסך, ונבחן את ההיתר של יין מבושל.

יין נסך וסתם יינם

יין נסך הוא יין שהתנסך לעבודה זרה, והוא אסור בהנאה מדאורייתא. יין זה נאסר כחלק מאיסור תקרובת עבודה זרה לדעת רוב הראשונים, או בלאו מיוחד לדעת הרמב"ם.

מעבר לאיסור דאורייתא על יין שנוסך לעבודה זרה, חז"ל אסרו יין של עכו"ם - 'סתם יינם' - גם אם לא התנסך לעבודה זרה, וכן אסרו יין של ישראל שנגע בו גוי.

איסור סתם יינם שייך לקבוצת האיסורים שגזרו חז"ל על מאכלי עכו"ם: בישולי עכו"ם, פת עכו"ם וכדומה. יסוד איסורים אלו הוא "משום בנותיהם" - כלומר, חכמים רצו ליצור הפרדה ברורה בין יהודים לגויים, ועל כן אסרו מאכלים שעלולים להביא לקרבה ביניהם. מאכלים אלו אסורים באכילה (או בשתייה) אך אין עליהם איסור הנאה.

מדוע, אם כן, סתם יינם אסור בהנאה? הראשונים מסבירים שבאיסור סתם יינם קיים שילוב של שני מרכיבים: "משום בנותיהם", וחשש ליין נסך. סיבת הגזרה הייתה ההפרדה בין ישראל לעכו"ם, אך כאשר באו לקבוע את גדרי האיסור - לקחו בחשבון את החשש הרחוק שמא היין נוסך לעבודה זרה. לו היה רק החשש ליין נסך - חז"ל לא היו אוסרים סתם יינם, שכן זהו חשש רחוק מאוד; אך לאחר שאסרו את היין משום בנותיהם - אסרו אותו גם בהנאה, מחשש ליין נסך. לכן, יין שאין שום חשש שהוא נוסך לעבודה זרה (כגון יין של גר תושב שאינו עובד עבודה זרה) - לדעת רוב הראשונים אסור בשתייה בלבד, ומותר בהנאה.

מדוע אסרו חז"ל יין שנגע בו גוי? לכאורה, ביין כזה אין בעיה של קרבה (שהרי היין אינו שייך לגוי), אלא רק חשש ליין נסך. אם כן, לפי הסברנו לעיל, מדוע אסרו אותו חז"ל? כנראה שאחרי שהתחשבו בחשש הניסוך לגבי סתם יינם - רצו חכמים להתחשב באותו חשש גם לגבי יין שנגע בו גוי, ואסרו אותו. לחילופין, ניתן להסביר שגם ביין שנגע בו גוי קיים חשש לקרבה יתירה, וחז"ל אסרו אותו "משום בנותיהם".

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות היא ברורה: אם יין שנגע בו גוי אסור בגלל חשש לניסוך - אין לאסור אותו אם הגוי אינו עובד עבודה זרה; אך אם החשש הוא לקרבה ("משום בנותיהם") - יש לאסור אותו גם במקרה כזה.

יין מבושל

הגמרא במסכת עבודה זרה בדף ל' ע"א קובעת במפורש ש"יין מבושל אין בו משום יין נסך". הפוסקים הבינו שהגמרא אינה עוסקת ביין נסך ממש, אלא ביין של ישראל שנגע בו גוי. באופן עקרוני, ניתן היה להבין שגם ביין מבושל קיים חשש לקרבה (למרות שאין בו חשש לניסוך), ולכן גם הוא אסור בשתייה; אך הפוסקים לא הבינו כך, ופסקו שיין מבושל שנגע בו גוי אינו אסור כלל. ואכן, כך עולה מהסיפור המובא בגמרא שם:

"שמואל ואבלט הוו יתבי, אייתו לקמייהו חמרא מבשלא, משכיה לידיה. א"ל שמואל: הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך."

ומסביר רש"י:

"הרי אמרו וכו' - ושמעינן מהכא דאף בשתיה מותר."

מה טעם ההיתר של יין מבושל? כמובן, חקירה זו תלויה בחקירה הקודמת - מדוע חז"ל אסרו יין של ישראל שנגע בו גוי. אם טעם האיסור הוא משום חשש לניסוך - אזי ברור שטעם זה אינו שייך ביין מבושל, שאי אפשר לנסכו, ולכן האיסור אינו חל עליו. לעומת זאת, אם חז"ל אסרו יין שנגע בו גוי משום חשש לקרבה - אזי עלינו לנסות להסביר מדוע חשש זה אינו שייך ביין מבושל. בשאלה זו מתחבט הרא"ש על אתר:

"והדבר תמוה, כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן - וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה? ואי משום דלאו בר ניסוך הוא, והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא?"

למעשה, הרא"ש מקשה על שני ראשי-החקירה שהצגנו לעיל:

1. אם טעם האיסור הוא משום קרבה[1] - מדוע יין מבושל מותר?

2. אם טעם האיסור הוא משום חשש לניסוך - מדוע יין מבושל מותר ואילו יין מזוג (שאף אותו אי אפשר לנסך) אסור?

לשתי קושיותיו נותן הרא"ש תשובה אחת:

"ואפשר, לפי שהמבושל אינו מצוי כל כך, ומילתא דלא שכיחא - לא גזרו ביה."

באופן עקרוני, אכן גם יין מבושל היה צריך להיות אסור, אך חז"ל לא גזרו עליו כיוון שהוא אינו מצוי.

לדעת הרא"ש, ביין מבושל לא שייכים חשש הניסוך וחשש הקרבה. לכן, כשם שהגמרא התירה יין מבושל של ישראל שנגע בו גוי - כך ניתן להתיר גם יין מבושל השייך לגוי, שהרי שתי החששות אינן שייכות בו.

הסבר נוסף הוא הסברו של המאירי, לדעתו יין מבושל לא נכלל באיסור סתם יינם כיוון שטעמו משתנה. הסבר רביעי מובא ברמב"ם, בהלכות מאכלות אסורות בפרק י"א בהלכה ט':

"אין מתנסך לעכו"ם אלא יין שראוי להקריב על גבי המזבח, ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שיגע בו שיהיה אסור בהנייה - לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך. לפיכך, יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו"ם - אינו אסור, ומותר לשתות עם העכו"ם בכוס אחד. אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה - אם נגע בו, נאסר."

גם מהרמב"ם ברור שיין מבושל אינו כלול בגזרה כלל, ולכן האיסור אינו חל גם על יין מבושל השייך לגוי.

להלכה, פסק השו"ע שם בסימן קכ"ג בסעיף ג':

"יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים - מותר."

מלשון השו"ע ניתן לדייק שיין מבושל השייך לעכו"ם אסור.

הגדרת יין מבושל

מה מוגדר כיין מבושל? הרמב"ן על אתר אומר:

"ולענין יין מבושל, לא פירשו לי רבותי כמה שיעור בישולו. אבל מצאתי לראב"ד שכתב הכי: אמר רבינו האי ז"ל, הכי דייקו גאונים הראשונים - כיון שהרתיח נעשה מבושל, ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך. והקבלה - נקבל, אבל לפי מה שאמרו בירושלמי כאן ובמס' תרומות, שממעיטו ממדתו, נראה לי שכשחסר ע"ג האוּר ממדתו - נעשה יין מבושל ואין בו משום יין נסך."

הרמב"ן מביא את דעת הראב"ד, ש"כיוון שהרתיח נעשה מבושל", ומביא מסברת עצמו שיעור נוסף (ע"פ שיעור הבישול בתרומה) - דרגת-בישול הגורמת ליין להתמעט ממידתו[2]. הר"ן מביא את דברי הרמב"ן, וקובע ששני השיעורים - אחד הם:

"ואפשר דדא ודא אחת היא, שעל ידי רתיחה הוא מתמעט."

שיעור שלישי מופיע בדברי הרא"ש:

"ויין מבושל - אחר שהרתיח נקרא מבושל, דבפרק כירה נחלקו אי אמר 'הפשרו זהו בשולו', אבל כשהרתיחו הוי מבושל לכולי עלמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל בשם הגאונים."

הגמרא שמצטט הרא"ש היא גמרא במסכת שבת, הדנה באדם המפשיר יין או שמן בלי להביאם לדרגת החום שהיד סולדת בו. מהרא"ש משמע שהפשרה אכן אינה נחשבת בישול לעניין יין נסך, אך חימום לחום שהיד סולדת בו - נחשב לבישול. אם כן, הרא"ש חולק על הרמב"ן בהבנת דברי הראב"ד: בניגוד לרמב"ן, שהבין שכוונתו ליין שהגיע לרתיחה, הרא"ש הבין שכוונתו ליין שהגיע לחום שהיד סולדת בו.

להלכה, השולחן ערוך פוסק כראב"ד:

"ומאימתי נקרא מבושל? משהרתיח על גבי האש."

השולחן ערוך אינו מציין אם הוא פוסק כרמב"ן או כרא"ש, ונחלקו בכך האחרונים. הש"ך שם מעיר כדברי הר"ן:

"דהיינו, שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה. כך כתבו הרשב"א והר"ן."

כמובן, לשאלה זו יש נפקא-מינה חשובה לעניין יין שעבר פסטור. תהליך הפסטור נעשה בדרגת חום של 70-80OC - טמפרטורה הנמוכה מרתיחה, אך גבוהה מחום שהיד סולדת בו. אם יין מבושל הוא רק יין שעבר הרתחה מלאה - אזי יין מפוסטר אינו נחשב למבושל. אך אם שיעור החום שהיד סולדת בו הוא מספיק - מסתבר שגם יין מפוסטר הוא מבושל.

ייתכן ששאלת ההגדרה של בישול יין תלויה בהבנת המושג 'יין מבושל'. ייתכן שביטוי זה מתאר את תכונותיו העכשוויות של היין, אך ייתכן גם שזהו תיאור לתהליך שעבר על היין בעבר. לפי ההבנה הראשונה, מסתבר שהיין משנה את תכונותיו והופך ל'יין מבושל' רק אם הוא הגיע לרתיחה מלאה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה, ייתכן שגם יין שהגיע לחום שהיד סולדת בו נחשב ל'יין מבושל', כיוון שהוא עבר תהליך של בישול, למרות שתכונותיו הפנימיות לא השתנו.

היתר יין מבושל במציאות ימינו

האם ההיתר של היין המבושל תקף גם במציאות שלנו, כאשר תהליך הפסטור נפוץ כל כך? כפי שראינו, הסיבות להיתר יין מבושל הן אי-שכיחות התופעה והירידה ברמת הטעם של היין. בימינו, יין מבושל הוא נפוץ ושכיח, ואף רמת הטעם שלו אינה פחוּתה לדעתם של מרבית האנשים.

לדעת הרא"ש, נראה שגם בימינו יין מבושל שנגע בו גוי - מותר, שכן יין כזה לא נכלל בגזירה מלכתחילה[3]. לדעת המאירי, לעומת זאת, שינוי הטעם הוא חלק מהגדרת הבישול, ולכן נראה שיין השומר על טעמו גם אחרי הבישול כלול בגזירה, ואם נגע בו גוי - הוא אסור בהנאה.

הגרש"ז אוירבך נטה לפסוק שלאחר שחז"ל לא גזרו על יין מבושל שלא היה מצוי בזמנם - הוא מותר גם בימינו, למרות שכיום הוא מצוי מאוד. אמנם, הגרש"ז אוירבך עצמו סבור שהסיבה לכך שחז"ל הוציאו את היין המבושל מהגזירה היא שטעמו השתנה, ולכן ביין מפוסטר - שטעמו נותר זהה לטעם היין המקורי - אין את היתר היין המבושל.

מכל מקום, מדברי רוב הראשונים נראה ששיעור הבישול הדרוש הוא רתיחה מלאה, שכאמור הפסטור אינו מצליח להגיע אליה, ולכן קשה לסמוך על היתר היין המבושל ביחס ליין מפוסטר.

לסיום נעיר, שלמרות שיש להחמיר במגע גוי ביין מפוסטר, לעיתים ניתן לצרף שתי קולות אחרות:

ראשית - התוספות רי"ד פוסק שגוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר את היין במגעו. כמובן, היתר זה נוגע במיוחד למוסלמים ואולי גם לנוצרים. אמנם, התוס' רי"ד עצמו כותב שאין לסמוך על היתר זה למעשה, ואף השולחן-ערוך (קכ"ד, ו) אוסר במפורש יין של נכרי שאינו עובד עבודת כוכבים:

"כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים - יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומגען ביין שלנו שוה ליינם, שאסור בשתייה."

על כן, ברור שקשה לסמוך על קולא זו.

קולא שנייה היא שמעיקר הדין, לפי רוב הראשונים, מגע גוי אוסר יין רק אם הוא נוגע ביין עצמו, בין בידו ובין על ידי עצם אחר (מקל וכד'). על כן, לדעת רוב הראשונים מותר לשתות מבקבוק יין שנגע בו גוי, ובלבד שהגוי לא נגע ביין. הרמב"ם מחמיר ופוסק שיין נאסר גם אם הגוי שכשך אותו, אך דבריו אמורים רק על בקבוק פתוח, ולא על בקבוק סגור. הר"ן מסתפק האם לדעת הרמב"ם השכשוך אינו אוסר את היין בכל בקבוק סגור, או רק בבקבוק אטום, שהגוי אינו יכול לראות את היין דרכו.

לכתחילה לא ראוי לסמוך על קולא זו, אך בצירוף כל מה שהוזכר - ניתן להקל בכך.

נוסיף רק שכאשר הגוי מוזג את היין - הוא אוסר אותו משום כוחו גם אם לא נגע בו.



[1] על דברים אלו הקשה ר' עקיבא איגר (יו"ד קכ"ג): "ובעיקר קושיות הרא"ש, לא זכיתי להבין דמנא ליה להרא"ש דמגע עובדי כוכבים היה משום בנותיהן?".

[2] שיעור מוזר זה דורש ביאור: מה דינו של יין ששהה בחום גבוה זמן קצר, כך שהחום לא הספיק למעט את כמותו?

[3] אמנם, יש לדון בכך מצד השאלה הכללית אודות גזרות שבטל טעמן בכלל, ובפרט - גזירה שחז"ל הוציאו ממנה אלמנטים מסויימים מסיבות שונות, וסיבות אלו אינן שייכות בימינו.