שבת | דף נח | יציאת בהמה עם חותם

בסוגייתנו מובאת בגמרא הוכחה לכך שהברייתא בעניין חותמות עוסקת בחותמות מתכת:

"הכי נמי מסתברא, מדקתני זה וזה אין מקבלין טומאה, אי אמרת בשלמא של מתכת - הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו - מקבלי טומאה. אלא אי אמרת בשל טיט תנן, הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו מקבלי טומאה? והא תניא: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים! אלא שמע מינה: של מתכת, שמע מינה".

על פניו לא מובן מדוע הגמרא השתמשה בדיוק הנ"ל כדי להוכיח שהברייתא מתייחסת לחותמות מתכת. כלומר, ניתן היה להוכיח זאת מכך שבסוף הברייתא נאמר שבהמה לא יוצאת עם חותם מהחשש שהוא יפול והבעלים ירים אותו בגלל שוויו. ברור אם כן, כי לא מדובר על חותם של טיט, שהרי לחותם טיט אין ערך משמעותי. אם כן, לא היה צריך את הדיוק מהגמרא שכן בוודאי מדובר בחותם של מתכת. אלא שנראה שאין לומר כן משום שבפוסקים לא מצינו חילוק בין חותם של טיט לחותם של מתכת; דבר זה קשה שהרי באמת אין חשש שהבעלים ירים אותו ומדוע לא חילקו בדבר?

יתכן לומר שהחותם נחשב כמשאוי ולא כתכשיט – על אף שהוא נעשה לשם זיהוי הבהמה, אין הוא מוגדר כצורך לשמירה של גופה ולכן אינו מוגדר כתכשיט. אם נקבל זאת, אסור לבהמה לצאת בחותם מדאורייתא, ולא משום גזירת חכמים על תכשיט, על אף שדרכה לצאת בכך בכל ימות החול.