י. - החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה

  • הרב משה טרגין

החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה / הרב משה טרגין

י.

במשנה (ט:) מתואר מקרה שבו "הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו". הגמרא (י.) תרה אחר המקרה המקיים את כלל זה, ומביאה ברייתא: "תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד? החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה - האחרון חייב". מסתימת הברייתא נראה, שבין במקרה שבו הבהמה מתה ובין במקרה שבו הבהמה הוזקה, יתחייב המשלים לעשרה, וזו אכן דעת רבנן. עם זאת, רבי בגמרא שם חולק: "רבי אומר: אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין". לדעת רבי, רק במקרה שבו הבהמה מתה, פטור הראשון, שכן בור בעומק תשעה טפחים אין בו כדי להמית, אך במקרה שבו הבהמה ניזוקה החיוב מתחלק בין שני החופרים.

שיטת רבנן

לכאורה שיטתו של רבי ברורה - מאחר שהנזק נבע ממעשי שני החופרים, החיוב יתחלק בין שניהם. צריך להבין מהו טעמם של רבנן.

רבנו יהונתן (המובא בשטמ"ק י.) מסביר כי בכך שהוסיף השני לחפור טפח נוסף, נחשב הוא כאילו חפר בור חדש, ובעצם ניתן לראות זאת כאילו מילא את בורו של הראשון ופתח בור חדש לגמרי. הסבר זה מעלה שתי שאלות:

א. קשה להבין את ההיגיון שבדברי רבנו יהונתן. במקרה שבו אדם ימלא את בור חברו ויחפרנו מחדש, אכן לא קיים כבר הבור הראשוני, אך במקרה שלפנינו קשה להבין מדוע יש לראות את כל י' הטפחים כבור חדש.

ב. הגמרא לקמן (נא.) מביאה ברייתא: "תנו רבנן: אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לשלשים - כולן חייבין". לפי הבנתו של רבנו יהונתן, לכאורה רק האדם האחרון שהשלים את הבור צריך להיות חייב, מפני שיש לראות את כל הבור כמעשה ידיו.

הסבר אחר לדעת רבנן כותב המאירי. לדבריו, חיובו של השני תלוי בכך שהוא "חידש בו שיעור מיתה". כוונת המאירי היא שאכן החופר השני לא ביטל את מעשי הראשון, אלא מחמת שהוא שינה את מהות הבור, מבור שאין בו כדי להמית לבור שיש בו כדי להמית, חיוב הנזק מוטל עליו. אלא, שדברי המאירי לכאורה אינם מספיקים כדי להסביר מדוע החיוב כולו מוטל רק על החופר השני והחופר הראשון פטור מכל וכל.

אופי בור

בשיעור מס' 6 עסקנו בשאלה האם חיוב בעלי ממון המזיק נובע מחמת עצם בעלותו או משום חוסר האחריות שנקט אשר גרם לנזק. כאשר מדובר בבור, שתי הגדרות אלו לכאורה לוקות בחסר - אם נבוא לחייב את חופר הבור מצד הגדרתו כבעלים הרי שניתקל בקושי: החופר בור ברשות הרבים לכאורה אינו בעלי הבור, שהרי המקום שייך לרבים. ייתכן שפיתרון לשאלה זו נמצא בדברי הגמרא (כט:): "אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה". אין כאן המקום לדון בהבנת המושג "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו", ועל כל פנים נסתפק בקביעה כי אין זה כה פשוט לייסד את חיוב חופר הבור על בעלותו. גם מצד חוסר האחריות אשר גרם לנזק אין זה כה פשוט שניתן לחייב את החופר. סוף סוף, עיקר הנזק נגרם כתוצאה מכך שהבהמה אשר נפלה לבור לא נזהרה ולא שמה לב היכן היא הולכת.

נראה כי את חיוב נזקי בור עלינו להבין בצורה שלישית. התורה קבעה, כי כל אדם אשר יוצר גורם מזיק, חייב לשלם על מעשה יצירת הנזק. הסכום אשר מוטל עליו לשלם על מעשה יצירת הגורם המזיק נקבע לפי כמות הנזקים אשר נבעו מגורם מזיק זה.

לפי הסבר זה לגדר חיוב החופר בור, נראה שיובנו כמה הלכות המיוחדות לנזקי בור. כידוע, החופר בור אינו חייב על נזקי כלים אשר נפלו לבור. מהו הטעם לפטור זה? האם הוא רק גזירת הכתוב ללא טעם? לפי ההסבר שהצענו זה עתה, הדבר יובן היטב. החופר בור חייב על כך שיצר איום לבני רשות הרבים. בור כמובן מהווה איום לאדם ובהמה אשר מהלכים ברשות הרבים, אך אין הוא מהווה איום לכלים אשר אינם נעים מכוח עצמם.

עם זאת, יש להודות כי על הסבר זה קשה ממשנה מפורשת. המשנה (נב.) קובעת כי אם שור שעל גביו כלים נפל לתוך בור, חייב חופר הבור על השור ופטור על הכלים. מכאן משתמע כי גם כלים אשר אינם עומדים במקום אחד אינם מחייבים בנזקי בור. דין זה לכאורה עומד כנגד ההסבר שהצענו שפטור כלים נובע מהיותם עומדים במקום אחד.

נשוב כעת לדברי המאירי. המאירי הסביר כי החופר טפח ומשלים בכך בור של ט' טפחים לבור של י' טפחים, משנה את מהותו של הבור. כעת נוכל לומר, שמאחר שהחיוב על החופר בור נובע מכך שהעמיד ברשות הרבים איום לרבים, הרי שאת האיום שאנו רואים כעת לנגד עיננו אנו מייחסים לחופר האחרון, ולכן הוא יהיה חייב על כל הנזק.

הגמרא (נא.) מביאה דרשה מפסוק העומדת ביסוד שיטת רבנן: "מאי טעמא דרבנן? 'כי יפתח וכי יכרה' - אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון". לאחר מכן הגמרא חוזרת בה, שכן פסוק זה נצרך לדרשות אחרות, ומביאה דרשה אחרת: "אלא היינו טעמא דרבנן - אמר קרא: 'כי יכרה איש בור' - אחד ולא שניים". ההסבר הראשון שמביאה הגמ' מעיד לכאורה בבירור על שיטת רבנו יהונתן, שהחופר השני מסלק את הבור שחפר הראשון. לעומת זאת, ההסבר השני המצריך לחייב אדם אחד בלבד, עומד אולי ביסוד שיטת המאירי - מאחר שהחיוב נובע ממציאות הגורם המזיק ברשות הרבים, עלינו לבדוק מיהו היוצר של הגורם המזיק כפי שהוא נראה לעינינו.

נפקא מינות

למחלוקתם של רבנו יהונתן והמאירי בביאור יסוד שיטת רבנן נראה שייתכנו כמה נפקא מינות. מהו הדין במקרה שבו אדם העמיק בור של שישה טפחים והפכו לבור של שבעה טפחים? במקרה זה נחלקו הראשונים: דעת התוספות (נא. ד"ה האחרון) היא שבמקרה זה יהיו שני החופרים חייבים באותה מידה. לעומת זאת, דעת הרא"ה (המובאת בשטמ"ק שם) היא שגם במקרה זה האחרון חייב על כל הנזק. ניתן להבין שמחלוקתם תלויה בהסברי רבנו יהונתן והמאירי: לדעת רבנו יהונתן, שהמוסיף על בור קיים נחשב כחופר בור חדש, הרי שהבנתו תהיה שייכת לכאורה גם במקרה שהמוסיף אינו משלים לי' טפחים. לעומת זאת, לדעת המאירי רק במקום שבו החופר השני יצר יצירה חדשה, דהיינו בור של י' טפחים, אשר הוא בור הממית, שייך להטיל את כל החיוב על החופר השני.

ייתכן כי הסברי רבנו יהונתן והמאירי עמדו ביסוד ספק שמעלה הגמרא בעצמה. הגמרא (נא:) מסתפקת לגבי מקרה שבו אדם השלים בור מט' טפחים לי' טפחים ואח"כ חזר וסתם את הטפח הנוסף, כך ששב הבור להיות בעומק ט' טפחים - "מי אמרינן מאי דעביד שקליה, או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה". ניתן להבין כי לדעת רבנו יהונתן אכן ניתן לומר שאחר שחפר השני טפח נוסף, נהיה הבור כולו כמעשה שלו, ושוב לא יועיל שיסתום את הטפח הנוסף. לעומת זאת, לדעת המאירי, מאחר שהבור הקיים לפנינו אינו מעשה החופר השני אלא מעשהו של החופר הראשון, יהיה החיוב מוטל על החופר הראשון.

שיטת רבי

נשוב כעת לדעת רבי שהזכרנו בפתח דברינו. לדעת רבי, הולכים "אחר שניהם לנזיקין", ואם כן הוא חולק בין על סברת ר' יהונתן וכן על סברת המאירי לדעת רבנן. הבנת דעת רבי כחולק על סברת ר' יהונתן פשוטה - רבי אינו מקבל את הטענה כי החופר השני מסלק את מעשה הראשון, ולדעתו הוא רק ממשיך את מעשה הראשון. לעומת זאת, יש להסתפק מדוע משיג רבי על סברת המאירי - האם מפני שכלל לא קיבל את התפיסה שחיוב על נזקי בור חל על האדם שיצר את המזיק שלפנינו, או שמא סבור הוא כי המעבר מבור בעומק ט' לבור בעומק י' אינו שינוי מהותי בבור אשר יוצר מזיק חדש, אלא בסך הכל מדובר בהרחבה של מזיק קיים.

אם נבין כהסבר השני, הרי שייתכן שמחלוקת רבי ורבנן תלויה במקור דיני בור של י' טפחים ובור של ט' טפחים. הגמרא לעיל (ג.) מסכמת כי בור של י' טפחים הוא "אב למיתה", ואילו בור של ט' טפחים הוא "אב לנזיקין". רש"י שם (ד"ה וזה אב) מסביר כי מהפסוק "והמת יהיה לו" למדו שמדובר בבור של י' טפחים, שדרכו להמית, שלגביו יש חיוב מיתה, ומכך דייקו שבור של פחות מט' טפחים יוצר חיוב נזיקין - דהיינו, שני החיובים נלמדים מאותו המקור. לעומת זאת, התוס' שם (ד"ה לא י') מביאים את הירושלמי, הדורש את הכפילות "כי יפתח איש בור כי יכרה איש בור", שאחד לחופר בור של י' טפחים ואחד לחופר בור של ט' טפחים, כך שיש שני מקורות נפרדים לשני הדינים. ייתכן כי בשאלת המקור היחיד או הכפול תלויה מחלוקתם של רבי ורבנן לפי הסברנו, האם בור י' טפחים ובור ט' טפחים הינם שתי וריאציות של דבר אחד, או שמא מדובר בשני מזיקים מסוגים שונים.

מקורות לשיעור הבא:

א. מסר שורו לחמשה בני אדם (י.):

י. "מתקיף לה ר' זירא...קעביד"; רש"י י: ד"ה מאי; תוס' ד"ה מאי; רא"ש פ"א סימן ט; תלמידי הרשב"א והרא"ש ד"ה פיסקא. השכרתי.

ב. ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברוהו

1. "מתקיף ליה רב פפא... נמי טבא"; רי"ף ד: מדפי הרי"ף "מתקיף... טבא"; רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ו הט"ו.

2. לא. במשנה; רש"י לא: ד"ה הכי גרסינן (בתחילת העמוד); רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ג הלכות ח-ט.

3. נימוקי יוסף ד: מדפי הרי"ף ד"ה דזפא; תוספות י. ד"ה כגון.

4. שיטת הקדמונים י: ד"ה לא.

5. רש"י י: ד"ה דבלאו איהו.

שאלות

חלק א

1. מהי המחלוקת בין רש"י והרא"ש?

2. מה מוסיפים תלמידי הרשב"א?

3. כיצד יכול שומר לעזוב את שמירתו ולהניחה לחבריו?

חלק ב

1. כיצד תובן דעת הרמב"ם אשר אינו מחלק את חיוב התשלומים באופן שווה בין כולם?

2. האם חידוש הגמרא שייך גם לנזיקין אחרים מלבד אדם המזיק?