כג: - קריאת ההפטרה

  • אביעד ביננשטוק

קריאת ההפטרה / אביעד ביננשטוק


הקדמה

לפני שנכנס למקור הקריאה בנביא, נברר תחילה בקווים כלליים במקור הדין לקריאה בתורה. כפי שנראה להלן, יש שקשרו בין הקריאות ולכן יש צורך להבין קודם כל את המקור לקריאת התורה. בהקשר זה, כולנו מכירים את דברי הגמרא הבאה:

"דתניא: 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' (שמות ט"ו) - דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיהו נ"ה), כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!" (בבא-קמא פב.).

ואולם, גמרא זו דנה רק בקריאה בשני וחמישי, ולא בקריאת התורה בשבת בבוקר. לגבי קריאה זו ישנה מחלוקת בין הראשונים אם היא מדאורייתא או מדרבנן. סיכום ממצה, נמצא בדברי הגר"ע יוסף:

"...וקריאת ספר תורה בכל שבת היא מן התורה, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' ע"כ... וכן כתב בשו"ת התשב"ץ חלק ב' (סי' קס"ג), שדין קריאת התורה מצות עשה מן התורה היא, ואין זה צריך לפנים, שהרי אפילו ברכת התורה לפניה היא מן התורה כמבואר בברכות (כא.). והרמב"ן בספר המצוות מנאה בכלל תרי"ג מצוות עכת"ד. אולם מדברי התוספות ויתר הראשונים נראה שקריאת התורה בשבת ויום טוב אינה אלא מדברי סופרים..." (שו"ת יחווה דעת חלק א, סימן פה).

קריאת ההפטרה - מקור הדין

המשנה בפרק שלישי במגילה אומרת:

"אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא... פחות מעשרה" (מגילה כג:).

המשנה קובעת כי לא ניתן לקרוא את המגילה כאשר אין מנין. בפשטות, המשנה משווה בין דינה של קריאת התורה לדין קריאת ההפטרה, אולם דבר זה אינו כה פשוט כפי שנראה לקמן.

מהו היחס בין קריאת ההפטרה לקריאת ההפטרה? האם הן משלמות זו את זו, או שמא מדובר בשני דברים שונים? תשובה לכך מצינו בספר התשבי לר' אליהו הבחור (שנת ש"א) [1]:

"...והנה אכתוב לך מה הוא סבת ההפטורה כפי מה שמצאתי כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל? לקחו פרשה אחת מנביאים שעניינה דומה לענין מה שכתוב בפרשה של השבת ההוא, והמשל בשבת בראשית קראו (ישעי' מ"ב) 'כה אמר... בורא שמים' ולפרשת נח קראו פרשת (שם נ"ד) 'כי מי נח זאת לי'. וכן כל פרשה ופרשה. ועתה, אף שבטלה הגזרה - המנהג הזה אינו בטל, ועד היום קורין אותן פרשיות של נביאים אחר קריאת התורה, ונקרא הפטרה מלשון הפסקה" (ספר התשבי, ערך פטר).

כלומר, על-פי דבריו של ספר התשבי, קריאת ההפטרה נבעה במקור מאילוץ הזמנים. מכיון שנגזרה גזרה שלא לקרוא בתורה בציבור, נאלצו חכמי הזמן ההוא למצוא דרך בה יוכלו בכל זאת לשמר את קריאת התורה. הפתרון לבעיה זו היה לקרוא מספרי הנביאים, מענייני הפרשה. לאחר שבטלה הגזרה, הושארה התקנה על מקומה[2].

הפטרה בתפילת מנחה

נקודה מעניינת שעולה בהקשר זה היא קריאת ההפטרה במנחה. כידוע, בזמנינו איננו קוראים בנביא במנחה בשבת, ואולם, מסתבר שבעבר היה קיים מנהג כזה. נקודה זו עולה מתוך דברי הגמרא בשבת, הדנה בשאלה אילו מועדים יש להזכיר בברכות ההפטרה ואילו לא. במסגרת זאת אומרת הגמרא:

"...אמר רב מתנה אמר רב: יום-טוב שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא במנחה בשבת, אין צריך להזכיר של יום טוב - שאלמלא שבת, אין נביא במנחה ביום טוב" (שבת כד.).

לא נכנס לדיון שם, אולם מדברי הגמרא עולה בבירור כי היה מנהג לקרוא בהפטרה גם בתפילת מנחה בשבת. ולכאורה, הדברים פשוטים! שהרי אם הקריאה בנביאים נתקנה במקום הקריאה בתורה בציבור, הרי שטעם זה שייך גם לקריאת התורה במנחה. וכך כותב רש"י על אתר:

"מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים. ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות, וכיון שנסתלקו נסתלקו" (שם, ד"ה המפטיר בנביא).

ואכן, נראה מדברי רש"י כפי שאמרנו: מאותו הטעם שתיקנו קריאה בשבת בבוקר, תיקנו גם קריאה במנחה בשבת. ואולם, כאן עולה השאלה, מדוע תקנה זו נשמרה ותקנה זו בוטלה? והרי לכאורה לשניהם אמור להיות את אותו הדין! על שאלה זו רש"י איננו עונה.

ניתן להציע כי לאחר שבוטלה הגזרה, חכמים רצו לשמור את התקנה לקרוא בנביא, כי ראו בכך גם מעלה בפני עצמה - שהעם יכיר גם את ספרי הנביאים. ואולם, לשם כך, היה די שיקראו בהפטרה פעם אחת בשבוע. בניגוד לזמן הגזרה שאז הקריאה בנביא באה במקום הקריאה בתורה, לאחר הגזירה הקריאה בנביא באה למטרה אחרת, ולשמה די בקריאה אחת ביום.

המפטיר

כידוע, קורא ההפטרה הינו האדם שעלה לעליית מפטיר בקריאת התורה. מהו היחס שבין המפטיר לבין שאר הקוראים בתורה? האם הוא במעמד גבוה מהם, פחות או שווה? בשאלה זו דנה הגמרא לקמן:

"איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה - דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה - מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא - למנינא לא סליק" (מגילה כג.).

נחלקו האמוראים האם המפטיר שווה לשאר הקוראים או לא. לדעה אחת הוא שווה אליהם, ולכן ניתן לספור אותו כאחד מתוך שבעת העולים הנדרשים, ולדעה השנייה הוא אינו נחשב ומעמדו פחות מהם. הדעה האחרונה, מוסברת על ידי דברי עולא האומר כי הסיבה שבגללה המפטיר קורא בתורה היא רק בגלל כבוד תורה, ולא משום חובת הקריאה. כלומר, המפטיר כלל אינו נחשב לאחד מהקוראים בתורה, והוא קורא בה רק בגלל סיבה צדדית.

מה פירוש הטעם "מפני כבוד תורה"? אומר רש"י:

"שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה..." (שם, ד"ה מפני).

כלומר, אם המפטיר היה קורא בנביאים בלבד, היה מתקבל הרושם כאילו יש לנביאים מעמד שווה כמו לתורה. שהרי, כפי שיש אנשים שקראו רק בתורה, יש מי שקורא רק בנביאים. כיון שתקנו שהוא יקרא גם בתורה, הציבור יבין שאין כבוד הנביאים וכבוד התורה שווה, והקריאה בנביא הינה רק תוספת לקריאה בתורה.

בהערת אגב נציין, כי יש שרצו לטעון שתקנה זו (להוסיף למפטיר קריאה גם בתורה), הינה תקנה מאוחרת יותר שנבעה מטעמים מאוחרים:

"בתקופת האמוראים אנו שומעים, שהמפטיר בנביא צריך לקרוא בתורה תחילה. נימקו זאת לאחר זמן בזה, שקריאה זו היא משום כבוד תורה (מגילה כג.). אך היה זמן, שהמפטיר לא היה קורא בתורה תחילה. זה יוצא מן ההלכה, שנקבעה לתשעה באב, שאם חל להיות בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד. הלשון הזה מורה, שהמפטיר אינו הקורא. מה הביא לשינוי המנהג הקדום? אדמה כי ההבדל שיש בין חשיבות התורה לחשיבות הנביאים, הביא את בני האדם לסרוב לקרוא בנביא, בהרגישם עלבון בדבר, שחבריהם מתכבדים בקריאת התורה, שיש לה חשיבות יתרה, והם נקראים למלא תפקיד בקריאה, שחשיבותה פחותה הימנה..." (צבי קארל - מחקרים בתולדות התפילה, עמ' 176).

בכל מקרה, לעניינו, אין זה משנה אם התקנה לקריאת המפטיר בתורה נעשתה במקור, או שנוספה בשלב מאוחר יותר.

מעניין לציין, כי כיום, דווקא קריאת המפטיר נחשבת לאחת מן העליות המכובדות יותר. יתכן כי הדבר נובע דווקא מכך שהמפטיר קורא הן מן התורה והן מן הנביאים.

נקודה נוספת שמעיר צבי קארל בספרו לעיל, הינה בנוגע לקריאת המפטיר במועדים ובראשי חודשים. כידוע, אנו כיום נוהגים כי במועדים אלו המפטיר קורא בתורה מענייני היום - את קורבנות החג. ואולם, נקודה זו איננה מופיעה בגמרות, ויתכן כי מדובר בתקנה מאוחרת יותר.

בהקשר זה מעניינים דברי התוספות במסכת מגילה. התוספות שם דנים בשאלה מדוע המפטיר בשבת איננו קורא את הפסוקים הדנים בקרבנות השבת, כפי שנהוג בשאר המועדים? ועונים התוספות:

"...והא שאין מוציאין ב' ספרי תורות בכל השבתות לקרוא בשניה וביום השבת כמו שעושין ביו"ט, נראה לפי שאין בפרשה אלא שני פסוקים ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים, ואין להתחיל בפרשה שלמעלה או לסיים בפרשה שלמטה משום דלא הוי מעניינו של יום. עוד י"ל: לפי שצריך להפטיר בכל שבת מענינו של יום, ואי קרינן בשל שבת, אם כן יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו בשבת, ואם כן יהו כל ההפטרות מעניין אחד[3]. ועוד יש לומר לפי שלעולם אין קורין בספר תורה שני בקרבנות אלא באותן שבאין לכפרה, כדפירש לקמן פרק בני העיר (לא.) שקורין בהם ביו"ט ומהני לישראל כאילו הקריבום, אבל קרבנות שבת אינן באין לכפרה ומשום הכי אין קורין בהן" (מגילה כג. ד"ה כיון).

ברכות ההפטרה

נושא קטן שנספח לשיעורנו, הינו ברכות ההפטרה. כאשר אנו קוראים את ברכות ההפטרה, מיד עולה השאלה מהיכן הגיעו ברכות אלו, ומה הקשר שלהן לקריאת ההפטרה? הברכות הינן ברכות כלליות ביותר, ולא ברור בדיוק מדוע הן תוקנו דווקא לקריאת ההפטרה.

לפני שנענה על השאלה לעיל, נראה כי ישנה שאלה בסיסית עוד יותר: מדוע להפטרה יש כל כך הרבה ברכות, בעוד שלקריאת התורה יש רק שתי ברכות? על שאלה זו עונה המשנה במסכת סופרים:

"ולא אמרו לאומרן כולם, אלא כדי לקיים ברכות שבע כנגד שבעה הקרואים" (מסכת סופרים פי"ג, הל' טו).

כלומר, המשנה אומרת כי המפטיר מברך שבע ברכות (שנים על קריאת התורה וחמש על ההפטרה), שהם כנגד שבעת העולים שקראו בתורה[4].

בנוגע לשאלה אודות טיב הברכות, נביא כאן מדברי שניים מחוקרי התפילות:

"...יש שרצו להסביר כי אחת מהסיבות לתיקון ההפטרה הייתה המלחמה בכותים. נוסח הברכות של ההפטרה משדר את חשיבות הקריאה בנביא: 'רצה בדבריהם הנאמרים באמת... בתורה ובמשה עבדו... בנביאי האמת והצדק... שכל דבריו אמת וצדק', ונגד הכותים נאמר: 'על כסאו לא ישב זר'" (הפטרה מפורשת, אליעזר לוי).

"...בברכה ראשונה שלאחר הקריאה הנידונה מאמתים את דברי ה', ששם בפי נביאיו. ומאחר שהנביאים התנבאו על שיבת ישראל לארצו וחידוש מלכות בית דוד - מתפללים על הדברים האלה בשתי ברכות נוספות" (מחקרים בתולדות התפילה, צבי קארל).

קריאת ההפטרה מתוך ספר או מתוך קלף

ברוב בתי הכנסת כיום נהוג שאת קריאת ההפטרה עושה המפטיר מתוך תנ"ך מודפס. ואולם, דבר זה כלל אינו פשוט. שהרי, אם מדובר בקריאה שאמורה להוציא את הרבים ידי חובה - קריאה כזו נעשית רק מתוך קלף! וכך אומר המאירי:

"...ספר הפטרות הואיל ואין שם ספר נביא שלם אלא פרשה מכאן ופרשה מכאן, מן הדין לא היה ראוי להכתב, ומאחר שכן אסור היה לקרות בו, וכן אסור לטלטלו בשבת, וכן הדין בספרי אגדה, שהרי דברים שבעל פה הם. ומכל מקום סמכו לכותבם מפני שנתמעטו הלבבות והתורה משתכחת, וכל שהגיע זמן שצריך לעשות תקנה לשם שמים, מוחלים על כבוד התורה לשעה, כמו שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', הלכך מותר לטלטלם ולקרות בהם בשבת" (גיטין ס.).

לאור דברים אלו, עולה השאלה האם יש מקום לחזור למנהג המקורי או שמא נאמר שזה מה שהתקבל? בשאלה זו נחלקו גדולי האחרונים, וכך מסכם המשנה ברורה:

"כתב הלבוש תמהתי על שלא ראיתי נוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר, כי היה נראה לי שאין יוצאין כלל בקריאת ההפטרה בחומשים הנדפסים כיון שאין נכתבים בכל הלכות הספר תורה או מגילה. והט"ז ומגן-אברהם יישבו המנהג וסבירא להו דאף שהוא על-ידי דפוס וגם על הנייר ושלא בגלילה - מותר לעניין זה. ומכל-מקום, דעת המגן אברהם דצריך לקרות ההפטרה מתוך נביא שלם הנדפס ולא מתוך הפטרה לבד הנדפסת בחומש. וכן גם-כן הא"ר ע"ש. ומכל מקום אם אין להם רק הפטרה הנדפסת בחומש יש לסמוך להקל שלא לבטל קריאת הפטרה. אך לכתחילה בודאי ראוי ונכון שיהיה לכל ציבור נביאים שנכתבין בקלף כדין, שאז גם השמות נכתבים בקדושה, מה שאין כן כשהוא על הנייר הנדפס. וכן הנהיג הגר"א בקהילתו, וכעת נתפשט זה בהרבה קהילות ישראל ואשרי חלקם" (סי' רפ"ד, סעיף א).

ואם-כן, מצינו שלוש דעות בסוגיה זו:

א. דעת הלבוש - אין יוצאים ידי חובה אלא בספר גמור שנכתב על-פי כל הדינים של ספר תורה ומגילות.

ב. מגן-אברהם - יוצאים ידי חובה אפילו בספר נדפס, אולם צריך להיות ספר נביא שלם ולא ליקוטי הפטרות. טעמו הוא, שבדורות הקודמים ספר נביאים שלם מודפס היה יקר מאוד, אולם בזמנינו זה לא יקר בכלל ויש לקנות ספר שלם ולא ליקוטים.

ג. ט"ז - יוצאים ידי חובה בספר נדפס, אף אם מדובר בספר ליקוטי הפטרות.

לאור דברים אלו נראה כי ודאי שישנה עדיפות שכל קהילה תקנה לעצמה את ספרי הנביאים כתובים כדין על קלף. ואולם, במידה ואין אפשרות כזו נראה שיש להעדיף קריאה מתוך תנ"ך שלם, על-פני קריאה מתוך החומש עם ליקוטי ההפטרות.

יש לציין, כי יש שטענו כי לדעת המגן אברהם לא יועיל (ואף יגרע) להשתמש בתנ"ך שלם מודפס. לדעתם, כוונתו הייתה שישתמשו בספר מודפס שיש בו את כל הנביא שממנו נקראת ההפטרה (הדפסה של ספר יהושע לחוד, שופטים לחוד וכו') ולא מתנ"ך שלם. את הדבר זה הם למדו מתוך הסוגיה במסכת בבא-בתרא (יג:) ממנה עולה כי אין לקרוא מתוך ספר המאחד את ספרי התורה, הנביאים והכתובים יחד, אלא יש להשאיר כל ספר של הנביאים והכתובים בפני עצמו[5].

האם על הציבור לקרוא בלחש את ההפטרה?

לאחר שראינו כי ישנה עדיפות לקרוא את ההפטרה מתוך מגילה מקלף, נשאלת השאלה, מה הדין בבית הכנסת בו אין קוראים הפטרות מתוך הקלף. האם על הציבור לקרוא כל אחד בפני עצמו מתוך החומש, או שמא אין להחמיר כך?

הפוסקים האחרונים התייחסו לשאלה זו, וכך כותב ה'מגן-אברהם':

"ובכתבי האר"י כתב: אין די בשמיעת ההפטרות אלא צריך לקרות מתוך הספר, והברכות ישמע מהקורא[6]" (מגן אברהם רפ"ד, ה).

האם על הציבור לקרוא בלחש את ההפטרה או שמא מותר לו גם לקרוא בקול? בשאלה זו דן ה'חתם-סופר':

"...נהי דכל זה בכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך, מכל-מקום, כיון דקי"ל דאין יכול להוציא את שאינו בקיא אלא בקורא מתוך הכתב ולא בעל פה, וקריאת הפטרה שלנו מקרי על פה, נמצא דמי שאינו בקי בלאו הכי לא יצא ידי חובתו, והבקי על כרחך יקרא בעצמו עם הקורא, ואם כן מה לנו אם הקהל קורא בלחש או בקול" (שו"ת חת"ס, סי' סח).

לסיכום קטע זה, נביא את דברי 'שער הציון' הדן בשאלה מה יש לעשות הלכה למעשה, וזאת כאשר הוא מודע למצב המקובל:

"...ומיהו אין למחות ביד הנוהגין להקל דהוא בכלל עת לעשות לה', שקשה לכל ציבור לכתוב נביאים בקלף כדין. אבל בודאי הציבור שהיכולת בידם, יש להם לכתוב נביאים כדין. ובפרט בימינו שמפזרין הרבה כסף, על תכשיטי בית הכנסת שאין נחוץ כל-כך, וכונתם לשם שמים כדי לקיים 'זה אלי ואנוהו' - בודאי מצוה להתנאות בכתיבת נביאים הקדושים" (שם, אות ד).


[1] דברים דומים כותב גם הט"ז: "הטעם דפעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה, ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה כ"א פסוקים, כמו אילו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים - ג' פעמים לכל אחד מהשבעה שקראו בתורה" (סי' רפ"ד, סעיף א).

[2] אמנם יש שטענו כי חובת קריאת ההפטרה הינה מדאורייתא (עיין בספר המכריע לרבנו ישעיה מטראני הזקן), אולם מדובר בדעת יחד בלבד.

[3] תירוץ זה מעניין מאוד. שהרי, כפי שראינו לעיל, הקטע מן התורה שקורא המפטיר נקרא כ"נספח" לקריאת ההפטרה. ואולם, מתוך תירוץ התוספות יוצא שדווקא קטע זה הוא זה שנותן אופי להפטרה!

[4] בפשטות נראה כי תירוץ זה תואם את ההסבר שראינו לעיל, כי קריאת ההפטרה נקבעה בעבר כתחליף לקריאת התורה. ואולם, קצת קשה על פירוש זה, שהרי בתקופה זו לא היו שבע ברכות למפטיר כי אם רק חמש!

[5] בפוסקים אמנם נפסק שמותר לחברם יחד, אולם יש שהבינו כי הדיון שם הינו רק האם מותר להניחם וללמד ממנו לתינוק, אבל לקרות ממנו לכולי עלמא אסור. להרחבה בעניין זה עיין בחוברת 'הדרום', חוברת ל"ד,עמוד 35, במאמרו של הרב משה גרינעס.

[6] וכן כתב לעשות גם המשנה ברורה (רפ"ד,יא).