כה: - הריסת בתי כנסת

  • אביעד ביננשטוק

הריסת בתי כנסת / אביעד ביננשטוק


הקדמה

לצערנו, כולנו התוודענו לנושא שיעור זה במאורעות האחרונים בגוש קטיף. במהלך החודש שקדם לביצוע ההתנתקות, ניסו מספר גורמים למנוע באמצעים משפטיים את הריסת בתי הכנסת, מהלך שהצליח בסופו של יום. בתי הכנסת אכן הושארו על תילם ולא נהרסו על ידי המדינה, אולם לאחר מספר ימים - הם נהרסו על-ידי הפלשתינאים.

מאמר זה איננו בא לפסוק הלכה, אלא רק לפרוס בפני הלומדים את המקורות לסוגיה זו. בנוסף, חשוב להדגיש כי מאמר זה מתעסק ברובו בפַן ההלכתי הצרוף שבהריסת בתי כנסת. יתכן מאוד כי לגבי המקרה שהיה בגוש קטיף, מן הצד ההלכתי הטהור היה היתר להריסת בתי הכנסת, אולם מצד שיקולים נוספים (למשל: מצב בתי הכנסת בחו"ל), היה עדיף שלא להורסם.

קדושת בתי כנסת

האם ישנה קדושה בבתי כנסת? אנו יודעים כי בתשמישי מצווה (כמו ארבעת המינים) ישנה קדושה, אולם האם יש להגדיר בית כנסת כתשמיש מצווה? אולי קדושתו חמורה יותר? דיון בעניין זה מצינו במשנה במסכת מגילה ובגמרא שעליה:

"בני העיר שמכרו רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת - לוקחין תיבה, תיבה - לוקחין מטפחות... אבל אם מכרו תורה - לא יקחו ספרים, ספרים - לא יקחו מטפחות, מטפחות - לא יקחו תיבה, תיבה - לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב, וכן במותריהן" (מגילה פ"ד, משנה א).

כלומר, המשנה דנה במקרה בו קהילה רוצה מסיבה מסוימת למכור חלקים מתוך בית הכנסת. הכלל העולה מתוך המשנה הוא שניתן למכור תשמישי קדושה, כל עוד פועלים על-פי הכלל - "מעלין בקודש ואין מורידין". בכל מקרה, לעניינו הנקודה החשובה היא כי בבית הכנסת ישנה קדושה מסוימת.

ממה נובעת קדושה זו? הגמרא לקמן דנה בקדושת הרחוב, ואומרת שהיא נובעת מכך שמתפללים בו בתעניות ובמעמדות. אם כן, אנו יכולים לעשות קל-וחומר לבית הכנסת, ולהבין שקדושתו נובעת מכך ששם מתפללים כל השנה.

בנוסף לקדושה הנובעת מהתפילה בבית הכנסת, ישנה קדושה נוספת הנבעת מהשוואתו של בית הכנסת לבית המקדש. כידוע, לאחר שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, משמשות התפילות כתחליף לקרבנות. וכך אומרת הגמרא:

"...'ואהי להם למקדש מעט' - אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט.).

היקף הקדושה

לאחר שראינו כי ישנה קדושה מסוימת בבתי הכנסיות, חובה עלינו לברר מהו היקפה וטיבה. בשאלה זו נחלקו הראשונים ומצינו מספר דעות. להלן נביא שתי דעות קיצוניות בעניין:

א. קדושת בתי הכנסת - כקדושת המקדש. כדעה זו סברו כמה ראשונים[1], וכך אומר היראים:

"'ויראת מא-להיך' - צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד דכתיב בפרשת בהר סיני: 'את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו' - לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, פירוש מן הקב"ה. ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש, דתניא בתורת כוהנים: 'והשימותי את מקדשיכם' - מקדש מקדשי מקדשיכם - לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואמרינן במגילה פרק אחרון: 'ואהי לכם למקדש מעט בארצות אשר הדחתים שם', ואמר שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. למדנו כשאמרה תורה את מקדשי תיראו שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל" (יראים, סי' ת"ט).

אם-כן, בעל היראים עושה השוואה בין קדושת בית המקדש לקדושת בתי כנסיות ובתי מדרשיות. אמנם, בהמשך דבריו מחלק היראים בין צורת המורא והכבוד בבית המקדש וזו שבבית הכנסת, אולם היראים מסביר כי הבדלים אלו אינם נובעים מתוך הבדל בקדושתם אלא מסיבה אחרת.

ב. קדושת בתי הכנסת - שונה מקדושת המקדש. רוב הראשונים חלקו על ההבנה לעיל וסברו כי אין להשוות את קדושת בתי הכנסת לקדושת המקדש. מי שביטא גישה זו בצורה ברורה הינו הרמב"ן (וכך גם הר"ן, הרשב"א והריטב"א):

"לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו וכו'. משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו... והשתא קשיא לי אם כן האיך נמכר? והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה! ... ויש לישב ולומר, דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה, והן עצמן אף-על-פי שנזרקין לאחר זמן, בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד... לפיכך, בית הכנסת, כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו - נוהגין בו קדושה, ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצוותו, וראוי לשפץ אותו ולבנותו. אבל אם נמלכו למוכרו, כבר עבר זמן מצוותו, כסוכה לאחר שבעה, וניפקעה קדושה מיניה... " (מגילה כה:).

האם ישנה קדושה מיוחדת בבתי הכנסת שבארץ ישראל

האם ישנה קדושה מיוחדת לבתי הכנסת בארץ ישראל? בפשטות, אין שום סיבה שיהיה הבדל - בתי הכנסת הינם 'בית מקדש מעט', והם משמשים ככאלה בכל מקום בו הם נמצאים. ואולם, אף-על-פי-כן, מצינו הבדל מסוים בין בתי הכנסת בארץ ישראל לאלו שבחו"ל. וכך אומרת הגמרא:

"...במה דברים אמורים - שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר..." (מגילה כז.).

כלומר, הגמרא אומרת כי ניתן להתנות בשעת בנית בית הכנסת שאם ייחרב - יהיה ניתן להשתמש במקומו לתשמישי חול. בהמשך אומרת הגמרא:

"אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש" (שם כח:).

ואומרים התוספות:

"...ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי - שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן, אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת" (שם, ד"ה בתי כנסיות).

אם-כן, התוספות טוענים כי ישנה קדושה מיוחדת בבתי הכנסת שבארץ ישראל[2]. אמנם, ניתן להסביר כי מדובר בעניין טכני גרידא: לעומת בתי הכנסת שבחו"ל שבזמן כלשהו ודאי יישארו שוממים, בתי הכנסת שבארץ ישראל אינם אמורים להיעזב[3]. לפיכך, בבתי הכנסת שבחו"ל ניתן לעשות תנאי לעומת בתי הכנסת שבא"י בהם לא יועיל תנאי.

אולם, יתכן כי יש כאן משהו מהותי יותר: יתכן כי לבתי הכנסת שבארץ ישראל יש משהו בנוסף לשאר בתי הכנסת בעולם. כפי שאמרנו בתי הכנסת הינם 'בית מקדש מעט'. למרות שדבר זה נכון בכל העולם, בארץ ישראל, מקום המקדש, יש לכך משמעות רחבה ועמוקה יותר. בתי הכנסת הנמצאים בארץ ישראל, יונקים מקדושת המקדש ויש להם מעלה על-פני בתי הכנסת שבגולה.

לסיום קטע זה רק נביא את פסק השו"ע:

"אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו, לא מהני תנאי... במה דברים אמורים? בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל, לא מהני שום תנאי" (סי' קנ"א, סעיף יא).

איסור נתיצה

לאחר שביררנו האם ישנה קדושה בבתי הכנסת או לא, אנו יכולים לדון באיסור הריסת בתי כנסת.

דיון זה נסוֹב בראשונים בעיקר סביב הבנת הפסוקים בספר דברים:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ב-ה).

המחלוקת בהבנת הפסוקים (הנובעת מהבנת הקשרו של פסוק ד' לפסוקים שמסביבו), מובאת ברש"י שם:

"'לא תעשון כן' - להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר: ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה..." (שם, פסוק ד).

אם-כן, רש"י מביא שתי הבנות אפשריות לאיסור בפסוק ד': איסור הקרבה שלא בבית המקדש, או איסור הריסת חלק מהמקדש. רש"י מביא כאן את שתי הדעות, אך האמת היא שמדובר במחלוקת ראשונים.

לכאורה, מדברי רש"י עולה כי גם לדעת הסוברים שישנו איסור בנתיצה - האיסור הינו רק על המקדש, ולא על בתי כנסת. ואולם, כפי שנראה לקמן, יש מהראשונים והאחרונים שהרחיבו איסור זה גם לבתי כנסת.

חשוב לציין כי ישנם מצבים מסוימים בהם ישנו היתר להרוס בתי כנסת. כך למשל, במקרים בהם רוצים לבנות בית כנסת גדול יותר. ואולם, גם במקרים אלו, ישנה הגבלה חשובה, כפי שעולה מהגמרא להלן:

"אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא בי כנישתא אחריתי" (בבא-בתרא ג:).

וכך אכן פסק השו"ע:

"אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר; אלא בונים אחר תחלה, ואח"כ סותרים הישן. והני מילי, שהיה הראשון חזק; אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב. הגה: ואסור ליקח אבנים מבהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות[4]" (סי' קנ"ב סעיף א).

דעת הרמב"ם

דיון מעניין בהקשר זה, נסוֹב סביב שיטת הרמב"ם. בדעתו, ישנו קושי מסוים הנובע מסתירה בין כתביו.

וכך כותב הרמב"ם בספר המצוות:

"שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש, שנאמר: 'אבד תאבדון... ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לה' א-להיכם" (מניין המצוות לרמב"ם, לא תעשה ס"ה).

לכאורה, דברי הרמב"ם כאן ברורים והחלטיים ביותר: ישנו איסור דאורייתא בהריסת בית כנסת. ואולם, האחרונים התקשו בדבריו, וזאת לאור מה שכתב (או יותר נכון - מה שלא כתב) במשנה תורה:

"הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה - לוקה שנאמר בעבודת כוכבים 'כי את מזבחותם תתוצון', וכתוב: 'לא תעשון כן לה' א-להיכם'..." (הל' יסודי התורה פ"ו, הל' ז).

כפי שבולט מיד בקריאת הדברים - הרמב"ם איננו מדבר על נתיצת בית כנסת. נקודה זו תמוהה מאוד, לאור דבריו ההחלטיים כל כך במניין המצוות!

באחרונים מצינו מספר תירוצים לסתירה זו, ולהלן נביא כמה מהם:

1. איסור הריסת בית כנסת - מדרבנן בלבד. הסוברים כך הסבירו כי דברי הרמב"ם בספר המצוות שקבע כי קיים איסור דאורייתא מצד "לא תעשון כן לה' א-להיכם", אמורים אך ורק לגבי נתיצת אבנים מבית המקדש. לדעתם, כשם שברור שאין איסור דאורייתא במחיקת שם ה' אלא רק איסור דרבנן (עיין בשו"ת התשב"ץ ח"א, סי' ב, שהוכיח זאת), כך אין איסור דאורייתא בהריסת בית כנסת. הרמב"ם אמנם מנה אותם יחד, אולם האיסור מדאורייתא, שייך רק להריסת המקדש. את הלימוד מהפסוקים הסבירו כאסמכתא בעלמא. וכך כתב הגר"ע יוסף:

"...וקרוב בעיני לומר שהרמב"ם במנין המצות הנ"ל לא נתכוון כלל לומר שנתיצת בית הכנסת אסורה מן התורה, משום לא תעשון כן, אלא דרך אסמכתא בעלמא, וזהו טעמו שלא הזכיר בהלכות יסודי התורה אלא נתיצת מזבח והיכל..." (שו"ת יביע-אומר ח"ח, או"ח סי' יח סעיף ד).

2. איסור הריסת בית כנסת - מדאורייתא. כך למשל סבר בעל ה'אבני נזר':

"...אך חדשות אני מגיד: דרמב"ם במנין המצות לא תעשה ס"ה זה לשונו: 'שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו'' - מבואר שאסור מן התורה לאבדן שלא היה כותב במנין המצוות מה שתקנו חכמים. ואמנם שהרמב"ם שם כתב גם כן ואין מאבדין כתבי הקודש ומפורש הלכה ז' הלכה ח' דהמאבדן מכין אותו מכת מרדות. והנראה דסבירא ליה שאסור מן התורה לאבדן אלא שאין לוקין עליהם. ודינו כמו אכילת חלב טמאה וביצת עוף טמא. ומקור לדבריו לא ידעתי. מכל מקום כן דעתו שבית הכנסת אסור לנתצו מן התורה ומשמע דסבירא ליה שיש בהם קדושה מן התורה" (או"ח סי' ל"ד, סעיף יז).

אם-כן, לדעת ה'אבני נזר' האיסור הינו מן התורה. את הסתירה עם דבריו של הרמב"ם במשנה תורה, מתרץ האבני נזר בכך שהוא מסביר כי אמנם זה אסור מן התורה, אולם כיון שאין לוקין על איסור זה הוא לא נמנה במשנה תורה[5].

הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף

כעת, לאחר שסקרנו במבט כללי את המקורות לאיסור הריסת בתי כנסת, אנו יכולים לעבור ולדון במקרה דידן - הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף. בשורות להלן, ננסה להעלות כמה דרכים שעל פיהם יתכן והיה ניתן להתיר את הריסת בתי הכנסת, בצורה מסוימת[6].

1. הפקעת קדושת בית כנסת. כפי שראינו לעיל, שיטת הרמב"ן (בניגוד לדעת היראים) היא כי קדושת בית הכנסת הינה קדושה שנובעת מדברי חכמים בלבד. הר"ן שהסכים בעקרון לשיטה זו[7], הוסיף:

"...לפיכך נראה לי דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם, ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים (-על ידי שמכרו את בית הכנסת) - קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא ליה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה..." (ח. בדפי הרי"ף ד"ה ומאן).

הר"ן טוען כי במקרה בו מכרו את בית הכנסת - הקדושה פוקעת מבית הכנסת ועוברת לדמים. לדעתו, הקדושה שעברה לדמים הינה פחותה בהרבה מהקדושה שהייתה בבניין, ואין צורך לנהוג בהם קדושה יתירה.

אם-כן, יתכן שבמקום הדחק כמו במקרה שהיה בגוש קטיף, היה ניתן למכור את בתי הכנסת (במקביל להתחיל בבניה של בתי כנסת חדשים - כדי לפתור את בעיית המכירה), ובכך להפקיע את קדושת בתי הכנסת בגוש קטיף[8].

2. בית כנסת שהולך ליפול. נקודה נוספת שעולה כבר בגמרא הינה הריסת בית כנסת במקום בו בית הכנסת מט ליפול. וכך אומרת הגמרא:

"...ולא אמרן [דלא ליסתרוה לעתיקי - רש"י] אלא דלא חזי בה תיוהא [ביקוע שיהא מזומן ליפול - רש"י], אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני" (בבא-בתרא ג:).

כלומר, הגמרא קובעת שבמקום בו ישנו חשש שבית הכנסת יתמוטט - יש היתר (ואף חובה) להורסו כדי לבנותו מחדש.

מהי סיבת ההיתר? נראה כי ניתן להעלות שני כיוונים:

א. בפשטות, נראה כי ההיתר נובע מתוך סכנה לשלום המתפללים. ישנו חשש שהבניין ייפול עליהם כאשר הם שם.

ב. ואולם, יתכן כי ההיתר נובע מתוך ראיה כללית יותר של המציאות: בית הכנסת הולך ליפול, ומדובר בביזיון גדול לבית הכנסת. חכמים התירו להורסו עכשיו ולבזותו במקצת, כדי למנוע ממנו בזיון בעתיד. דברים בכיוון זה, נראה כי ניתן לראות בדברי המשנה ברורה החשובים מאוד לסוגיתנו:

"והוא הדין (שמותר להרוס את בית הכנסת) כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל [א"ר]. כתב הט"ז: מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה, ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם" (סי' קנ"ב, ס"ק ט).

וחזרה לנידון דידן: נראה, כי ניתן להחיל את דברי המשנה ברורה על בתי הכנסת שבגוש קטיף. שהרי המצב היה שבתי הכנסת הלכו להיחרב ממילא (כפי שראינו לצערינו מאוחר יותר), ואם כן, יתכן לומר כאן ש"אין לך תיוהא גדולה מזו".

3. הריסתם על-ידי גויים. כך כותב בעל 'תורת חסד':

"...ולענין דינא אף שאין להקל בזה כדברי האליה רבה הנ"ל, מ"מ יש לצרף היתר זה להתיר לסתור בכותל בהכ"נ ע"י גוי, דבלא"ה יש לומר דכיון דקדושת בהכ"נ אינה אלא מדרבנן, וכמ"ש הר"ן והובא לעיל, וממילא איסור הנתיצה גם כן מדרבנן הוי. ואם כן, אם יעשו זאת ע"י גוי הוי שבות דשבות במקום מצוה שיש להתיר לכ"ע, ומצורף לזה דעת הא"ר שאפי' לישראל עצמו שרי כיון שאין זו דרך השחתה כנ"ל. ולרווחא דמילתא יש לעשות באופן זה: לומר לגוי אחד שהוא יאמר לגוי אחר לסתור שהוא יסתור הכותל" (שו"ת תורת חסד חלק או"ח סי' ד', סעיף ז).

אם-כן, בעל ה'תורת חסד' מציע לפתור את בעיית ההריסה ע"י אמירה דאמירה לגוי שהותרה בשבת לצורך מצווה. אמנם, קשה להגדיר את המצב בו היינו שרויים כמקום מצווה, אולם נראה שבמקום הצורך ניתן להיעזר בהיתר זה.

בסופו של דבר בתי הכנסת אכן נהרסו על ידי גויים. אולם, יתכן כי היה עדיף להורסם על-ידי גויים במינימום הביזיון האפשרי, ולא להגיע למצב אליו הגענו בסופו של דבר בו אויבנו חגגו תוך כדי הריסת בתי הכנסת.

4. דרך השחתה. לא נרחיב בנקודה זו, ורק נצטט חלק ממכתב שכתב מו"ר הרב ליכטנשטיין לרב שפירא שעסק בין השאר בהריסת בתי הכנסת בגוש קטיף:

"...עוד בענין זה, ברמב"ם הרי מבואר, הן לגבי סתירת אבן היכל או עזרה, והן לגבי שריפת עצי הקדש, שאין אדם לוקה - ומן הסתם, אף אינו עובר איסור דאורייתא - אלא אם כן פעל "דרך השחתה" (יסודי התורה, ו: ז). מונח זה מופיע בכמה תחומים בהלכה, והגדרתו קצת מעורפלת. האם, לדעת כת"ר, זה רק בא למעט סותר על מנת לבנות? או שמא, כל שאין כוונה זידונית לפגוע ולהזיק, לא מיקרי דרך השחתה? אם נאמץ את ההבנה השנייה, האם לא מתקבל על הדעת שחייל שהורס בית כנסת בחושבו, לתומו, שזה חלק ממבצע חיובי, אינו מוגדר כפועל דרך השחתה, אפילו אם, מבחינה אובייקטיבית הוא, לאמתו של דבר, שוגה, באופן שהקביעה ההלכתית בנקודה זו אף היא סובבת סחור סחור להערכת המציאות ואופייה?"[9].

סיום

כפי שכתבנו בהקדמה למאמר, במהלך החודש שקדם לביצוע ההתנתקות ניסו מספר גורמים למנוע את הריסת בתי הכנסת. הדבר נידון בבית המשפט העליון, ופסק הדין ניתן בי"ז באב התשס"ה (22.8.05). מדובר בפסק דין מעניין ביותר, בו שוזר השופט אליקים רובינשטיין קטעים מדברי הגמרות והראשונים, מסיפוריו של ש"י עגנון, וכן מחילופי המכתבים בין הרב ליכטנשטיין לרב שפירא. וכך כותב רובינשטיין בסוף דבריו:

"איני יכול שלא לחתום בכך שכתיבת החלטה זו, שהייתה חובה לנו, היתה גם קשה עלי, עד שברון לב ודמע; אך גם נזכרתי כי בשבועות אלו שלאחר תשעה באב נקראות בבתי הכנסת "שבע דנחמתא", שבע הפטרות של נחמה מספר ישעיהו. זו שתיקרא השבת (לפרשת עקב) מסתיימת בפסוק: 'כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וכל זמרה' (ישעיהו נ"א, ג) " (בג"ץ 7710/05).


[1] יש שהבינו שכך היא גם שיטתו של הרמב"ם. ראה להלן.

[2] אמנם, דעת התוספות אינה מוסכמת על כל הפוסקים, ועיין למשל ביה"ל סי' קנ"א ד"ה אבל.

[3] כאן עולה שאלה אחרת והיא האם לאחר שיבנה בית המקדש, בתי הכנסת עדיין יישארו וישתמשו בהם. שהרי, בתי הכנסת נוסדו כתחליף לבית המקדש ולכן בפשטות הם יעזבו לאחר בנייתו.

[4] בהערת אגב רק נציין כי סביב הלכה זו ישנם דיונים רבים בפוסקים בנוגע לביצוע שיפוצים ושינויים שונים במבנה בית הכנסת. בהקשר זה עיין למשל: יביע-אומר ח"ח או"ח סי' יח; היכל-יצחק או"ח י"ג; הר-צבי או"ח סי' ע"ח;

[5] מה הסיבה שבגללה לא לוקין על איסור זה? בעל ה'אבני נזר' אומר שהוא לא יודע.

[6] שוב, חשוב להדגיש, הדיון בסוגיה זו לא נגמר ברמה ההלכתית. בשאלה זו עמדו על הפרק עוד נושאים נוספים כבדי משקל, ואנו ניסינו להתמקד בצד ההלכתי בלבד.

[7] אמנם הר"ן והרמב"ן מסכימים כי מדובר בקדושה דרבנן, אולם ישנו הבדל עקרוני ביניהם. בעוד שהרמב"ן ראה בקדושת בתי הכנסת - קדושה של תשמישי מצווה הפוקעת עם סיום המצווה, הר"ן תופס את קדושתם כקדושה קבועה מדרבנן, שפוקעת רק על-ידי פדיון.

[8] יתכן שיש לשאול כאן האם בכלל ניתן למוכרם לאור דברי השו"ע בנוגע לבתי כנסת שבא"י? כמו כן נשאלת השאלה מי הוא בר הסמכות שיכול למוכרם.

[9] להרחבה בעניין זה, עיין גם בתשובתו של הרב סילבצקי לרא"ל בה הוא תמה מנין לרא"ל שהמונח "דרך השחתה" בו משתמש הרמב"ם כאן, הינו סוביקטיבי לנותץ, ולא אוביקטיבי כמו במקומות אחרים (למשל בהלכות שבת).