כיסוי הדם בבעלי חיים מזומנים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין דף פד - כיסוי הדם בבעלי חיים מזומנים

בברייתא בדף פ"ד עמוד א' שנינו:

"תנו רבנן: "אשר יצוד" - אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן מנין ... תלמוד לומר "ציד", מכל מקום".

ברייתא זו מבארת את ההלכה שבמשנה, ולפיה מצות כיסוי הדם נוהגת "במזומן, ובאינו מזומן", דהיינו בבעלי חיים המצויים בביתו של אדם ועומדים לאכילה, וכמו כן בבעלי חיים שניצודו באופן אקראי.

רש"י על המשנה התקשה: מדוע יש צורך לשנות הלכה זו בפירוש, האם היתה הוה-אמינא שמצוה זו אינה נוהגת בבעלי חיים מזומנים או בבעלי חיים שאינם מזומנים? רש"י מיישב, שהיות ובמצות שילוח הקן מצאנו הבחנה כזו, מדגישה המשנה כאן כי אין להבחין. מדבריו של רש"י עולה, שמסברה אכן אין סיבה להניח שמצות כיסוי הדם אינה נוהגת בבעלי חיים מזומנים. התוספות (ד"ה במזומן) חולקים על רש"י, וקובעים:

"ונראה לפרש דאיצטריך למיתנייה הכא משום דכתיב "אשר יצוד", דלא תימא דוקא באינו מזומן".

לדעת התוספות, אלמלא החידוש שבמשנה ובברייתא, היינו קובעים שמצות כיסוי הדם נוהגת דווקא בבעלי חיים שאינם מזומנים. בכדי לבאר את הדברים יש לעיין בפרשיה העוסקת במצוה זו.

מצות כיסוי הדם נזכרת בתורה בפרשת "אחרי מות" (ויקרא, י"ז). הנושא המרכזי באותו הפרק הוא איסור שחוטי חוץ. מן הכתובים עולה, שאיסור זה מהווה חלק מן המלחמה בעבודה הזרה; כל שחיטה שאיננה באוהל מועד עשויה להידרדר, חס ושלום, לעבודה זרה. כך נאמר בפסוקים:

" ... דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם..."

התורה עוסקת בזביחה "על פני השדה", ומגדירה אותה "שפיכות דמים". מן הכתובים ניתן ללמוד, שדם הנפש הנשפך על פני השדה, ולא נזרק על המזבח, יוצר מציאות בעייתית ביותר, הגובלת בעבודה זרה.

על רקע איסור זה של שפיכת הדם על פני השדה, מוסיפה התורה:

" וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא...".

אף שהתורה אינה מזכירה כאן שחיטה על פני השדה, הביטוי "ושפך את דמו" מורה על זיקה ברורה בין מצות כיסוי הדם ובין הפרשייה הקודמת.

דומה, שמשמעות אותה זיקה נוגעת לדברי התוספות. לאמור - התורה מצוה לכסות דם בעלי חיים שנשפך באופן אקראי על פני השדה. מציאות של דם הנפש על פני השדה היא מציאות אלילית, והתורה מתייחסת אליה בחומרה רבה. כאשר שוחט אדם בהמה מזומנת בתוך ביתו, אין לחשוש מפני עבודה זרה, ועל כן היתה הוה-אמינא לפטור שחיטה כזו ממצות כיסוי הדם.

מסקנת הברייתא היא, שגם דם בעלי החיים המזומנים חייב בכיסוי. משמעות הדברים היא, שמצות הכיסוי איננה נובעת מהחשש מפני עבודה זרה, אלא מן הטעם המפורש בכתוב: הדם הוא ביטוי לנפש. עובדה זו, המטעימה גם את האיסור באכילת דם, נוגעת לכל דם של בעל חיים, אף אם איננו נשפך על פני השדה.

הרב אביהוד שורץ