יומא | דף נה | כמצליף

בפרשת ויקרא (טז, יד-טז) נאמר:

"ולקח מדם הפר, והזה באצבעו על-פני הכפורת קדמה; ולפני הכפורת, יזה שבע-פעמים מן-הדם--באצבעו. ושחט את-שעיר החטאת, אשר לעם, והביא את-דמו, אל-מבית לפרוכת; ועשה את-דמו, כאשר עשה לדם הפר, והזה אותו על-הכפורת, ולפני הכפורת. וכיפר על-הקודש, מטומאות בני ישראל, ומפשעיהם, לכל-חטאותם; וכן יעשה, לאוהל מועד, השוכן איתם, בתוך טומאותם".

בפסוק נאמרה הזאה אחת על פני הכפורת ועוד שבע הזאות לפני הכפורת, וכן בשעיר. הזאות אלו נעשות גם באוהל מועד – כלומר, על הפרוכת. אם כן, נמצא שהכהן הגדול מזה מדם הפר ומדם השעיר בקודש הקודשים ובהיכל על הפרוכת שמונה הזאות בכל פעם.

במשנה נאמר שההזאה על הפרוכת היא "למעלה" וההזאות לפני הכפורת הן "למטה":

אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף.

משפט זה של המשנה סתום, לא כל כך ברור מה הכוונה 'כמצליף'; בנוסף, מה הכוונה בכך שההזאות הן מצד אחד צריכות להיעשות למעלה ולמטה, ומצד שני לא למעלה ולא למטה.

בסוגייתנו נאמר שהכוונה באמור 'כמצליף' הוא 'כמנגדנא' – כאדם המלקה את חברו. רש"י (ד"ה ולא היה) מסביר שהכהן לא היה מכון את ההזאות; הכהן היה מזה את הדם באוויר כנגד הכפורת וזהו פשר הדימוי למצליף, שהיו כל שמונה ההזאות בשורה זו תחת לזו – כפי ששליח בית דין נותן המלקות זו תחת לזו.

במסכת זבחים (דף לח ע"א) מסביר רש"י (ד"ה כמנגדנא) שההבדל בין ההזאה שלמעלה להזאה שלמטה הוא בכך שבעת ההזאה למעלה הכהן היה משפיל את היד למטה ומתיז הדם למעלה, ובעת ההזאות למעלה היה הכהן מרים ידו מעלה ומתיז הדם למטה; כפי האמור בברייתא:

כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה.

רבי יום טוב אשבילי וראשונים נוספים מקשים על דבריו של רש"י, שהרי לא מצאנו בשום מקום ששליח בית דין המלקה צריך ליתן את המלקות בטור. מסיבה זו הם מסבירים שהדימוי הוא כפי מצב האדם הלוקה – מלקים אותו שליש מלפניו ושני שליש מאחריו; כלומר, כשמכים אותו מלפניו, ידי המלקה מושטות כלפי מטה, על מנת להכותו מלפניו. כאשר מכים אותו מאחוריו, ידי המלקה כלפי מעלה.

הדימוי למצליף מתאר את ידיו של הכהן בהזאה ואת הכיוון של ההזאה, אך לא את המקום אליו טיפות הדם מגיעות.