כתובות דף כ - מהות השטר

  • הרב אביהוד שורץ

סוגיות רבות במרחבי הש"ס עוסקות בהלכות שטרות. סוגייתנו היא מן המרכזיות שבהן, ולאורה דנו ראשונים בשאלת מפתח ביחס לאופיו של שטר, אשר נתקשו בה קמאי ובתראי.

הגמרא (יבמות ל"א, גיטין ע"א) קובעת הלכה יסודית בהלכות עדות:

"מפיהם, ולא מפי כתבם". הלכה זו כוללת, למעשה, שני דינים:

דין א' -  מעשה ההגדה, הדורש עמידה של העדים בפני בית דין. התוספות בסוגייתינו מצטטים את רש"י בפירושו לחומש, שקבע בפירוש:

"ורש"י פירש בפירוש החומש מפיהם ולא מפי כתבם, שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד".  

דין ב' – מקור האינפורמציה. הגמרא ביבמות שם מסבירה:

"עדים - אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא - זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר: מפיהם ולא מפי כתבם".

העדים רשאים להעיד, איפוא, רק אם הם זוכרים את העדות בכוחות עצמם, ולא אם הם נזכרים בה מן הכתב.

והנה כאמור הקשו ראשונים והאחרונים הכיצד זה ניתן לקבל את תוכנו של השטר, בעוד שהוא עדות כתובה בשני המובנים: ראשית, העדים אינם נדרשים לבוא לבית הדין, ובית הדין מקבל את דבריהם בכתב – בשטר; ושנית, השטר מצד עצמו משמש מקור אינפורמציה.

ביישוב קושיה גדולה זו, מצאנו שתי גישות מרכזיות בראשונים:

גישה א' – שטר הוא אכן עדות כתובה, אלא שעדות זו כשירה. היסוד לגישה זו הוא בדברי ריש לקיש בסוגיה לעיל בדף יח, שם קבע ש"עדים החתומים על השטר – נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין". כלומר, עצם החתימה הרי היא כהגעה לבית הדין ומסירת עדות, ועל כן אין להגביל את פעילותו של השטר בהמשך הדרך, ואת תפקידו כעדות.

ניסוח שונה מעט לגישה זו מצוי בסיום התוספות בסוגייתינו, כאשר הסבירו שהשטר כשר אם יש בו "צורת שטר", דהיינו שהוא "כתוב כתיקון שטרות". כלומר, אם השטר נכתב, נוסח ונחתם באופן שקבעו חכמים, הרי העדות שבו כשרה. נראה, שעל פי גישה זו מדובר על תקנת חכמים, המאפשרת בתרחישים מסויימים לקבל עדות כתובה.

גישה ב' – שטר איננו עדות, ויסודו שונה לחלוטין. כך מנסחים זאת התוספות בסוגייתינו:

"לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה ... ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר ".

לדעת התוספות, שטר שנעשה "מדעת שניהם", כלומר שנכתב בהסכמת המלווה והלווה ובחתימת שני עדים – אין בו חשש של עדות כתובה. נראה, שכלל לא מדובר על עדות, אלא על התחייבות או הסכם שערכו שני הצדדים, ותוקפו מתקיים מכוח הסכמה זו. בלשונו של בעל המאור (יבמות, דף ט' באלפס), כאשר ישנה "דעת המתחייב", הרי שהיא הנותנת לשטר את כוחו ותוקפו ההלכתי, וחתימת העדים איננה כעדות של ממש, אלא כביסוס וכחיזוק לאותה דעת מתחייב.

הרמב"ן שם נטה לראות את העדים בהקשר הזה כ"שלוחים" של בעל הדבר, וכאמור לא כעדים המתפקדים באופן מלא כמוסרי עדות בבית דין.  

אחת ההשלכות המרכזיות לשתי הגישות היא בשאלה האם שטרות תקפים מדאורייתא או מדרבנן. אף בעניין זה נחלקו הראשונים (ראה רמב"ם עדות, ג' ד'; השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, השורש השני), אך לא נוכל להרחיב בכך כאן ועוד חזון למועד.

 

הרב אביהוד שורץ