כתובות | דף נג | כתובת בנין דכרין

המשנה בדף נב ע"ב מביאה את דין כתובת בנין דכרין, שיסודו בתנאי הכתובה "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון עם אחיהון". על פי תנאי זה, גם במקרה שבו האישה מתה לפני הבעל יש לה זכות מסוימת בנכסי הכתובה, ולאחר מות הבעל – נכסיו לא יחולקו שווה בשווה אלא בניה של האישה המתה יירשו את נכסי כתובתה, ורק שארית הנכסים תחולק בשווה בין בני האישה המתה ובניהן של נשים אחרות.

בגמרא מובאים דבריו של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, ולפיהם חכמים תיקנו תקנה זו כדי לעודד את האבות המשיאים את בנותיהם לכתוב להם נדוניה מכובדת, ובכך להקל על מציאת זיווגן: כאשר האב יודע שגם אם בתו תמות לפני בעלה נכסיו לא יעברו לידי זרים אלא יגיעו לידי נכדיו, בני בתו, הוא לא יחשוש להעניק לבתו ממון רב.

הגמרא והראשונים עסקו בשאלה אם כתובת בנין דכרין נחשבת כירושה או כתנאי כתובה, והרוצה להרחיב יעיין בסוגיית הגמרא בבבא בתרא דף קל"א בשאלה אם "יסבון תנן" או "ירתון תנן". המשנה למלך (נחלות ב, ח) הביא שני הסברים ביחס לירושת כתובת בנין דכרין, אם אכן מדובר בירושה:

"לענין כתובת בנין דכרין, אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא"ז... מוכח דס"ל דנוטל, ולא חשיבי נכסי האם, אך מתשובת הרשב"ץ... מוכח דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים, משום דהוו נכסי האם".

המשנה למלך מעלה שתי אפשרויות:

א. הבנים נחשבים כמי שיורשים את הבעל, כלומר האם במותה הורישה את נכסיה לבעלה, אלא שהאב מחויב להוריש את הנכסים הללו לאחר מותו דווקא לבנים מסוימים.

ב. האם עצמה מורישה את הנכסים לבניה, אלא שבזמן שבין מותה של האם ובין מותו של הבעל הנכסים עומדים ברשות הבעל.

הנפקא מינה בין שתי האפשרויות נוגעת לדין ירושת הבכור: הבכור יורש פי שניים בנכסי אביו ולא בנכסי אמו, ולכן אם הכתובה נחשבת כירושה מן האב – יש לו חלק כפול, ואם היא ירושת האם – אין לו.

היו מן האחרונים שדייקו מלשון משנתנו, "ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון עם אחיהון", שמדובר בהעדפת בני האישה המתה בנכסי האב, שהרי המוקד הוא בכך שהם נוטלים יותר מאחיהם ולא בעצם העובדה שהם יורשים את אימם, שבכך אינם רק יתרים על אחיהם אלא יורשים לבדם.

אפשר ששתי ההבנות הללו עשויות להשפיע על הבנת סיפורו של יהודה בר מרימר בסוגייתנו. הגמרא מספרת שיהודה בר מרימר חשש לעודד מתן נדוניה גבוהה לבת משום שסבר שיש בכך 'העברת נחלה' – מתן נחלה למי שאינו ראוי לרשתה. אם כתובת בנין דכרין נחשבת כירושה מן הבעל, מסתבר שכתיבת הנדוניה עצמה לא תיחשב העברת נחלה, שהרי סוף סוף אין כאן אלא מתנה לבת, העוברת מיד לבעלה, שאינו חלק מן המשפחה, אלא שאחר כך מתרחשת העברת נחלה כשבני האישה המתה נוטלים יותר מחלקם. לעומת זאת, אם הבנים נחשבים כיורשים את אימם, יש מקום רב יותר לראות את עצם נתינת הנדוניה כהעברת נחלה: העובדה שהבת מורישה את הנכסים לבניה גורמת לנדוניה להיחשב כנכסי האישה, שרק מוחזקים בידי הבעל, והופכת את האישה עצמה, למעשה, לחלק משרשרת הירושה של המשפחה. ממילא גם מתן הנדוניה עשוי להיתפס כמתנה מחיים, הנחשבת לעיתים כמעין ירושה, אם היא ניתנת למי שראוי לרשת (ואכן, מלשון סוגייתנו נשמע שהחשש היה העברת נחלה "מברא לברתא", ואכמ"ל).