כתובות דף סב - מצות עונה

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף סא' ע"א, והסוגיה שבעקבותיה, עוסקות במצות עונה ובתדירותה. אין ספק, שיחסי האישות שבין האיש ואשתו הם מאושיות הזוגיות בכלל, והבית היהודי בפרט.

מה פשר המונח "עונה"? בסוגיה לעיל בדף מ"ז צוטט מדרש ההלכה, ובו נחלקו תנאים בהסבר הפסוק האמור ביחס לאמה העבריה "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י). אף הדעה הנוקטת שהחובה לקיים יחסי אישות נלמדת מן המילה "שארה", הגדירה את המצוה כמצות "עונה". בין המפרשים (ראה בסוגיה שם, ובמפרשי התורה, שמות כ"א ט'-י"א) מצאנו ארבעה פירושים שונים למילה זו.

א. הפירוש הפשוט הוא שעונה מלשון זמן. מטבע הדברים, ישנם זמנים מתאימים יותר ומתאימים פחות לקיום יחסי אישות, ועל כן נדרשים בני הזוג למצוא את הזמנים המתאימים להם ביותר. כך פירש הרמב"ן כאן:

"ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים".

הנושא המרכזי בסוגייתינו הוא נושא זה של קביעת העיתוי המדוייק לקיום יחסי האישות. יש להעיר, במאמר מוסגר, כי לרוב הדעות יש באותו פסוק שלושה חיובים שונים (מזונות, כסות ועונה), וכך פסק גם הרמב"ם (אישות, י"ב ב'). הרמב"ן באותו הקטע חולק על הרמב"ם, ומכריע שחיוב מזונות הוא מדרבנן בלבד, ואילו שלוש המילים בפסוק עוסקות בחיוב היחיד שהינו מן התורה – חיוב העונה שבו אנו עוסקים.

ב. רבי אברהם אבן עזרא הציע, שעונה פירושה מענה:

"ולפי דעתי ... כמו "וענית ואמרת" ... כמו "ענו לה' בתודה".

יחסי האישות אינם אפשריים אם האיש אינו נענה לאשתו, או האישה אינה נענית לבעלה. החיבור ביניהם הוא המענה היותר עמוק ופנימי.

ג. בסוגיה בדף מ"ח הוצע, שעונה מלשון עינוי:

"עונתה - זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: אם תענה את בנותי".

אפשר, שפירוש זה משלים את הפירוש הקודם: הבעל והאישה נענים זה לזה, ואם לא ינהגו כן, הרי שיש בכך עינוי לשניהם.

ד. פירוש רביעי הציע הרשב"ם על התורה שם:

"ועונתה - בית דירה לפי הפשט, לשון מעון".

הרשב"ם סבור שפשטות המילה עונה היא מעון ומגורים. להלכה, חיוב הבעל להעניק לאשתו מגורים הינו סניף וסעיף בחיוב כסות (ראה רמב"ם אישות, י"ג ג'). כמובן, יש קשר בין הבית שבונים בני הזוג, המיוחד ושמור עבורם בלבד, ובין יחסי האישות השמורים אף הם לאינטימיות שביניהם (ראה שולחן ערוך ומפרשיו אורח חיים, ר"מ י"ג, שעל פי חלק מן הדעות אסור לשמש מיטתו כאשר הוא מתארח בבית אחרים).

דומה, שהפירושים כולם מאירים זוויות שונות באופייה ובעניינה של מצוה מיוחדת זו, מצות עונה.

ולסיום מענייני דיומא. במגילת שיר השירים שאותה קראנו אתמול, משתמש שלמה המלך בביטויים השאובים מן העולם האינטימי שבין בני הזוג. מסורת ישראל לדורותיה קידשה את יחסי האישות, וראתה בהם את הביטוי העז והעמוק ביותר לאהבה ולנתינה הדדית. התחושה המרכזית המלווה אותנו בימי חג המצות היא תחושת האהבה שאוהב הקב"ה את אומתו, כאהבת האיש את אשתו בחיבור השלם והעמוק שביניהם.

בהגדה דרשנו את פסוקי נבואת יחזקאל (ט"ז): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ". הרמב"ן שצוטט לעיל משתמש בביטוי "עת דודים", ומקורו באותה הנבואה בדיוק:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ".

יהי רצון שכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, ונזכה שוב לאותה עת דודים, כאשר הקב"ה יפרוש סוכת שלומו עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.

 

הרב אביהוד שורץ