כתובות דף סט - חיוב "פרנסה"

  • הרב אביהוד שורץ

הנושא המרכזי של הפרק השישי במסכת הוא הנדוניה. המשניות במחצית הראשונה של הפרק, עוסקות בהתחייבות הממונית של הבעל לנוכח הנדוניה, ואילו המשניות במחצית השנייה של הפרק עוסקות בשאלה העקרונית יותר והיא האם ובאילו תנאים מחוייב האב להעניק לאשתו סכום כסף לצורך הנדוניה. שאלה זו נוגעת, באופן פשוט, לאב המשיא את בתו, אך היא מתעצמת ומסתבכת כאשר האב אינו בין החיים, ויורשיו הם שצריכים לשלם את הנדוניה וצורכי החתונה לאחותם העומדת להינשא.

להלכה, מחויבים היורשים לממן את חתונת אחותם ולהעניק לה נדוניה. בגמרא בדף ס"ט נחלקו חכמים האם חובה זה נגבה מנכסים משועבדים, דהיינו מנכסים שאותם מכר האב לאחרים, או שמא רק מנכסים בני חורין. ייתכן, שמחלוקת זו תסייע לנו לעמוד על יסוד ושורש חיוב האב לפרנס את בתו.

בתשובה לשאלתו של רב, קובע רבי יהודה הנשיא שניתן לגבות לצורך הפרנסה והוצאות החתונה מנכסים משועבדים. ר' יוחנן, לעומת זאת, סבור שאין לגבות נכסים משועבדים לצורך פרנסה, והגמרא מתלבטת האם לא הכיר את שיטת רבי, או שמא הכיר אותה וחלק עליה. כך או כך, מחלוקתם עשויה להתפרש בשתי דרכים, שכאמור יעמידונו על שתי שאלות יסוד בעניין פרנסה:

א.     אימתי נוצר החיוב? כידוע, כאשר לאדם ישנם נכסים משועבדים למספר בעלי חוב, יגבה אותם בעל החוב הראשון, משום ששטרו ושטר הלוואתו קודמים. ניתן לפרש, כי בנקודה זו בדיוק נחלקו בסוגייתינו: ר' יוחנן סבור, שחיוב האב לפרנס את בתו נוצר בשעה שהיא מצאה את בחיר ליבה, ומבקשת להינשא. בשעה זו נכסיו כבר נמכרו לאחרים, ועל כן הם אינם משועבדים לפרנסתה. רבי, לעומת זאת, סבור שחיוב האב לפרנס את בתו נוצר מייד כשנולדה. כל מי שהקב"ה בירך אותו בבת, נדרש כבר עם לידתה להיערך "ליום שידובר  בה" ולהתקין עישור מנכסיו לצורך פרנסתה (ביטוי קיצוני לכך הוא בדברי אמימר בהמשך הסוגיה, שקבע "בת – יורשת הויא", כלומר שכדרך שבניו של אדם יורשים אותו, כך בת באופן אוטומטי יורשת ממנו את פרנסתה; אם כי הגמרא מסיקה שאמימר חזר בו). אם כך, שיעבודה של הבת לפרנסה קדם למכירה, ועל כן היא רשאית לגבות נכסים משועבדים.

פירוש זה של המחלוקת מבהיר, כמובן, את אופי החיוב ומהווה הכרעה בשאלה האם מדובר על חיוב עקרוני ושורשי, הכרוך בעצם ההוֹרוּת; או שמא מדובר על חיוב נקודתי המצומצם לזמן ולמקום שבהם מבקשת אותה הבת להינשא.

ב.      האם יש חיוב? לחילופין ניתן לבאר כי גם ר' יוחנן מודה שהחיוב נוצר מייד עם לידת הבת, ולא רק בשעה שהיא מבקשת להינשא. אלא, שלדעת ר' יוחנן חיוב זה הינו חיוב רעוע, כפי שלמדנו לעיל בדף סח:

"אלא מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה? לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו - אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה".  

 

עם לידת הבת חל חיוב, ואולם חיוב זה עשוי להתבטל. בשונה מתנאי הכתובה, שאותם נדרש הבעל לקיים מכוח כתובתו, הרי שפרנסת בתו תלויה ברצונו הטוב. לפיכך, טוען ר' יוחנן, לא ייתכן לגבות מנכסים משועבדים, שכן חוב שעשוי להתבטל איננו חוב. רבי ישיב לר' יוחנן, שאמנם האב רשאי להיפטר מן החוב, ואולם כל עוד לא נפטר ממנו, הרי הוא שריר וקיים, ואף ניתן לגבותו מנכסים משועבדים.