כתובות דף צא - זכות המלווה בנכסים משועבדים

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה בדף צ"א ע"ב עוסקת בהלכות גביית חוב מקרקעות.

הלכה פסוקה היא, שאדם שהלווה כסף לחבירו רשאי לגבות את חובו גם מנכסים משועבדים, דהיינו נכסים שמכר הלווה לאחרים לאחר ההלוואה. ביסוד הלכה זו של גביית נכסים משועבדים ניתן להעלות שתי הבנות יסוד:

א. משעת ההלוואה, הנכסים משתעבדים למלווה, ולמעשה יש לו בעלות חלקית עליהם. כמובן, אין מדובר על בעלות גמורה, שכן אפשר שהלווה יפרע את חובו במעות, אולם בעלות זו מספקת לעניין זה שאם יהיה צורך לגבות מן הלקוחות, הרי שאת שלו הוא נוטל.

ב. למלווה אין כל בעלות על הקרקעות, אלא זכות גבייה בלבד. זכות זו מאפשרת לו ליטול את הקרקע מן הלוקח במידה ואין ברירה אחרת, אך אין הוא נוטלה על תקן בעלים.

התוספות בסוגייתינו (דף צ"א, ד"ה מאי) מעלים את האפשרות שבשאלה זו בדיוק נחלקו רבא ורבי בר חמא. לדעת רמי בר חמא, הלוקח אינו רשאי לקבוע ערך מופקע לנכס המשועבד, שכן למעשה הנכס מראש שייך למלווה, בעל השיעבוד, ועל כן הוא רשאי לגבות ממנו את חובו. רבא, לעומת זאת, מותיר ללוקח פתח להעריך בכוחות עצמו את שווי השדה, דהיינו הוא רואה את הלוקח כבעלים, ואת המלווה כמי שיש לו זכות לקבל ממון, אך אין לו בעלות הגוף הנכס. התוספות מתלבטים האם רבא מאפשר לשלם במקום לתת את הקרקע בכל מצב, או רק כאשר הלוקח מתחייב למחיר גבוה במיוחד בעד הקרקע, אך הנקודה המרכזית בדבריהם היא, אותה חקירה עקרונית באשר לטיב זכותו של המלווה בקרקע המשועבדת שנמכרה לאחר.

יש לציין, שהריטב"א וראשונים נוספים העירו, שאם מדובר על "אפותיקי מפורש", דהיינו על הגדרה ברורה שהמלווה יגבה את חובו דווקא מקרקע זו, ברור שלא ניתנת ללוקח האפשרות לשום את ערכה כפי הנראה לו, שכן באפותיקי מפורש ישנה רמה גבוהה של בעלות בידיו של המלווה, בעל השיעבוד.

אפשר, שחקירת התוספות ביחס למעמדו של המלווה בקרקע המשועבדת נוגעת גם לדיון בהמשך סוגייתינו בעניין חובת היתומים לפרוע את חוב אביהם.  רש"י מעיר על הנושא:

"מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן - משום כבוד אביהן אלא שאין לבית דין לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן".

לדעת רש"י, אין מדובר על מצוה גמורה, ועל כן גם אין כופים עליה. הראשונים על אתר מעירים, שרבינו חננאל חלק על פירוש זה, ולדעתו מדובר על חובה גמורה, ולדעתו אף כופים על היתומים לשלם. התוספות לעיל בדף פ"ו נדרשו לשאלה זו. מדבריהם עולה כי יש להבחין בין מצב שבו ישנה אחריות נכסים, דהיינו קרקעות שניתן לגבות מהן, לבין מצב שבו אין אחריות נכסים, דהיינו קיימים מיטלטלין בלבד; אם אין אחריות נכסים, טוענים התוספות, החובה לפרוע היא אכן "מצוה בעלמא מדרבנן" ואין כופים עליה. אולם, אם יש קרקעות, הרי שלמלווה יש שיעבוד של ממש בהן. כאן, חובת היתומים לפרוע תהפוך לחובה גמורה, ולא רק להצעה ולהמלצה מפאת כבוד אביהם. ובכן גם בנקודה זו, שאלת מעמדו של המלווה ביחס לנכסים המשועבדים היא שאלת מפתח מרכזית.