כתובות דף צט – לתקוני שדרתיך ולא לעוותי

  • הרב אברהם סתיו

הגרש"ז אויערבאך (שו"ת מנחת שלמה א, יח) דן במעשה נאה שסיפר הגרצ"פ פראנק:

עובדא בגדול אחד שסידר קדושין וטעה ובירך על היין שהכל נהיה בדברו וחזר ובירך מחדש בורא פרי הגפן, וכשנשאל - הא 'על כולם שאמר שהכל יצא', השיב ואמר דאף שעל כולם אם אמר שהכל יצא מכל מקום הואיל והוא רק שליח על הברכה וכיון שברכה כזו לכתחלה היא שלא כהוגן הוי שנוי בשליחות ויכול המשלח לומר שהוא רוצה בברכה כזו שלכתחלה מברכים אותה וכיון דבטלה השליחות שפיר מחויב הוא לחזור ולברך כהוגן.

אותו גדול, שטעה ובירך "שהכל נהיה בדברו" במקום "שהכל ברא לכבודו" הסתמך על העיקרון המובא בסוגייתנו. הגמרא (צט ע"ב) דנה במצבים שונים בהם שליח שנשלח למכור קרקע משנה מדעת הבעלים, ומתוך כך עוסקת בהבנה רחבה יותר בהגדרת אופי סמכותו של השליח:

איקלע רב נחמן לסורא, עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו ליה:... אף על גב דטעה שליח? אמר להו: דטעה שליח לא קאמינא. אמרו ליה, והאמר מר: אין אונאה לקרקעות! הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח - אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

ביאור הדברים: רב נחמן קבע כי במצב מסוים השליחות תקפה והקרקע מכורה; על כך, נשאל: מה יהיה הדין אם השליח טעה ומכר את הקרקע במחיר זול יותר משוויה. תשובתו על השאלה היא שהמכירה בטלה; השואלים לא הניחו לו, והקשו - מדוע תתבטל המכירה, והלא "אין אונאה לקרקעות" והמכירה אמורה להיות תקפה גם במידה והסכום אינו הולם את השווי. על כך השיב רב נחמן כי כאשר השליח טועה גם מקח של קרקע בטל, משום שהשליח נשלח לתקן ולא לקלקל.

אמנם, אל מול סוגייתנו ניצבת הגמרא במסכת בבא מציעא (קח ע"א), שם נאמר כי מכיוון שאין אונאה לקרקעות, סברת "לתקוני ולא לעוותי" בטלה ולכן אם אדם קנה קרקע עבור חברו במחיר גבוה משוויה המכירה קיימת!

התוספות בסוגיתנו (ד"ה הכי) כתבו שעיקר הדין של סוגייתנו נכון למסקנה, וביארו שהסוגייה בבבא מציעא עוסקת בסוג מיוחד של שליחות ("דינא דבר מצרא").

הראב"ד (בשטמ"ק ב"מ שם) כתב לחלק באופן אחר: בסוגייתנו נאמר לשליח למכור קרקע במנה, והוא מכר קרקע ששווה מנה ודינר תמורת מנה. ממילא, על אותו דינר מיותר הוא כלל לא נתמנה ולכן שליחותו בטלה. בסוגיה בבבא מציעא, לעומת זאת, השליח קנה את הקרקע אותה נשלח לקנות, ולכן שליחותו קיימת גם אם "עיוות" וקנה אותה במחיר מופקע.

נראה כי בין התוספות והראב"ד קיימת מחלוקת עקרונית בהבנת סמכות השליח. לדעת התוספות, השליח יכול לעשות אך ורק מעשים שהם לרצונו של המשלח, וממילא כל "עיוות" מבטל את השליחות. ואילו לדעת הראב"ד, בתוך תחום שליחותו יש לשליח סמכות מוחלטת.

נראה כי דעתו של אותו "גדול" שהובא לעיל היא כדעת התוספות, דהיינו שכל שליחות שאינה מתבצעת לשביעות רצון הבעלים אינה שליחות, ומשום כך לא הוציא את החתן ידי חובה. ואילו לדעת הראב"ד מסתבר כי מכיוון שלא חרג מתחום סמכותו, דהיינו הוצאת החתן והכלה ידי חובת הברכה, שליחותו קיימת.