שבת | דף קג | כתיבה לועזית בשבת

שנינו במשנה (דף קג עמוד ב):

"הכותב שתי אותיות ... בכל לשון - חייב".

בירושלמי כאן הוסבר:

"מהו בכל לשון? אפילו אלף אלפא".

העובדה שהירושלמי "מתרגם" את הכתיבה העברית לכתיבה יונית שימשה בסיס לקולא מרחיקת לכת שהובאה בספר אור זרוע (חלק ב - הלכות שבת, סימן עו):

"והרב רבי יואל בר יצחק הלוי מבון פירש, שכתב כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית - אם כתבו ישראל בשבת פטור מן התורה, דאינה כתיבה ואינה חשובה מלאכה. דגרסינן בירושלמי: "מהו בכל לשון? אלף - אלפא, ביתא - ביטא; והוא לשון יונית. ומשמע או בגופן שלנו או בגופו יונית".

לדעת רבי יואל, איסור כתיבה בשבת נוגע אך ורק לכתב עברי או יווני, אך לא לכתב בלשונות אחרים. מדבריו יש להסיק, שכתיבה לועזית בשבת איננה אסורה מן התורה! הרמ"א (אורח חיים, סימן שו סעיף יא) הזכיר קולא זו להלכה. הביאור הלכה שם התקומם על כך, וקבע שאין לסמוך על הקולא בשום פנים ואופן. בפיו של הביאור הלכה שתי טענות מרכזיות. הטענה האחת היא הטענה ה"כמותית": הוא מוכיח שפירושו של רבי יואל הוא פירוש יחידאי וכל גדולי הראשונים חלקו עליו. הוא מסכם:

"על כל פנים האור זרוע הוא יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר".

אך כידוע, דיונים כמותיים עשויים להיות "פגיעים". הגר"ע יוסף (בספרו "לוית חן" על המשנה ברורה והביאור הלכה בהלכות שבת) חולק בבקיאותו הגדולה על הביאור הלכה, ומוכיח כי האור זרוע איננו יחיד כלל, וראשונים רבים שותפים לעמדתו. ייתכן שמדובר על ראשונים שאינם מפורסמים, אך על כל פנים, הגרע"י מצליח להפריך את הטענה כי לא מצינו חבר לחידושו של האור זרוע.

אלא, שבפיו של הביאור הלכה גם טענה עקרונית:

"דלמה ישתנה עניני שבת מגיטין ושאר שטרות דאיתא בהדיא בגיטין י"ט דהוא בכל לשון ונפסק כן באבן העזר סימן קכ"ו ... אלמא דדרך כתיבה היא".

לדעת הביאור הלכה, הכתיבה האסורה בשבת היא כתיבה כדרכה. היות ודרך העולם שכל אומה כותבת בלשון המתאימה לה, על כורחינו להניח שגם כתיבה לועזית היא כתיבה האסורה מדאורייתא.

כיצד תתיישב עמדת האור זרוע? היה מי שהציע (ראה הלכה כסידרה בצה"ל כרך ג', במילואים), שלדעת האור זרוע כתיבה בשבת היא "מלאכה גרועה", שכן אין היא מחדשת חידוש יצירתי כלשהו. כתיבה בעברית, שבהקשרים מסויימים יש בה קדושה, היא כתיבה בעלת משמעות וחידוש הלכתי. אך כתיבה לועזית איננה מוגדרת מלאכה.

מסתבר, שהביאור הלכה משיג על כך, ולדעתו כתיבה אסורה משום שיש בה תקשורת והבעה. אמנם, לא נבראה כאן בריאה חדשה בעולם (כפי שקורה למשל במבשל ובבונה), ואולם יכולתו של אדם להביע את דבריו בכתב, היא כשלעצמה פעולה אנושית-יצירתית, שאסורה בשבת.

הלכה נוספת במשנתנו מתקשרת לדיון זה. המשנה קבעה שהכותב שתי "סימניות" חייב. לדעת הרמב"ם (הן בפירוש המשנה, והן במשנה תורה), סימניות הן סימנים מוסכמים, כגון מספרים או סימונים אחרים בעלי משמעות. בירושלמי נאמר, שהחיוב על סימניות הוא דווקא לדעת ר' יוסי, אך נראה שאף על פי כן פסק הרמב"ם להלכה שהכותב סימניות בשבת חייב, וכן הכריע בביאור הלכה (סימן שמ סעיף ד).

דומה, שהדיון לגבי כתיבת סימניות מקביל לשאלה הנ"ל: אם נאסר דווקא כתב, ייתכן שסימניות הותרו; ואולם אם נאסר להביע משמעות, אין כל הבדל בין כתיבה, ובין סימן מוסכם אחר. ובכן, הביאור הלכה אזיל לשיטתו בכך שחייב מדאורייתא על כתב לועזי, וכן שחייב מדאורייתא על יצירת סימניות.

נעיר לסיום, כי למרות דבריו הנחרצים של הביאור הלכה, הורו רבים שהנצרך לכתוב בשבת משום פיקוח נפש (רופא בבית חולים, חייל בחמ"ל וכן הלאה) יעדיף כתיבה לועזית על כתיבה עברית. כאמור, לדעת הביאור הלכה אין מקום להעדפה כזאת, ושתי הדרכים אסורות מדאורייתא, אך היות והשאלה שנויה במחלוקת, ויש שחלקו על הביאור הלכה, מוטב לסמוך על שיטתם, וכך להינצל מאיסור תורה על פי חלק מן השיטות.