לאבוכון דבשמיא לא יהיתון אלא לי האם קיימת מצווה לחייב פירות בתרומות ומעשרות

  • הרב אביעד ברטוב

       א. הקדמה

בשיעור הקודם הובהר כי הפיכתו של המשאב החקלאי (חיטה בשדה, גפנים וזיתים בכרם) לתוצר חקלאי (דגן, תירוש, יצהר) הוא גם התהליך אשר מחייב מבחינה הלכתית את הפירות בתרומות ומעשרות. בדברי חז"ל, אנו מוצאים שתי מגמות סותרות ביחס לתהליך החיוב, יש חכמים, כרבי עקיבא וחבריו שהיו נוהגים להשתדל להתחייב במצווה ויש אשר נמענו ממנה. בשיעור הנוכחי נעסוק בהבהרת המוטיבציות המתבטאות בשתי מגמות אלה, תוך התייחסות למשמעות שהן מעניקות לקיום מצוות תרומות ומעשרות בכלל, ובזמן הזה בפרט.

         ב. הכנסה שלא דרך הפתח

בתלמוד הירושלמי (מעשרות א, ג) מופיע שרבי ורבי יוסי בן יהודה נהגו להכניס את פירותיהם דרך 'אחורי גגות' באופן המתואר בתרשים הבא בתלמוד הירושלמי (מעשרות א, ג) מופיע שרבי ורבי יוסי בן יהודה נהגו להכניס את פירותיהם דרך 'אחורי גגות' באופן המתואר בתרשים הבא:

תנאים אלה ננזפו ע"י רבי אלעאי שטען שהם ניסו להתחמק מחובת מעשרות, בניגוד לראשונים – 'רבי עקיבא וחבריו' אשר טרחו וחפשו דרכים להתחייב מעשר. במילים אחרות: ר' אלעאי הסכים עם הדין עצמו, וקיבל את העובדה שאכן ניתן שמי שעושה אותו לא עובר על איסור טבל. ברם, הוא סבור  שלאדם הנוהג כן יש פגם בעבודת ה'[1], שכן הוא מבטל מעצמו את האפשרות להתחייב במצוות עשה. לא רק ר' אלעאי נזף בחכמים אלה. התלמוד ממשיך ומספר על זקן אחד[2] אשר 'עקץ' את רבי ורבי יוסי בן יהודה בשעה שהם הכניסו את כלכלת התנאים שלהם דרך 'הגג':

חמתון חד סבא אמר לון יהבון לי אתון, אמרון ליה: אין. אמר לון לאבוכון דבשמיא לא יהביתון - אלא לי.  

מה היתה הוכחתו של אותו זקן? הוא טען, כי אותם החכמים מוכנים לוותר על חלק מן הפירות כאשר מדובר בבשר ודם הנמצא לפניהם, אך כאשר מדובר באביהם שבשמיים, הם מסרבים. במילים אחרות הוא קבע כי הימנעותם מן החיוב בתרומות ומעשרות אינה בשל מצוקה כלכלית, שהרי הם הסכימו להעניק מן התאנים לאדם אחר, אלא משיקולי נוחות אחרים.  

יש מן האחרונים שהבינו כי השיקול של התנאים לבטל את מצוות העשה היה החשש כי הם יטמאו את התרומה ולא ינהגו בה כמצוותה, ולכן הם העדיפו להמנע מן החיוב באופן גורף[3]. הבעייתיות של הסבר זה היא שאם מעשיהם של התנאים נתמך על ידי שיקול הלכתי מדוע רבי עלאי והזקן מרביצים בהם מוסר[4] על התחמקותם מחיוב פירותיהם בתרומות ומעשרות[5]. לכן, דומה שהסבר בו נקט בעל המקדש דוד נוח יותר מבחינה פרשנית. על פי הסברו, לרבי ורבי יוסי בן יהודה הייתה מחלוקת עקרונית עם שאר החכמים בשאלה האם קיימת מצווה על האדם לחייב את פירותיו בתרומות ומעשרות. רבי עלאי, שקבל מר' עקיבא סבר שעל האדם לרדוף אחרי קיום מצוות תרומות ומעשרות ולהפריש מכל פרי הבא לידו. לכן, אפילו במידה והתנאים לא הבשילו לכך מבחינה הלכתית, על האדם להתאמץ ולהביא את הפרי לחיוב. רבי ורבי יוסי בן יהודה, לעומת זאת, סברו שאדם אינו מצווה לחייב את פירותיו בתרומות ומעשרות, ועל כן במידה ולא הבשילו התנאים המחייבים, הוא רשאי לאכול מן הפירות אכילת עראי ואף לא להכניסם לחיוב כלל. ברם, אם ברצונו לאכול מן הפירות  אכילת קבע אל לו להתחמק מההתחייבות.  

       ג. עידנא דרתחא ובריחה מקיום מצוות עשה

נמצאנו למדים כי בין התנאים הייתה קיימת מחלוקת עקרונית בשאלה באיזו מידה על האדם לרדוף ולחייב את פירותיו בתרומות ומעשרות. הגמרא במנחות מא ע"א מביאה את סיפורו של רב קטינא, שהיה נוהג ללבוש בקיץ ובחורף בגדים שאינם בני ד' כנפות ואמצעות כך להיפטר ממצוות ציצית. על פי המתואר בגמרא, רב קטנא ננזף בידי 'מלכא' שאמר לו כי הוא עתיד לתת את הדין על כך בעידנא דריתחא. במילים אחרות: נראה כי נאמר לרב קטינא שלכל דבר יש מחיר, ומי שמנסה לפטור את עצמו מחיובי עשה עלול להיענש באותם שעות של דין. בהם הקב"ה שואל ודורש מהי מסירות הנפש שלנו לקיום תורה ומצוות.

עלינו לשאול, אם כך, עד כמה יש קשר בין מחלוקת התנאים שלנו לבין המארה שמיועדת לאדם המנסה לפטור את עצמו מחיובי העשה. ייתכן, כי יש פער  בין החיובים של תרומות ומעשרות לבין חיובי הציצית ודומיו. על פי הגמרא במנחות, הסכנה להענש בעידנא דריתחא היא במקומות בהם האדם עושה 'טצדקי' - מעקפים ברורים וחדים לכל, המבהירים שהוא מנסה להפטר מחובה מסויימת, כגון במקרה של ר' קטנא שנהג באופן שיטתי ללבוש רק בגדים שאינם ד' כנפות ובכך להיפטר מן המצווה. ברם, כאשר מדובר במעשה שאינו נובע מהווה חריגה מבוהקת ומשקף מגמה נסתרת להפטר מקיום המצווה, אלא כל שנראה הוא שהוא אינו טורח בצורה אקטיבית על מנת להתחייב, לא תתקיים הסכנה להענש באידנא דריחתא.

        ד.  להלכה

המאירי, בחידושיו לברכות (לא ע"א) סבור כי מתוך הסוגיות השונות (ירושלמי מעשרות ג,א; סיפורם של רבי ורבי יוסי בן יהודה שהובא בשיעור זה; הסוגיה בגיטין פא ע"ב , והסוגיה בברכות לא ע"א) משמע כי אסור לעשות מעשים על מנת להיפטר מחיובי תרומות ומעשרות. רבי חיים קנייבסקי, בפירושו 'דרך אמונה' סבור כי המילה 'איסור' בדברי המאירי אינה מתכוונת לומר כי קיים איסור ממש, ויש לראותה בדומה לדברי הגמרא במנחות מא ע"א, המתארת את הבעייתיות באדם שמחפש טצדקי על מנת להפטר ממצוות ציצית אשר בעקבותיה הוא נענש בעידנא דריתחא.

רוב הראשונים לא סברו כמאירי ולא ראו את ההכנסה דרך גגות כפעולה אסורה. כך פוסק הרמב"ם בהלכותיו מעשר ד, א:

אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר 'בערתי הקדש מן הבית' (דברים כו, יג), והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר 'ואכלו בשעריך' (שם, שם, יב), אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות.

ברם כפי שמבאר הרמב"ם בהלכה הבאה המציאות של אכילת עראי ללא הפרשת תרומ"ע הוגבלה על ידי חכמים, שהגדירו את  ו' הדברים הקובעים את המעשר (שם ד, ב):

יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן, וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו, שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.  

מן הלשון 'יראה לי' אנו לומדים את הבחנה שעושה הרמב"ם בין חיוב מעשר מן התורה, המחייב את קיומם של ב' תנאים - גמר מלאכה וראיית בפני בית, לבין חיוב המעשר מדברי סופרים, אשר שייך בכל סיטואציה בה לא ניתן להגדיר את אכילת האדם כ'עראי' בגלל הקשרה הרחב יותר. במילים אחרות: במקום בו אסרו חכמים וגדרו גדר קיים חיוב תרומ"ע, ברם במקומות בהם נהגו התנאים לפטור מחיוב וזאת על ידי אכילת עראי שבשדה אין לנו להוסיף והדבר מותר.

        ה. שאלת הצדקה

 כפי שראינו בדברי הרמב"ם לחכמים הייתה מגמה לעשות סייג לתורה ולחייב בתרומות ומעשרות גם במצבים אשר מעיקר הדין אין בהם חיוב. לצד מגמה זו, לא התעלמו חכמים מן העובדה כי קיימים סיטואציות בהם דין תורה עומד על מקומו וניתן לאפשר אכילת עראי בפירות. מצוות התלויות בארץ הן מן המצוות אותן קשה לאכוף ברמה ציבורית. חכמים גדרו גדרים רבים כנגד עמי הארץ המקפידים בתרומה גדולה ומזלזלים בשאר המעשרות, אשר על פי תפיסתם של עמי הארץ הנם פחות חמורים. יתכן כי ההערמות שמצאנו בקיום מצוות ההפרשה ע"י חכמים הן למעשה ביטוי להתמודדות שלהם עם המציאות הציבורית הקשה בה הם נתקלו בשל הרפיון בקיום המצוות התלויות בארץ. עם זאת, היו גם תנאים כרבי עקיבא וחבריו שהיו מחזרים אחר מצוות אלו, ובכך העמידו דווקא עבורן רף גבוה של הידור מעבר לדרישה הבסיסית. מחלוקת זו כיצד יש להתמודד עם רפיון היא מחלוקת חינוכית ונצחית בה עוסקים פוסקי הלכה, אשר באים לעשות סייג לתורה מחד אך מאידך גם צריכים להעמיד תלמידים הרבה. ייתכן שהעלאת הרף של הדורות הראשונים, גבה מחיר אשר הדורות האחרונים לא יכלו לעמוד בו. מפורסמים הם דברי המדרש משמו ריב"ל:

'כעיר שחברה לה יחדו' (תהלים קכב, ג). אמר ר' יהושע בן לוי עיר שהיא עושה כל ישראל חברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה? אמר ר' זעירא ובלבד ששם עלו שבטים.

רבים נוטים לפרש את הביטוי 'שעושה את כל ישראל חברים' כסימן לאחדות הלאומית, אולם לענ"ד המונח חברים הנזכר בדברי המדרש תואם למונח חברים בדברי חכמים, אשר מתייחס לאותם שהקפידו על קלה כבחמורה. כך,בזמן העלייה לרגל ובהליכה אל ירושלים המון העם מקפיד יותר במצוות ומעלה את רף קיומם, ויעידו על כך חיובי תרומות ומעשרות, שבעלייה לירושלים מפסיקים ישראל להערים ולחלל על מטבע והולכים לאכול את המעשר השני. ניתן להפטר מקיום מצוות תרומ"ע לאורך ימות השנה, אולם בעלייה לירושלים נעשים כולם חברים ומעמידים את עצמם ברף הרוחני והמעשי הגבוה של קיום תורה ומצוות.

 


[1] יש שכנהו את העושה מעשה זה רשע ! וראה נחלת יעקב על התורה לרבי יעקב מליסא שופטים יז.

[2] מדברי התוספות בחולין ו ע"א משמע כי אותו זקן היה אליהו הנביא

[3] אור שמח ביכורים ח:יא

[4] וראה פירוש עלי תמר מעשרות ג:א

[5] וראה בבלי גיטין פא. שם הובא סיפור דומה ועליו אומר רבי ינאי שרואה בדברים ירידת הדורות.