יסודות איסור בישול בשר בחלב

סיכם: אביהוד שורץ

פתיחה

לעיתים, יש צורך לקבוע האם חמאה מסוימת מעורבת בשומנים מן החי. הדרך לעשות זאת היא באמצעות תהליך בישול במבחנה המפריד בין הרכיבים השונים של החמאה. בכמה ספרים נשאלה שאלה האם הדבר מותר, או שמא יש לחשוש לכך שיש בחמאה שומן מן החי, ואז נוצרת בעיה של בישול בשר בחלב. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, ח"ז, יו"ד, ס"ה) נדרש לשאלה זו:

"נשאלתי מאדם ירא שמים שעובד במעבדה כימית, האם מותר לו לבדוק חמאה שהיא תוצרת חו"ל, אם יש בה תערובת שומן מן החי, שאם כן, יש לחוש שהוא מבשל בשר בחלב. וכן בבדיקת שוקולדה שמא יש בה תערובת מבשר וחלב ונמצא שהוא מבשל בשר בחלב?".

להלן נביא את תשובת הרב עובדיה, ונבחן צדדים נוספים בנידון.

ידועה דרשת חז"ל ביחס לשלושת האיזכורים של איסור לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כ"ג, יט; שמות ל"ד, כו; דברים י"ד, כא) המובאת בדברי רש"י על פרשת משפטים:

"ובשלושה מקומות נכתב בתורה: אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול".

הרמב"ן עה"ת (שמות ל"ד, כו) מזכיר כמה קטני אמונה, שטענו שיש רק איסור בישול, אך הנחה פשוטה בחז"ל היא, שיש שלושה איסורים (אם כי לא ברור שהדבר נלמד משלושת האיזכורים של "לא תבשל גדי"). והנה, יש לשאול, מדוע השתמשה התורה בניסוח של "לא תבשל", ולכאורה התשובה הפשוטה היא, שבשר וחלב נאסרים באכילה ובהנאה רק כאשר הם מבושלים יחדיו, ולא בתערובת סתמית. בהמשך הדברים נראה כי תיתכן תשובה שונה הנגזרת מהבנה מסוימת ביחס שבין איסור הבישול לאיסור האכילה וההנאה.

בקרב מוני המצוות ישנן שיטות שונות ביחס לשלושת האיסורים. הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות לא תעשה קפו, קפז) מנה שני איסורים: האחד לבישול, והאחר לאכילה ולהנאה. הרס"ג מונה איסור אחד בלבד, שכולל בישול והנאה. לכאורה, הדבר תמוה, משום שאיסור בישול הוא איסור גברא ואיסור אכילה הוא איסור חפצא, ועל כן קשה לראות כיצד הם נמנים יחד. כנראה, לדעת רס"ג יש זיקה מסוימת בין איסור אכילה ואיסור בישול, ולהלן נברר מהי בדיוק אותה זיקה.

טעמא דקרא, ושאלת הזיקה בין איסור בישול ובין איסור הנאה

נדמה, שבסוגייה זו יש חשיבות לבחינת טעמא דקרא, ובזאת נפתח את דיוננו. הרמב"ן בדברים (י"ד, כא) הסביר:

"וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך - דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו - כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות".

גישת הרמב"ן היא הגישה הרווחת בין הראשונים - אין לבשל בשר בחלב כיוון שיש בזה מידה של אכזריות.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מח) הזכיר שני טעמים אחרים:

"ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין, ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתיה מספרי הצאב"ה".

הטעם הראשון קשור לבעיה בריאותית, והשני - לאיסור ההידמות לעבודה זרה. הטעם הראשון מתמקד, לכאורה, במימד של האכילה, ועל פיו יש להניח שאיסור הבישול משתלשל מאיסור האכילה. על פי הטעם השני לא ברור האם המרכז הוא באיסור האכילה או באיסור הבישול.

החינוך (מצווה צב) הציע גישה שלישית:

"משרשי מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת הענין שאמרנו שם, ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת להרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלהו ולא נהנה בו, להרחק הענין, ואפילו אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל לוקה, מה שאין כן בשאר כל איסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערובת, וכענין שאמרנו בכשוף. זה נאמר מתוך הדחק, ועדיין צריכים אנו למודעי המקובלים".

הנחת היסוד בדברי החינוך היא, שבשר וחלב הם שני דברים שונים שיש להבדיל ביניהם. החינוך מדגיש, שהבעיה היא בבישול וביצירת התערובת, ואיסור האכילה אינו אלא להרחק הענין. ובכן, לפנינו זיקה ברורה בין שני האיסורים: מוקד האיסור הוא בבישול, ומכאן נובע איסור האכילה. החינוך מוכיח את דבריו מכך שיש איסור אכילה גם בלי ההנאה. ניתן לחזק את ראייתו בציון העובדה שהחריגה המקבילה לבשר בחלב היא כלאי הכרם, גם שם מצאנו איסור אכילה שלא כדרך הנאה: האיסור שלא כדרך הנאתו משקף את העובדה שהמרכז איננו באכילה, אלא בעצם פעולת העירבוב המנוגדת לטבע. לאור זאת ניתן גם להבין מדוע התורה מנסחת את כל שלושת האיסורים בלשון בישול - כיוון שהבעיה המרכזית היא הבישול ואילו האכילה וההנאה הינם איסורים נספחים הרי שהתורה מדגישה דווקא את הבישול.

כפי שציינו לעיל, ישנה דעה בגמרא (חולין קיד:-קטו.) הקובעת ששלושת האיסורים בבשר בחלב לא נלמדים מכפל הפסוקים, אלא מפסוק אחר המלמד יסוד הלכתי כללי:

"אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שאסור באכילה - שנאמר לא תאכל כל תועבה - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? כדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו א"ר אלעזר: כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה - לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה".

רב אשי הולך בדרך מקבילה לזו של החינוך - המרכז הוא בעצם יצירת התועבה על ידי בישול בשר בחלב, ואיסור ההנאה בא לגבות את הדבר.

רש"י באותה הסוגייה הציע הבנה קיצונית בדברי רב אשי:

"הרי הוא בבל תאכל - עולמית בכל ענינין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עובד כוכבים מאחר שתיעבתי לך אסור והאי הרי תיעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד".

מדברי רש"י עולה כי היה מקום לדבר על כך שכיוון שאיסור האכילה הינו נספח לאיסור הבישול, הרי שאם הבישול לא נעשה באיסור - כגון שבושל על ידי גוי או קטן - אין גם איסור אכילה והנאה. רש"י אמנם שולל הבנה זו וטוען שבכל אופן המאכל נקרא תועבה ואין לאוכלו, אולם עצם כיוון המחשבה מקביל למה שראינו בדברי החינוך: איסור האכילה נובע מאיסור הבישול ולכן יש להכפיף גם את הגדרים ההלכתיים של איסור האכילה לגדרי איסור הבישול.

כעת, נבחן את עמדת הרמב"ם בדבר הזיקה בין שני האיסורים. נעיין בדבריו בהל' טומאת מת (פ"א ה"ב):

"אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו כל שכן משאו".

נדמה, שעמדת הרמב"ם הפוכה מזו של החינוך: מוקד האיסור הוא באכילה, אלא שהתורה רואה את הדברים ככל כך מתועבים, ועל כן היא לא רוצה אפילו שניצור בשר בחלב.

הכסף משנה (על אתר) הקשה על עצם עמדת הרמב"ם מההלכה שאין עונשים מן הדין, והסביר:

"ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין? וי"ל... ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. אי נמי דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול".

התירוץ השני של הכס"מ מחדד את טענתנו: התורה עשתה גזירה לדבריה, ועל כן אסרה את עצם יצירת האיסור. גם אם לא נדבר על גזירה, יש לדון בהרחבה כלשהי, שמתמקדת באיסור האכילה.

התירוץ הראשון בכס"מ די מתמיה, משום שהוא משלב בדברי הרמב"ם את הילפותא של רב אשי, שלא נזכרה ברמב"ם באף מקום. לכאורה, דברי רב אשי נסמכים על הבנתו של ספר החינוך, וראינו שהרמב"ם לא נוקט עמדה זו, וממילא נראה עיקר כתירוץ השני של הכס"מ.

בישול שלא על מנת לאכול

כעת, נחזור לתשובתו של הרב עובדיה יוסף בענין בישול חמאה על מנת לבחון את מרכיביה. באותה תשובה דן הרב עובדיה באריכות בכמה צדדים להקל:

א. מדובר על שומן, ועל כן אפשר שמדובר על טיגון, ולא ברור שהתורה אסרה טיגון בשר בחלב.

ב. ייתכן שבישול כזה נכלל בגדר דבר שאינו מתכוון.

ג. בישול אחר בישול בבשר בחלב.

ביחס לבישול אחר בישול בהלכות בשר בחלב, מצינו שלוש שיטות:

א. בבשר בחלב יש בישול אחר בישול, בשונה מבישול אחר בישול בשבת.

ב. בבשר בחלב אין בישול אחר בישול.

ג. אם הבשר בושל בנפרד והחלב בושל בנפרד יש איסור בבישולם יחד, ואולם אם הבשר והחלב נתבשלו יחד, אין איסור בבישול נוסף.

אם נלך בדרכו של החינוך, שיטה זו האחרונה מובנת מאוד: האיסור הוא בעצם היצירה של התערובת המתועבת, ואם יש יצירה כזו, אין איסור נוסף. אמנם, גם לעמדת הרמב"ם הדברים ברורים, משום שהתורה אסרה ליצור את אותו איסור אכילה כדי שלא יבואו לאכול ממנו, ולאחר שיש איסור אכילה בעולם, אין סיבה לשוב ולהוסיף איסור שני.

לאחר הדיון בשלושת הנושאים הללו, מעלה הרב עובדיה שאלה ביחס לבישול שאין בו שום מטרת אכילה - לא למבשל ולא לאף אחד אחר - כמו הבישול שלנו, שנועד לבדוק האם יש כאן שומן מן החי או לא. הרב עובדיה כותב:

"ותבט עיני להגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים ח"א (סוף סי' ל) שנשאל אודות איש ירא ה' אשר הוא ד"ר לכימיה, ומביאים לפניו מיני שוקולדה כדי לבחון אותם במעבדה כימית ע"י בישול, אם יש בהם תערובת בשר בחלב, האם מותר לו לעשות המבחן, או יש לאסור משום בישול בשר בחלב, וכתב, שיש לצדד היתר ע"פ מ"ש מרן הכסף משנה (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב)... ותירץ בתירוץ ב', אי נמי לא אסרה תורה בישול בשר בחלב אלא כדי שלא יבא לאכול. והנה בפסחים (יא.) אמרינן שבשעת ביעור חמץ ליכא חששא דשמא יבא לאכול ממנו, משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה, בתמיה, וכיו"ב בסוכה (טו.) בביטול תקרה קא מיפלגי. וע"ע בבית יוסף יו"ד (סי' קצח) שכ' שמותר לטבול באחורי כלים, ולא גזרינן משום גזרת מרחצאות, כיון שאנו רואים שהוא יודע שאסור לטבול בכלים, והא ראיה שהניחם על פיהם אף שאין דרכם בכך, לפ"ז בנ"ד שכל כוונתו ע"י הבחינה בבישול כדי שיתברר הדבר אם יש שם בשר בחלב, ולא יכשלו באיסור בשר בחלב אין חשש דשמא יבא לאכול וכו'. עכת"ד...".

הגאון מטשעבין דורש טעמא דקרא, ומסביר שמאחר שהתורה אסרה את הבישול משום הרחקה, וכאן ההרחקה קיימת בלאו הכי, ממילא אין איסור בדבר.

בהמשך מביא הרב עובדיה את דברי הרב פרנק, וכרקע לכך נבחן סוגייה אחרת בחולין (קיג:-קיד.), בענייני איסור חל על איסור:

"אתמר, המבשל חֵלב בחָלב, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה; לימא בהא קמיפלגי, דמ"ד לוקה קסבר: איסור חל על איסור, ומאן דאמר אינו לוקה, קסבר: אין איסור חל על איסור! לא, דכ"ע אין איסור חל על איסור, אאכילה - דכ"ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגי - אבשול, מ"ד לוקה - חד איסורא הוא, ומ"ד אינו לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דעל אכילה לא לקי - אבישול נמי לא לקי. ואיכא דאמרי: אבישול - כולי עלמא לא פליגי דלקי, כי פליגי - אאכילה, מאן דאמר אינו לוקה - דהא אין איסור חל על איסור, ומאן דאמר לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דאבישול לקי - אאכילה נמי לקי; ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי".

על פי ההצעה הראשונה בגמרא, במסגרת מ"ד אינו לוקה, אין לוקים על בישול שלא מוביל לאיסור אכילה. דהיינו - המרכז הוא באיסור האכילה. אולם, על פי האיכא דאמרי, מ"ד לוקה מחדש שמרכז האיסור הוא בבישול, ומתוך החיוב על בישול ניתן לחייב גם על אכילה.

לכאורה, מן הסוגייה עולה שישנן שלוש אפשרויות:

אפשרות א' - דעה קיצונית אחת קובעת שהתורה אסרה בישול, וכתוצאה מכך ניתן לכופף את הלכות מאכלות אסורות, ולחייב על האכילה למרות שהגדרים הרגילים קובעים שאין איסור חל על איסור.

אפשרות ב' - דעה קיצונית הפוכה קובעת, שהתורה אסרה את האכילה, ואם במסגרת הלכות מאכלות אסורות אין איסור חל על איסור, לא ניתן לאסור את עצם הבישול.

שתי האפשרויות הללו מקבילות, כמובן, למחלוקת הרמב"ם והחינוך.

אפשרות ג' - להלכה נתקבלה אפשרות הביניים, הקובעת שלוקים על הבישול, ואין לוקים על האכילה. לכאורה, לדעה זו יש להציע פיצול גמור בין שני האיסורים, ולא קרב זה אל זה. אמנם, יש מקום לפרש כרמב"ם או כחינוך, אלא שבפועל כל איסור עומד בפני עצמו.

הרב עובדיה כותב:

"וראיתי להגאון רבי צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' עט) שג"כ נשאל בנידון בדיקה כימית בשוקולד לברר אם אין שם תערובת בשר בחלב, והביא דברי כמה אחרונים, בדין בישול אחר בישול בבשר בחלב, ושוב הביא דברי הדובב מישרים הנ"ל, וכתב להעיר, שבעיקר יסודו ע"פ דברי הכ"מ, שבישול בשר בחלב תלוי באיסור אכילתו, יש לתמוה ממה שפסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ו) שהמבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו, ומקורו בחולין (קיד.), דהוי פלוגתא דאמוראי וכו', ולפי פסק הרמב"ם שאינו לוקה על אכילתו מוכח שאיסור בישול אינו תלוי באיסור אכילה. ע"כ. ובאמת שכבר העיר כן בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קמח), שהרי בחולין (קיג:) לחד מ"ד המבשל חלב בחלב לוקה על בישולו, ואינו לוקה על אכילתו, שאין איסור חל על איסור, וכ"פ הרמב"ם. וא"כ איך כתב כן הכ"מ בדעת הרמב"ם, והרי אם כל טעם איסור בישול משום שמא יבא לאכול, היה לנו לומר שמכיון שאינו לוקה על אכילתו לא ילקה על בישולו וכו'. עש"ב".

הרב עובדיה מוכיח מן הסוגייה הנ"ל שהחיוב על בישול הוא חיוב עצמאי, שקיים גם אם משום מה אין לוקים על האכילה.

שיעור החיוב על בישול

כידוע, שיעור אכילה הוא בכזית. להלכה, גם שיעור הבישול הוא בכזית, אך לא ברור מה מקור הדבר, הרי לכאורה מדובר על איסור גברא, ובאיסורי גברא אין שיעורי כזית (ואף לגבי כלאיים מצאנו שהשיעור למלקות הוא תוספת אחד ממאתים). החינוך מציע שמדובר על הלכה למשה מסיני. החת"ס בחולין מציע שיש הקבלה בין בישול ובין אכילה, ואם אכילה בכזית, גם בישול בכזית.

יחס שיעורי האכילה והבישול

ישנה סוגייה משמעותית בענייני בשר בחלב - בחולין קח:. בסוגייה שם ישנה מחלוקת שיטתית בין רש"י ורבינו גרשום בביאור הסוגייה, ואכמ"ל. לצורך עניננו, נעיין בדעת רב אליבא דרבינו גרשום:

"גופא, חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בשולו".

רבינו גרשום מסביר, שלדעת רב יש לפצל בין גדרי כזית של איסור אכילת בשר בחלב לבין גדרי כזית לענין בישול בשר בחלב: לענין האכילה יש כאן כזית של בשר בחלב המבושלים יחדיו ולכן יש ללקות על אכילה שכזו, אולם מצד הבישול אין אפשרות לחייב על בישול שכזה, שכן יש כאן רק חצי זית של בשר וחצי זית של חלב ואנו זקוקים לשיעור מלא. נדמה, שדעה זו אכן תומכת באפשרות השלישית לעיל שמפצלת מהותית בין שני האיסורים. לדעת החינוך, ראוי היה לומר שאם הבישול לא נאסר אין סיבה לאסור באכילה; ואילו לדעת הרמב"ם, ראוי היה לומר שאם חייבים על האכילה, גם הבישול אסור.