לא תקום ולא תטור

  • הרב יעקב מדן
 

לא תקום ולא תטור *

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:  וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי  רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:  וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: 
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:  וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:  וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".
                                         
(בראשית נ', טו-כא)
האחים פוחדים שיוסף ינקום בהם על הרעה אשר גמלוהו, ולכן משנים מפני השלום. בתגובה, יוסף מפגין אבירות גדולה, מסביר לאחים שאין להם דבר לפחד ממנו, ואף מנחם אותם ומדבר על לבם. מדוע האחים חוששים שוב מפני נקמתו של יוסף, לאחר שכבר בשעת היוודעו אליהם הוא אמר במפורש: "לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים"?
פרשיה זו מחזירה אותנו אחורה בספר בראשית, לאדם נוסף שלא נקם באחיו, לעשיו. כאשר מדברים על כיבוד האב של עשיו, אין צורך להתמקד בכך שהוא האכיל את אביו מנות משובחות בבגדים יפים; לא צריך להתעסק באוכל בלבד. הביטוי המרכזי לכיבוד האב של עשו הוא בכך שאת הנקמה שלו הוא דוחה:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:"          
 
 (בראשית כ"ז, מא)
לעשיו היו סיבות רבות לבצע את זממו. הוא היה אדם המורגל בשפיכות דמים והוא הרגיש מרומה, ובצדק. אולם, הוא דוחה את רצונו מפני יצחק אביו. נדמה כי רבקה ויעקב חשדו בכשרים: רבקה בשעה שהיא מצווה את יעקב לברוח, ויעקב בשעה שהוא חושש מהמפגש עם עשיו, שכן באותם הזמנים יצחק עדין חי ולא היה חשש שעשו יהרוג את יעקב.
נחזור לאחים. יוסף הוא אח שנוא עוד מילדותו, אחיו זרקו אותו לבור, מכרו אותו, וגרמו לכך שעד גיל שלושים הוא לא חי באמת. אפילו לאחר שהפך למשנה לפרעה, קשה לומר שחייו היו טובים למדי בתוככי החברה המצרית. יש לאחים יסוד גדול להאמין שדווקא כעת, לאחר מות יעקב, יוסף יבצע את זממו בהם שכן הוא כבר לא יצער את יעקב בכך. אולם, יוסף מצדו מוכיח להם שוב שאין בליבו כעס כלפיהם.
בהימנעות יוסף מנקמה ישנו יסוד כפול: הראשון, הכרת יוסף בכך שהאחריות למעשים שקורים בעולם הזה משותפת לבני האדם הפועלים בעולם, ולקב"ה. כשאדם עושה מעשה רע, הוא אינו יכול להאשים את הקב"ה במעשהו, אך כשלאדם נגרם מעשה רע, עליו להכיר בכך שהקב"ה שותף לדברים הקורים בעולם - "ואתם חשבתם עלי לרעה, א-להים חשבה לטבה". היסוד השני, הוא הכרת יוסף בכך שלאדם יש יכולת להשפיע על הנהגת הקב"ה בעולם, וכדברי הרמח"ל:
"וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו ז"ל (ר"ה י"ז): למי נושא עון למי שעובר על פשע."                                                      
(מסילת ישרים פרק יט)
הקבלה עסקה רבות ביחס שבין הקב"ה למידותיו ובהבדל בין השניים. בין השאר, הקב"ה אינו נפעל, אך מידותיו של הקב"ה נפעלות באמצעות שני גורמים: הקב"ה והאדם. כל אחד מאתנו זקוק למידת הרחמים בחייו, והדבר תלוי גם ביכולתנו להנכיח את החסד והרחמים בחיינו.
ישנם שלושה אנשים נוספים בתנ"ך שבהם מצויה התכונה של ההימנעות מנקמה ומנטירה בצורה מובהקת, ונעמוד על ייחודה של מידה זו אצל כל אחד ואחד מהם.
~*~
דוד המלך גדל בצורה דומה ליוסף. בשעה שמתרחש סיפור ה'סינדרלה' של בחירת המלך מבין בניו של ישי, דוד נשלח אל הצאן. בשעה שדוד יורד לדרוש בשלום אחיו, אומר לו אליאב: "אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". זהו צהר קטן המעיד על מעמדו של דוד בביתו. למרות יחס זה, בהמשך, כאשר דוד צבר עוצמה ומשפחתו הייתה נתונה לסכנה כששאול רדף אחריו, דוד פרש את חסותו עליהם.
יתרה מזו, לכל אורך הדרך דוד מוותר ואינו מעוניין לפגוע באנשים הפוגעים בו, וביניהם: שאול, אבנר, עמשא, איש בשת ואבשלום בנו.
נדמה שהסבה שבגינה דוד לא פוגע באנשים אלו שונה מסיבתו של יוסף. דוד לא עשה זאת בגלל הבנתו את תפקיד ההשגחה, אלא בגלל רצונו לשמור על אחדות העם, גם במחיר פגיעה אישית.
סיבה דומה קיימת גם אצל מלך המשיח:
"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד:  כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם:  כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ: מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה:  וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ:  נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ:  אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:  וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ."
 
(ישעיהו נ"ב, יג-טו)
היכולת להקטין את עצמך, ולהיות מוכן לסבול בשביל עם ישראל, היא מעלתו של מנהיג, ובפרט של המלך המשיח. גם כאן נביא את דבריו של הרמח"ל:
"וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו."               
 
(מסילת ישרים פרק יט)
האיש הנוסף הוא איוב. רעיו של איוב פוגעים בו באופן מילולי לכל אורך הספר, והוא אף אומר להם זאת. לאחר שה' נגלה לאיוב, אנו רואים את חסדו ואת אי-נקמתו:
"וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:  וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל  עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:  וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב:"
                                                
(איוב מ"ב, ז-י)
איוב מתפלל בעד רעיו, ובכך מציל אותם מעונש הדומה לזה שניתן לו. איוב מלמד אותנו מסר חשוב: כשנעשה לאדם דבר רע, הוא יכול להילחם בשתי חזיתות, ומלחמה באחת מחלישה מאוד את המלחמה בשנייה. אדם יכול להילחם באדם הרע, או להילחם ברוע. כשאדם נלחם ברע, פעמים רבות הרוע עובר למחנה שלו. איוב בוחר במלחמה ברע, ובכך זכה:
"וַה' שָׁב אֶת שבית שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה:"     
 
(שם)
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אלישע אורון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת ויחי תשע"ח, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.