לו:-לז: - חציצה בלולב

  • הרב עזרא ביק

חציצה בלולב (לו:-לז:) / הרב עזרא ביק

המשנה בדף לו: מביאה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בדבר החומר המשמש לאגידת הלולב:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו בחוט במשיחה.

רבא (בגמרא שם) מפרש כי המחלוקת מבוססת על איסור בל תוסיף: לדעת רבי יהודה, לולב צריך אגד, ועל כן נחשב האגד עצמו חלק מהחפצא של המצווה, ומי שיאגוד במין חמישי יעבור על בל תוסיף.

בהמשך (לז.-לז:) מביאה הגמרא מחלוקות בין רבה ורבא בעניין חציצה בין הלולב ויד הנוטל. האגד עצמו עשוי להוות חציצה שכזאת, אם אוחזים בו את הלולב (מצב שכיח כיום, כשהאגידה בקליעת עלי לולב נפוצה). יחסה של בעיית חציצה למעמד האגד הפוך ליחסה של בעיית בל תוסיף אליו: אם לולב צריך אגד, מסתבר כי הכול מודים שהאגד לא ייחשב חציצה, שהרי האגד והלולב יחד נחשבים החפצא של המצווה, וכן כתב רש"י (שם ד"ה שיירי); רק אגד שהוא חיצוני לחפצא של המצווה - כלומר: למאן דאמר לולב לא בעי אגד - וכן כל דבר אחר, יכולים להוות חציצה. רבה מונה שלושה מצבים שבהם נוצרת לדעתו חציצה, ובכולם דוחה רבא את החשש:

א. האגד עצמו. רבה דורש שהנוטל יאחז את הלולב שלא במקום אגד, שאם לא כן, יהווה האגד עצמו חציצה; ואילו רבא טוען כי "כל לנאותו אינו חוצץ".

ב. סודר. רבה אסר ליטול את הלולב במטלית, בעוד שרבא סבור כי "לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה".

ג. עלים באגד. רבה הזהיר פן יהיו עלים (שנתלשו מההדס או מהלולב) בתוך האגד, שכן הם יחצצו בין המינים; על כך משיב רבא כי "מין במינו אינו חוצץ".

במצבים הראשון והשלישי מנמק רבה את הפסול מטעם חציצה, ורבא משיב בהגבלת דין זה: כל לנאותו אינו חוצץ, ומין במינו אינו חוצץ. את הפסול בסודר, לעומת זאת, נימק רבה בלשון אחרת - "לא לינקיט איניש הושענא בסודרא דבעינא לקיחה תמה וליכא"; ורבא עונה לו באותה לשון - "לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". שינוי לשון זה מורה לכאורה שהפסול בסודר כלל אינו משום חציצה, אלא משום "ולקחתם" - לקיחה תמה. מעתה עלינו לשאול: למה אין לראות גם בסודר סוג של חציצה, ומה הבסיס לשוני בין המקרים מבחינת הניסוח?

א. שיטת התוספות

התוספות (ד"ה דבעינא, במסקנה) מניחים שיש פסול חציצה בלולב; כנראה מחייב הפועל "ולקחתם" מגע של יד הנוטל עם הלולב, וכל דבר שחוצץ פוסל. לפיכך סבורים התוספות שבכרך ידו בסודר ואחז באתרוג, פסול משום חציצה (ולא משום לקיחה תמה); וחציצה כזאת (שאינה לא לנאותו ולא מין במינו) פסולה גם לרבא (וממילא גם להלכה).

לדעתם, בגמרא מתואר מקרה אחר: "שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב" ("כעין צבת", כלשונם בפסחים נז.) ואוחז רק בידית זו. במקרה כזה, טוענים התוספות, אין כלל בעיה של חציצה, כי "כל הלולב חוץ מידו"; אלא שרבה המציא פסול אחר - לקיחה על ידי דבר אחר לא שמה לקיחה תמה - ואילו רבא חולק על כך.

לכאורה דבריהם משוללי הבנה. אם לקיחה מחייבת מגע ישיר בין גוף הלוקח לחפץ הנלקח, ואפילו חתיכת בד או עלה תלוש חוצצים - איך ייתכן שיוצא כשאינו אוחז בלולב כלל, אלא רק בידית המחוברת אליו? והרי במקרה הזה האחיזה מועטה עוד יותר - ולמה מודים כאן רבה ורבא גם יחד שאין בעיה של חציצה, וחולקים רק בשאלה אם "לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה"?

על מנת להשיב על שאלה זו יש להבין, בעצם, כיצד בדיוק לומדים מ"ולקחתם" שחציצה פוסלת. ונראה שוודאי אין דין שגוף היד - כחפצא - ייגע בלולב. מה שקובעת הגמרא, לדעת התוספות, הוא שכל תיאור של מעשה גופני של האדם מחייב התייחסות ישירה של הגוף הפועל אל החפצא של הפעולה, כלומר: לא בשר האדם הוא שחייב להיות במגע עם הלולב, אלא היד הפועלת, בעלת המעשה. וכיוון שצבת או ידית מועילות לאחיזת האדם, הן נחשבות חלק מידו. מובן שהסודר אינו בטל לגוף בשר האדם; אם, לדוגמה, יטבול אדם במקווה וצבת בידו, תיחשב הצבת לחציצה. אך במה שנוגע למעשה לקיחה, אנו מעוניינים ביד האדם לא כחלק מבשרו אלא כפועלת, כמפעילת כוח; וכל מה שמשתלב בפעולה - על ידי שיפור יכולת האחיזה למשל - מתבטל לגוף היד ואינו חוצץ.

במצב זה נוגעת המחלוקת לדין אחר: דין "לקיחה תמה". אף שלקיחה בדרך זו חשובה, ללא ספק, כלקיחה של האדם, בכל זאת נראה לרבה שלקיחה על ידי כלי - אפילו הוא משפר את הלקיחה ותורם לה - היא לקיחה ברמה נחותה יחסית ללקיחה הנעשית כל כולה על ידי האדם, בלא סיוע של דבר מה אחר, ולפיכך אינה בכלל לקיחה תמה. ואילו רבא חולק וסובר שלקיחה על ידי דבר אחר אינה נופלת כלל מלקיחה פשוטה, בגוף היד בלבד, וחשובה לקיחה תמה.

כל זאת, כאמור, כאשר עשה מן הסודר בית יד ללולב. אך אם כרך את הלולב או את ידו בסודר, באופן שהסודר אינו מסייע לאחוז בלולב, אלא אדרבה, הוא מפריע לאחיזתו הישירה, נחשב הסודר לחציצה במציאות, ולקיחה בדרך זו פסולה, לשיטת התוספות, לא רק לרבה, אלא גם לרבא - שהרי הסודר לא בא לנאות את הלולב (שאז הוא בטל ללולב ונחשב חלק ממנו, אף על פי שאינו חלק נחוץ מבחינה הלכתית), וגם אינו מין במינו (שגם אז נחשב כתוספת ללולב וכטפל לו מצד החומר).

ב. שיטת רש"י

רש"י בפסחים (נז. ד"ה כריך) כתב שבית יד (כפפה) חוצץ בקרבנות, דבעינן "ולקח הכהן" - לקיחה בעצמו של כוהן (ברש"י שלפנינו אין המילים "של כהן", אך כך מצטטים התוספות בפסחים ובסוגייתנו).

ונראה לפרש שרש"י דורש גזרת הכתוב מיוחדת, שכיוון שמוזכר בכתוב גוף הכוהן - "ולקח הכהן" - בעינן לקיחה בעצמו של כוהן. זאת בניגוד למצב שבו מציין הכתוב רק פעולה וחפץ, כמו "ולקחתם... פרי עץ הדר כפֹּת תמרים", שאז הלולב הוא חפצא, והלוקח הוא גברא פועל; במקרה כזה דרוש מגע בין גוף הלולב ובין הפועל בהגדרתו כפועל, ולא כגוף (עצם בלשון רש"י). הווה אומר: בניגוד לקרבן, שבו גזר הכתוב כי דרושים הן גופו של כלי שרת הן גופו של כוהן, בלולב מעוניינים אנו בגופו של הלולב - אך בכוחו של העושה. נמצא (וכן מדויק מלשון סוגייתנו) שדבר הכרוך על הלולב או מחובר לו נחשב חציצה, אך מצד הפועל מה שנדרש אינו העדר חציצה אלא פעולה - לקיחה. ונחלקו רבה ורבא אם לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה - כפעולה (!) - או לא.

ועיין תוספות יומא נח. (ד"ה מין, בסופו) בשם ריצב"א - הלומד כתוספות, שסודר הוא כעין צבת, וחילק בין לולב לקרבן, שבלולב כעין צבת כשר, אך בקרבן צריך עצמו של כוהן. והוא הוא החילוק כפי שהסברנו ברש"י, אך מיושם לפי המציאות שביארו התוספות.

התוספות בסוגייתנו, לעומת זאת, פירשו דברי רש"י באופן אחר - הם מציעים לחלק בין דבר הכרוך על ידו דרך כבוד לבין דבר הכרוך דרך ביזיון: יששכר איש כפר ברקאי כרך סודר על ידו (בפסחים שם) כדי שלא יתלכלך בדם הקרבן, ובכך ביזה קודשי שמים, ועל כן הסודר חוצץ; מה שאין כן בנידון דידן. חילוק זה, שהתוספות מביאים אותו כתירוץ לרש"י, אינו בדבריו. ונראה יותר לבאר כמו שהסברנו, שרש"י מדייק מהכתוב בקרבנות לחייב עצמו של כוהן - בניגוד ללולב, ששם אין צורך בעצמו של לוקח, אלא רק שיעשה את פעולת הלקיחה.

ג. שיטת הריטב"א והר"ן

ראינו עד כה כי לפי רש"י, סודר על ידו אינו חוצץ משום שאין צריך גופו של יד; ולפי התוספות, אינו חוצץ משום דהווי מעין צבת, שמשפר את הפעולה, ועל כן בטל לגבי ידו - בתורת דבר הפועל.

והנה, הריטב"א והר"ן מפרשים שאין כלל דין חציצה בלולב במובן האמתי של דין זה, כבקרבן ובטבילה. לדעתם, כל שלושת הפסולים שמציין רבה הם מטעם לקיחה תמה, אף על פי שביטוי זה מופיע רק במקרה השני. לטענתם, שתי הלשונות שבגמרא - חציצה ולקיחה תמה - מתייחסות לאותו פסול, ואין הכוונה לחציצה ממש, אלא זהו תיאור של הפעולה: אם יש דבר נוסף בין הלולב לידו - אין זו לקיחה תמה. רבא, לעומת זאת, מסביר שכיוון דהווי לנאות את הלולב, הווי חפצא אחד עמו, וממילא הוויא לקיחה תמה; וכמו כן, בלקיחה על ידי דבר אחר בטל הדבר לגבי ידו (כל דהווי דרך כבוד), ואם כן ידו - במובנה המורחב - לוקחת את הלולב לקיחה תמה.

הריטב"א לא הסביר מה הגדרת "בטל" ("טפל" בלשונו) ליד. בבטל לגבי הלולב הקריטריון מוסבר בגמרא - לנאותו או מין במינו; אך אין מבואר למה הסודר בטל ליד וטפל לה. ונראה לומר שלגבי יד הטפלות היא בפעולה, ולא באופי החפצא, למשל: אין ברור שמין במינו לא יחצוץ ביד; אך דבר המופעל על ידי היד, וכוח היד פועל בו - נחשב טפל ליד.

נפקא מינה בין השיטות - בנוגע ללבישת כפפות (= כרך ידו בסודר): לפי התוספות, מה שקובע הוא החציצה, בעוד שלפי הריטב"א, זוהי לקיחה על ידי דבר אחר, וכשרה לרבא.

לעיון נוסף

א. חציצה במקצת ידו. עיין שו"ע סי' תרנ"א ברמ"א ובגר"א שם. יש לחשוב על המקרה לאור מה שלמדנו בשיעור על מקור פסול חציצה בלקיחת לולב.

ב. שיטת הרמב"ם. עיין בלשון הרמב"ם: האם יש ברמב"ם שני פסולים, או שמא פסול אחד בלבד?

ג. מין במינו אינו חוצץ. עיין תוספות לז. ד"ה כי. יש מקומות שמשמע בגמרא כי פשוט ומוסכם שמין במינו אינו חוצץ [כגון בטבילת מעוברת שנתגיירה, שאין העובר צריך טבילה, שכן גוף האישה חשיב מין במינו לגבי גוף העובר, ואינו חוצץ (יבמות עח.); וכן בעניין מזרק בתוך מזרק (יומא נח.)], ויש מקומות שמשתמע שיש ספק בדבר [כגון בבכור (חולין ע.)]. והתוספות מסיימים: "ואין לדמות כל הדברים". מה הסברה לומר שבפטר רחם גם מין במינו יחצוץ?

מקורות לשיעור הבא

א. המשנה בדף לז: והגמרא עליה. מדוע מנענעים? האם המקורות שמביאה הגמרא מלמדים מה מקור הדין, או רק את אופן הנענוע? ראה רש"י ד"ה כדי, וכן, ולעומתו תוספות ד"ה בהודו ורא"ש סימן כו.

ב. שיטת התוספות בפסחים ז: ד"ה לצאת, ולעומתם התוספות בסוכה לט. ד"ה עובר. מה משותף להם, ובמה הם חולקים? ראה גם ריטב"א לז: ד"ה מתניתין (מצורף).

ג. סוכה מו. "רבנן דבי רב אשי... מברכי", רש"י, תוד"ה דכל, וריטב"א שם ד"ה ואמר (מצורף). האם ניתן לקשר בין המשמוש לבין דין נענוע?

ד. שיטת רבן גמליאל ורבי יהושע לעומת בית הלל. עיין ברטנורא ותוספות יו"ט על המשנה. האם ניתן לקשור בין זמן הנענוע לבין ההבנות השונות בדין הנענוע?

ה. רמב"ם פ"ז הלכות ט-י. שיעורי הגרי"ד על מסכת סוכה לז: (מצורף). האם ניתן למצוא מודל מקביל להבנתו של הגר"מ ברמב"ם?

ו. בראשונים עלו מספר הצעות בדבר אופן הנענוע. לסיכום ניתן לעיין בר"ן (יח: בדפי האלפס ד"ה אמר). האם יש לקשור בין אופן הנענוע - בייחוד במה שנוגע להנפה לעומת כסכוס - לבין ההבנות שמציע הגר"מ בתוספות וברמב"ם?

ריטב"א לז: ד"ה מתניתין

מתני' היכן אנו מנענעין. פירוש: על נענועין שבשעת ההלל שיילינן, דאלו בשעת ברכה פשיטא מילתא שיש לנענע, שזהו עיקר מצותו, וכדאמרי' התם: השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע. ואמרי' נמי בגמרא על רב אחא ב"י דהוי אומר בנענוע גירא בעינא דשטנא. ועל כרחין הא בשעת ברכה הוא, דאלו בשעת ההלל היאך היה מפסיק לומר דברים אלו, אלא ודאי כדאמרן.

ריטב"א מו. ד"ה ואמר

ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר"פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו, וכיון שכן הלכתא כרבי. והא דאמרינן רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי, מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מינייהו לדברים בטלים, דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי, דהויא להו כהנחה. והיינו לדידהו, דזריזי בהו טובא מהסח הדעת, ולדידהו הוי הפסק, אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר' וכאידך רבנן. ויש אומרים שחייב לברך כל זמן שממשמש בהם, ואינו נראה נכון. מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך.

שיעורי הגרי"ד סוכה לז:

הגאון ר' משה זצ"ל תמיד היה אומר שלפי בעלי התוספות הנענועים בעת הברכה לחוד, והנענועים בעת ההלל לחוד. הקיום של הנענועים בזמן ההלל מהווים קיום מצות 'אז ירננו' ואינן חלק ממצוות 'ולקחתם'. ברם לפי הרמב"ם קוראים הלל ומנענעים עם ארבעת המינים מיד אחרי הנטילה. יוצא שלרמב"ם ההלל והנענועים מהווים חלות קיום במצות הלקיחה. ומשום כך חייבים לברך ליטול את הלולב ומיד לקרוא הלל ולא להפסיק בין הברכה והלקיחה והלל, מה שאין כן לפי בעלי התוספות אין קפידא לצרף הנטילה והלל כפי פסק הרמב"ם. וגם יש נפקא מינה בדין לכם בנענועי ההלל. אליבא דהרמב"ם חייבים לנענע בלולב שלכם - ולפי בעלי התוספות אין צורך בשלכם בהלל ובנענועים.