קידושין | דף לו | תנופה בנשים

א. הפקעת נשים מתנופה

בשיעור שעבר דנו במצוַת הסמיכה, וחקרנו בשאלה היסודית אם הפקעת הסמיכה מנשים היא דין במקריב או דין בקרבן. שאלה דומה עולה גם לגבי תנופה.

תנופה היא פעולה הנעשית בקרבנות שלמים: האימורים, המוקטרים לאחר מכן על המזבח, והחזה והשוק, הניתנים לכוהנים, מונפים יחדיו על ידי הכוהן והבעלים. קרבנות נוספים הטעונים תנופה הם קרבנות הנזיר והסוטה, המצוינים במשנתנו, והביכורים.

גם לגבי ההפקעה מתנופה יש לשאול, אם כן, אם היא דין בקרבן או דין במקריב, וראשית נתמקד בהנפת החזה והשוק בקרבן השלמים. נראה, כי שאלה זו נידונה באופן ישיר בסוגיה במנחות סא:. הגמרא שם דנה אם קרבנות נשים וגויים מונפים, ומביאה ברייתא מתורת כוהנים העוסקת בעניין זה:

בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפים. בני ישראל מניפים, ואין הנשים מניפות. אמר רבי יוסי: מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים בסמיכה. יכול נחלוק בתנופה? לא. מה לי חלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים, נחלוק בתנופה, שהתנופה בכהנים! אם כן, מה תלמוד לומר 'בני ישראל'? בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות.

בראשונים מובאות מספר גרסות לברייתא זו, ובהמשך נבחן אותן. כעת ננתח את גרסת רש"י, המופיעה בגמרא שלפנינו, על פי פירושו. רש"י מסביר, שרבי יוסי הציע כי כשם שאין כלל סמיכה על קרבנות נשים ועכו"ם, כך לא תהא עליהם גם תנופה; ועל כך עונה הברייתא, שאין להשוות בין סמיכה - שהיא בבעלים בלבד, וכאשר אין הבעלים סומכים, אין אחֵר סומך - לבין תנופה, שתמיד משתתף בה גם כוהן, ועל כן אף כאשר אין הבעלים מניף, עדיין יוכל הכוהן להניף.

לכאורה המסקנה ברורה: תנופה הִנָּהּ עבודה מעבודות הקרבן - כפי שמוכיחה העובדה כי היא נעשית על ידי כוהן - ועל כן אף אם אין האישה מניפה, מתבצעת התנופה בכל זאת. ואולם, רש"י מציע פירוש אחר למסקנת הגמרא:

שהתנופה בכהנים - ויכולים עובדי כוכבים ונשים לעשות כהן שליח.

מדברי רש"י אלו משמע, כי התנופה היא אכן דין במקריב, אלא שבניגוד לסמיכה, אותה לא ניתן לעשות על ידי שליח, התנופה ניתנת להיעשות על ידי שליח. אמנם הבנה פשטנית זו בדברי רש"י קשה מאוד, שהרי, כפי שמעיר הרש"ש על אתר, אין שליחות לגוי, ואף לגבי נשים, הלוא כלל נקוט בידינו שאין אדם יכול למנות שליח לעשיית מעשה שהוא עצמו אינו יכול לעשותו. יתרה מזו: אם אכן ניתן למנות שליח למרות מגבלות אלו - למה מחלקת הברייתא בין סמיכה לתנופה? מדוע לא יהיה הכוהן שליח עבור הנכרי או האישה גם בסמיכה?

ב. שלוש הבנות בשיטת רש"י

את דברי רש"י ניתן להסביר בשלושה אופנים, הפותחים בפנינו שלוש הבנות שונות בדין התנופה.

הרש"ש עצמו תירץ, כי אף על פי שבדרך כלל אין שליחות לא לעכו"ם ולא למי שאינו יכול לבצע את המעשה בעצמו, כאן יש שליחות, שכן הכוהן אינו משמש רק כשליח, אלא גם ככוהן המניף עצמו; כיוון שכן, אין הוא צריך את השליחות כדי לתת לו סמכות להניף - שהרי סמכות זו כבר יש לו מצד עצמו - אלא רק כדי לייחס את מעשה ההנפה לבעלים, ושליחות מעין זו ניתן לבצע אף עבור גוי או עבור מי שאינו יכול לעשות את ההנפה בעצמו. הרש"ש נותר, אם כן, בהבנה כי התנופה היא מצוַת הבעלים, והוא מחפש תירוץ מקומי לשאלה כיצד יכול הכוהן לשמש שליח הנפה עבור בעלים שבעצמו אינו יכול להניף.

אחרונים אחרים (ראה כנסת הראשונים מנחות ח"ב סימן קמה) הבינו, כי אכן לא ניתן ללמוד את דברי רש"י כפשטם - שהכוונה לשליחות במובנה הרגיל - ועל כן ביארו בדבריו שהתנופה, בניגוד לסמיכה, היא דין בקרבן, וממילא יכולה היא להיעשות על ידי הכוהן כאשר אין הבעלים יכול לעשותה, וכפי שמשמע מפשט הברייתא בחילוק שבין סמיכה לתנופה. כאמור, לפי פירוש זה, מושג השליחות אינו בא כאן במובנו הרגיל - ראיית פעולת השליח כפעולת המשלח ממש - אלא הכוונה היא שהכוהן מבצע פעולה המצויה כרגיל בתחום אחריותו של המקריב. על פי הבנה זו, התנופה הִנָּהּ דין בקרבן.

הסבר שלישי העלה המקדש דוד (סימן יח אות ב). לדעתו, כוונת רש"י היא ששני כוהנים מניפים: אחד ככוהן, והשני - כשליח של האישה או של הגוי. המקדש דוד מסביר, כי כוהן אחד אינו יכול לשמש הן ככוהן הן כבעלים, כיוון שאלו שתי הנפות שונות - ומשמע מדבריו ששני הדינים קיימים: הנפת הכוהן היא עבודה בקרבן, כשאר העבודות הנעשות דווקא על ידי כוהנים, ואילו הנפת הבעלים או הכוהן השני המחליף אותו הִנָּהּ דין בבעלים. המקדש דוד אינו מתרץ את קושיית האחרונים על רש"י, כיצד יכול גוי למנות שליח, אך נראה שיש לתרץ לשיטתו בדומה לרש"ש: מאחר שכוהנים כשרים כעיקרון לפעולת התנופה אף ללא שליחות בעלים, יכולים הם לעשותה ולייחס זאת לבעלים גם ללא מינוי.

ג. שיטות נוספות בהפקעת נשים מתנופה

כפי שראינו בשיטת רש"י על פי פשט דבריו וכפי שהבינוהו רוב האחרונים, הפקעת נשים מסמיכה הִנָּהּ בגברא בלבד: הקרבן עצמו מונף, והאישה אף ממנה את הכוהן כשליחהּ להנפת הבעלים. גם ברמב"ם מפורש כי פסול אישה הנו בגברא, ולא הפקעת הקרבן מהנפה:

היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה. אבל הכהן מניף, שקרבנה טעון תנופה והיא פסולה לתנופה
(הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הט"ז).

אמנם מצינו בראשונים דעות נוספות, הקשורות גם לגרסות שונות בברייתא. הראב"ד והר"ש משנץ על תורת כוהנים צו פרשתא יא, מעירים כי על פי הגִרסה שם מסקנת הברייתא היא שקרבן נשים אינו מונף כלל, בדומה לדינו לעניין סמיכה. הם מבארים, כי ניתן היה ללמוד מסמיכה שנשים אינן מניפות, אלא שכיוון שיש קרבנות בהם נשים מניפות, כפי שמציינת משנתנו וכפי שנראה להלן, הייתה הוה אמינא שגם שלמי נשים יונפו על ידי כוהנים, על כן בא המיעוט "'בני ישראל' ולא בנות ישראל" להפקיע אף את הקרבן עצמו מהנפה.

הווה אומר: הראשונים נחלקו אם הפקעת נשים מתנופה היא פסול בגברא בלבד, או שמא היא גם מפקיעה את הקרבן עצמו מדין תנופה. ייתכן שהמחלוקת תלויה בהבנות שונות בדין תנופה עצמו, האם הוא דין בבעל הקרבן בלבד, או שמא גם בקרבן עצמו; אמנם כפי שראינו בשיטת רש"י, אף אם נאמר כי ההנפה היא דין בבעל הקרבן, אין הפקעתן של הנשים מכריחה כי מצוַת ההנפה לא תקוים כלל.

עדיין עלינו להסביר את ההבדל בין שלמים, אותם אין נשים מניפות, לבין מנחת סוטה וקרבן נזירה, אותם הן מניפות. הסבר זה נדרש במיוחד לסוברים כי קרבנות נשים מופקעים מדין סמיכה מצד הקרבן עצמו. דומה שכדי להבין הבדל זה, עלינו לעיין עוד בדין התנופה בשלמים.

ד. האימורים, החזה והשוק

כאמור, ההנפה בקרבן השלמים נעשית באימורים, בחזה ובשוק. האחרונים חקרו אם אכן מדובר באותה הנפה, כלומר: האם הנפת החזה והשוק אף היא חלק מעבודות הקרבן, או שמא היא בכלל מדיני מתנות כהונה.

הגמרא במנחות צג: מביאה מדרש הלכה על תנופה, הדומה מאוד למדרש שראינו בשיעור הקודם לגבי סמיכה:

'לתנופה לכפר' (ויקרא י"ד, כא) - וכי תנופה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר' (שם י"ז, יא)! אלא לומר לך, שאם עשאה לתנופה שיירי מצוה [רש"י: שלא הניף], מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר [רש"י: כאילו לא עשה מצוה מן המובחר, ואפילו הכי כיפר דכפרה בדם היא].

מכאן משמע, כי התנופה היא ודאי דין בקרבן - וליתר דיוק: במקריב - ולא דין במתנות הכהונה, שאם לא כן, מה עניין ביטול ההנפה לכפרתו של המקריב.

מאידך גיסא, הגמרא בחולין קל. מסבירה כי לא ייתכן שבשר חולין חייב בחזה ושוק, שאם כן - יש להניפם, ולא ניתן להניף מחוץ למקדש; מוכח מכאן, שהנפת חזה ושוק אינה דין בקרבנות - שהרי מדובר כאן בחולין - כי אם דין במתנות כהונה אלו. מצירוף שתי הסוגיות עולה אפוא, שיש לחלק בין הנפת האימורים, שהיא דין בקרבן, לבין הנפת חזה ושוק, שהיא דין במתנות כהונה.

לאור כל מה שלמדנו עד כה נראה, שההבנה הסבירה ביותר בהנפה היא שהמצוה כוללת למעשה שתי פעולות: האחת - הנפת הכוהן את החזה והשוק, שהיא עבודה במתנות הכהונה; והשנייה - הנפת הבעלים את האימורים, שהיא מצוַת הבעלים הנעשית בקרבן. כמובן, אין זאת אומרת שניתן לחלק את ההנפה לשניים, כלומר, שהבעלים יניף את האימורים, והכוהן - את החזה והשוק; התורה קבעה כי יש לבצע את המצוה באופן ששתי הפעולות תיעשינה יחדיו.

ה. חציצה בכוהן וחציצה במקריב

לאור מה שלמדנו, יובנו דברי רש"י על פסול חציצה בהנפת כוהן. הגמרא במנחות צד. קובעת כי בקרבן של כמה בני אדם, יניף אחד השותפים עבור כולם, שכן אין הם יכולים להניף ביחד, מאחר שיד האחד תהווה חציצה בין הקרבן לבין יד חברו המונחת עליה. ומעיר רש"י:

ואי קשיא: הא אמרינן כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, והוי ידו חציצה! - לא אקפיד, משום דעיקר תנופה בבעלים... (רש"י כת"י שם ד"ה נתמעטה בחוברין)

בביאור דבריו נראה, כי שונה הנפת בעלים מהנפת הכוהן. הנפת בעלים הִנָּהּ דין בבעלים, ועל כן עליו לגעת בידיו ממש. הנפת הכוהן, לעומת זאת, אינה דין בכוהן, כי אם דין במתנות הכהונה, שיונפו על ידי כוהן; ממילא אם הונפו המתנות מכוחו של הכוהן, נתקיימה המצוה, אף אם לא נגע בהן עצמן.

דברים דומים כתב הגר"ח סולוביצ'יק בחידושיו על הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ד. הגר"ח שם מביא את קושיית הרא"ש (בפירושו לתמיד פ"ה ה"ד), כיצד ניתן להוליך את הבזך, כלִי הקטורת, בתוך כף - והרי באופן זה חוצצת הכף בין יד הכוהן לבין הבזך! תירוצו של הגר"ח הוא, שהלכות חציצה נאמרו דווקא במקום שישנה מצוַת עבודה בעצמו של כוהן, שאז גם יש חיוב לעבודה בימין דווקא; אבל כאשר דרושה רק הולכה של הקטורת, אך לא עבודה בעצמו של כוהן, אין פסול בחציצה, כפי שאין גם פסול עבודה בשמאל. ונראה שכן הדין גם בנידוננו: ישנה מצוה כי הקרבן יונף, אך אין זו מצוה בעצמו של כוהן, שכן זהו דין בקרבן (או בחזה ובשוק) שיונף, ולא בכוהן שיניף.

למעשה, הכתוב המצוֶה על הנפה בשלמים מציין הנפה על ידי המקריב בלבד, והנפת הכוהן כלל אינה נזכרת בו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' (ויקרא ז', כט-ל).[1]

מניין לנו, אם כן, שגם הכוהן מניף? דבר זה נלמד, כמבואר בסוגייתנו, בגזרה שווה ממנחת סוטה, שם המצב הפוך - רק הנפת הכוהן מוזכרת, והנפת האישה אינה כתובה:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ה', כה).

ייתכן, כי אף על פי שהגמרא לומדת בגזרה שווה כי הן בשלמים הן במנחת סוטה מניפים בעל הקרבן והכוהן גם יחד, עדיין יש מקום ללמוד מהאופן בו נכתבה המצוה, כלומר: בשלמים מתקיימת מצוַת התנופה על ידי המקריב, והכוהן טפל לו ואינו מקיים מצוה בגופו, בעוד שבמנחת סוטה הכוהן הוא שמקיים את מצות התנופה. אלא שאם כן, חוזרת שאלתו של רש"י למקומה: כיצד מניח הכוהן את ידו תחת יד האישה? והרי יש בכך משום חציצה!

ט. ידי האישה כחפצא

התוספות בסוגייתנו (לו: ד"ה מכניס) מתרצים שאין בכך משום חציצה, "לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים". בביאור דבריהם נראה לומר, שכך היא המצוה, שיניף הכוהן את המנחה ואת ידי האישה, כלומר: ידי האישה הן חלק מן החפצא שמניף הכוהן, וממילא לא שייך לדבר על חציצה.[2]

ונראה שכך הבין גם הירושלמי. בריש פרק ג' דסוטה שואל הירושלמי אם אין כיעור בכך שהכוהן מניח ידו תחת יד האישה, והוא דוחה את ניסיון התירוץ "מביא מפה", שכן המפה תהווה חציצה. מוכח מכאן, שבמנחת סוטה יש דין חציצה בכוהן, ובכל זאת אין יד האישה חוצצת.

כעת ניתן גם להבין מדוע אין הפקעת האישה מהנפה משפיעה על דינה בהנפת מנחת סוטה (ובקרבן נזירה, הנלמד מסוטה בגזרה שווה): האישה הופקעה מליטול חלק פעיל בהנפה, אך כאשר המניף הוא הכוהן, והאישה מניחה את ידיה בתורת חפצא מונף בלבד, אין ההפקעה חלה.[3]

י. סיכום

מן הסוגיות שלמדנו נראה ברור, כי מצוַת תנופה נחלקת לכמה מרכיבים: הנפת המקריב והנפת כוהן, הנפת אימורים והנפת מתנות כהונה. כמו כן, מסתבר כי ההנפה מהווה הן דין בקרבן הן דין במניף, אם כי ראינו שניתן להבין ברש"י אחרת.

במהלך השיעור טענו, כי יש לחלק בין מצוַת ההנפה של הבעלים, שהיא מצוה בגופו, לבין מצות ההנפה של הכוהן, שהיא מצוה בחזה ובשוק, ועל כן אומר רש"י כי אין הנפת הכוהן נפסלת בחציצה. מצוה זו של הבעלים היא שהופקעה מן הנשים, ובמקרה זה הכוהן הוא שמניף, על פי הגִרסה שלפנינו במנחות. בפשט הדברים, מתקיימת מצוַת התנופה בחזה ובשוק בלבד, אך לשיטת רש"י, הכוהן מקיים גם את מצוותה של האישה. אמנם ראשונים אחרים הבינו, על סמך גִרסת הברייתא בתורת כוהנים, כי קרבן אישה מופקע אף מתנופת הכוהן.

מכל מקום, על סמך ההבנה שהפקעת האישה קשורה דווקא למצוה שבגופם של הבעלים, מצאנו טעם בחילוק בין שלמים לבין סוטה. בעוד שבשלמים נזכרת בתורה דווקא הנפת הבעלים, ומשמע שהיא העיקר, בסוטה נזכרת הנפת הכוהן בלבד, והנפת האישה נלמדת בגזרה שווה. העלינו את האפשרות, שבמנחת סוטה הכוהן הוא המניף העיקרי, והוא שמקיים בגופו את מצוַת ההנפה, וכדמוכח בירושלמי, שבמנחת סוטה יש פסול חציצה בהנפת הכוהן. על פי זה באנו להסביר, כי האישה מופקעת מהנפה דווקא כגברא המניף, אך כחפצא המונף לא הופקעה, ועל כן משתתפת היא בהנפת מנחת סוטה.

מקורות לשיעור הבא:

מעמד נשים ככוהנות

א. קידושין לו. "הגשות דכתיב" עד לו: "שיקבע לו להזאתו".

ב. רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"א, ובפירוש הרדב"ז שם (מצורף). מהי התשובה השנייה האפשרית לשאלת הרדב"ז?

ג. חולין קלא: "עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא" עד קלב. "אכל בשביל אשתו". נסו לנתח את שלוש הדעות המובאות בגמרא ואת יחסן לשאלה ששאלנו בסעיף הקודם.

ד. דרך מצוותיך חלק ג ד"ה עוד אני מסתפק, מנחת חינוך מצוה שצ אות א (מצורפים). האם ניתן להסביר לאור ספקם את שני תירוצי התוס' לו: ד"ה חוץ בקידושין?

ה. רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"א, והלכות ביכורים פ"ט ה"כ. מה היחס בין שתי ההלכות?

ו. יבמות ק: "אמר שמואל... וקרא אסמכתא בעלמא", קידושין עט: משנה, ובגמרא "אמר ריש לקיש... ושורפין על החזקות". האם יש קשר בין הדינים?

פירוש הרדב"ז על הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"א

"צריך טעם למה הוצרכו כמה מיעוטים למעט בנות אהרן, דחד סגי. ויש לומר לפי שאינם כזרים לגמרי לאכילת התרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו, לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה מארבע עבודות. ועדיין צריך עיון".

דרך מצוותיך חלק ג ד"ה ועוד אני מסתפק

"עוד אני מסתפק, במה שכתב הרמב"ם ריש פרק ט מהלכות ביאת המקדש, 'והקטירו בני אהרן' ולא בנות אהרן, אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש, או דלמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה".

מנחת חינוך מצוה שצ אות א

לשון החינוך: "שלא יעבוד זר במקדש, כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן".

מנחת חינוך: "דיני מצוה זו מבוארים ברמב"ם בפרק ט מביאת מקדש. ולשון הרמב"ם בהלכה א איזהו זר כל שאינו מבני אהרן הזכרים, שנאמר 'וערכו בני אהרן', 'והקטירו בני אהרן', בני אהרן ולא בנות אהרן. מבואר להדיא דכל שאינו מבני אהרן הזכרים הוי בכלל זר ומוזהר בלאו הזה. וגם חייבים בעונש, מיתה בידי שמים או מלקות, כי הם זרים גמורים. והרב המחבר אינו מביא הזכרים, אפשר דנשים אינן בכלל הלאו הזה, כיוון דהן זרע אהרן לא הוו זרים. ובודאי מודה הרב המחבר דנשים אסורות בעבודת המקדש ומחללי עבודה, כמו שמבואר במסכת קידושין לו עמוד א במשנה ובגמרא, דילפינן שם דעבודות פסולות בנשים ומחללי עבודה, עיי"ש בתוד"ה הקבלות. אך יש לומר דסברת הרב המחבר דאינן בכלל זרים, אך התורה מיעטתן מן 'בני אהרן' ולא בנות אהרן כמו שמבואר שם, אם כן אם עבדו נהי שהן מחללות עבודה, מכל מקום לא עברו אלא על לאו הבא מכלל עשה - 'בני אהרן' ולא בנות אהרן, ואינן בכלל עונש כלל כי אינן עוברות על הלאו".