לחם משנה #2

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 40 – לחם משנה #2
 

א. פתיחה

בשיעור זה נמשיך את עיוננו ביסוד של חובת "לחם משנה" בסעודות שבת ויום טוב. בשיעור הקודם עמדנו על אופיה של אכילת שבת כ"אכילת היום", ובעקבות  תובנה זו נעסוק בשיעור זה בהתבוננות רעיונית ביסוד של אכילת שבת בספרות האגדה.

ב. רעיון המן ורעיון השבת

בשיעור הקודם עמדנו על הצד השווה שבין אכילת המן לבין אכילת שבת – "אכילת היום". מאפיין זה של אכילת המן מושרש בצו האלוקי שלא להותיר מן המן למחרת, והוא מאפיין אף את אכילת השבת, שהוא יום בו האדם לא יכול לטרוח למען עתידו, ולכן הוא מתרכז בהווה. לאמתו של דבר, שתי אכילות אלו מעוגנות בתפיסה כלכלית באשר למקור הכסף ובאשר ליחס הראי בין מאמץ אנושי בתחום הכלכלי לבין הידיעה שהקב"ה הוא הזן את העולם. ביחס ללקח הנלמד מאכילת המן, הדברים מפורשים בדברים ח', ג: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". בספרות האגדה יש פיתוח של רעיונות דומים גם ביחס לאכילת שבת. בדומה למן, אף השבת שמה גבול למאמץ האנושי בהשגת מזונותיו. מפאת המציאות הכלכלית שלנו של שבוע עבודה מקוצר, של תנאי עבודה הכוללים זכויות סוציאליות המעניקות לנו בטחון מסוים באשר לעתידנו הכלכלי, אנחנו ממעטים לשים לב לכך, שלאמתו של דבר, השבת היא רעיון אנטי כלכלי. שכן, מנקדות מבט אנושית, ככל שאדם יטרח יותר על מזונותיו, כך הם ירבו. ככל שירבו ימי העבודה כך יגדלו התפוקה והרווח. ניתן לראות נקודה זאת היטב בתחום המסחר בכלכלה העכשווית - בתחום זה יש פיתוי גדול לפתוח את העסק כמה שיותר ובכך להגדיל את הפדיון. ביום השבתון שהיה לאחרונה ביום הבחירות לכנסת, ניתן היה לעמוד על הדינמיקה השונה של מסחר לעומת שאר ענפי המשק. בעוד ששאר ענפי המשק הושבתו ביום זה, דווקא המסחר פרח (גם משום שבחברה שלנו קניות נחשבות כסוג של בילוי). זאת הסיבה, שהתחום הכלכלי המרכזי הנדון, במסגרת אמנת גביזון – מדן, בעיצוב דמותה הציבורית של השבת במדינת ישראל, נוגע לתחום המסחר. התיאור של תחום המסחר העכשווי, תואם במידה רבה את המציאות הכלכלית של העולם העתיק. היות וכן, אומות העולם התקלסו בעת העתיקה ברעיון השבת, והוא נחשב באותה עת למאפיין מובהק של יהודים. בדומה למן, השבת מהווה תמרור הקורא לאדם לעצור ממלאכתו ולהפנים בעולמו קבלת עול מלכות שמים, ואת הידיעה הברורה שמקור המזון בעולם הוא הקב"ה. סיכומו של דבר, רעיון השבת ורעיון המן מבטאים תפיסה כלכלית באשר למקור הממון. נעיין בקצרה בכמה קטעים מספרות האגדה המבטאים רעיון זה.

ג. כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים

נפתח בעיון בקטעי אגדה בבבלי שבת:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'.
לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג) קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו(בראשית כו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל, אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.
בבלי שבת קיח, א
באשר להסבר הזיקה בין המענג את השבת לבין שכרו שהוא נחלה ללא מצרים, הבית יוסף מסביר  בשם מהר"י אבוהב שהוא בנוי על "מדה כנגד מדה":
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל דנותנין לו נחלה בלא מצרים הוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלא שיעור וכן מה שאמרו ניצול משעבוד מלכיות לפי שמקבל עליו עול שבת מעבירין ממנו עול מלכיות וכן נותנים לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאת חפצו מכל עונג שירצה:
בית יוסף אורח חיים סימן רמב
בעל "איי הים"[1] מבקר את הסברו של מהר"י אבוהב:
והנה אין בלשון הש"ס זכר שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת כי אפשר שגדר עונג אינו אלא שלא יצמצם מכדי צרכו
איי הים שבת קיח. ד"ה אמר רבי יוחנן
לפיכך, בעל "איי הים" מציע הסבר אחר, המיוסד על ההכרה שניתן לשמור את השבת באופנים שונים. שתי דרכים שונות אלו מבוססות על מה שתואר לעיל. המדרגה הבסיסית היא שמירת השבת והימנעות מעשיית מלאכה. ברם, יש מדרגה גבוהה יותר והיא – אדם המענג את השבת, ובכך מבטא את ההזדהות שלו עם השבת ועם העולם הרעיוני שהיא מסמלת. "איי הים" פותח בתיאור אדם השומר את השבת אך אינו מענגה:
כי המשתדל בהשגת פרנסתו בחזקת היד ועשיית המלאכה והמסחר, וסובר כי כחו ועוצם ידו עושים לו את החיל כי ייטב, זה האיש מטבעו אינו קורא לשבת עונג, שהרי לדעתו השביתה מחסרתו מהשגת פרנסתו, כי אז פעלו אין ידים לו והרי הוא בטל מהשתדלות, והנה האיש הזה נחלתו ופרנסתו היא מצרנית, כלומר גבוליית, כי ידו ופעלו והשתדלותו המה גבוליים, המרבה לא העדיף על מזונותיו הקצובין לו.
שם
אדם שהוא בעל תפיסת עולם כלכלית הרואה בעוצמה האנושית את מקור הכסף, אף אם הוא שומר את השבת ונמנע מלעשות בה מלאכה, אינו מענגה משום שהוא לא מזדהה עם עצם הרעיון של השבת. רעיון השבת, שיש להימנע ממלאכה מדי שבוע ולעצור את המאמץ האנושי לצבור ממון, עומד בניגוד מוחלט לתפיסת עולמו של אדם זה. לכן, ניתן לומר על אדם זה שיש לו נחלה מוגבלת, משום שלפי תפיסת עולמו, גודל נחלתו נגזרת ממאמציו. לכן, היות והמאמץ האנושי הוא מוגבל, לכן נחלתו מוגבלת.
לעומת זאת, המענג את השבת הוא אדם בעל תפיסה כלכלית שונה:
אמנם המענג את השבת והיינו כי אף שהוא שובת ונופש ממלאכתו אשר עשה בימות החול, עם כל זה יודע נאמנה כי לא על השתדלותו האנושית יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם. זולת כי בימי המעשה מצווה ועומד מפי הש"י במאמר בכל אשר תעשה שלא יהא יושב ובטל. אבל בבוא יום המנוחה אשר המלאכה אסורה, זה הוא לו לעונג ולנחת רוח מה שאינו צריך לטרוח בעבודות גופניות. ונמשך לו מזה כי הוא שם ד' מבטחו אשר עניינו הוא בלתי גבולי בו בטח לבי ונעזר בזה פרנסה בלתי מוגבלת וכל די מחסורו אשר יחסר לו בגוף ונפש מוסיפין לו מן השמים ומושגת לו נחלה בלי מצרים
שם
 אדם המשתדל למען השגת מזונותיו, ויחד עם זה יודע שמקור המזון הוא מאת ד', מתענג בשבת משום שהוא מזדהה עם עצם הרעיון שלה. הוא יודע שעליו לטרוח ככל יכולתו למען מזונותיו, אך בסופו של דבר אלו ניתנים לו מידיו של מקום. האדם הזוכה לתפיסה כלכלית השמה את מבטחה בד', זוכה לנחלה בלי מצרים, שהיא נחלה הבאה מידו של מקום ואינו מוגבל לנחלה המצומצמת שאותה מרוויח בשתי כפיו.

ד. כל המענג את השבת נותנין לו את כל משאלות לבו

בהמשך הסוגיה שם שנינו עוד:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך.
עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת ענג, הוי אומר: זה ענג שבת.
בבלי שבת קיח, ב
אף כאן, המהר"י אבוהב, הסביר שמדובר במדה כנגד מדה. היות והמענג את השבת מפזר מעות, לכן "נותנים לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאת חפצו מכל עונג שירצה" (בית יוסף אורח חיים רמב). אף כאן, בעל "איי הים" הציע ביאור לדברי הגמרא, המושתת על ראיית המענג את השבת כבעל תפיסת עולם כלכלית המביאה לכך שנותנים לו את משאלות לבו. הדברים מושתתים על הנחה שאדם יכול לעצב את משאלות לבו:
כל המענג את השבת, כלומר ונוח לו מציאות יום מנוחה וקדושה יותר מימי המעשה, הורה בזה כי החומר הגופני הוא טפל בענין אנושותו אל הנפש אשר היא אצלו גברת ממלכת. מבואר מזה כי יצרו איננו תוקפו להסיגו אחור אל הלחם ואל הנזיד ואל כל מאכל חומריי, נמשך לו מזה כי נותנין לו משאלות לבו, כלומר יעשה מה שלב"ו חפ"ץ, והוא "כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".
איי הים שבת קיח: ד"ה אמר רב יהודה אמר רב
בעוד שהמהר"י אבוהב תיאר מילוי משאלות לב של עושר וכבוד שיתמלאו בפועל כשכר על פיזור המעות, "איי הים" מתאר מילוי משאלות לב בכך שמשאלות הלב עצמן מעוצבות מחדש. אדם המענג את השבת הוא אדם הרואה את העיקר ברוח ובתורה, שהם עבורו "גברת ממלכת", ואילו את חיי הגוף הוא רואה כטפל. כאשר אדם מעצב את משאלות ליבו כך שהשבת עצמה ממלאת את תפיסת עולמו בתור יום של קודש, נותנין לו משאלות לבו. סיכומו של דבר, בעל "איי הים" מפרש את שתי המימרות הנ"ל כמצביעות על דרכים שונות לשמור את השבת, המבוססות על תפיסות כלכליות שונות. המענג את השבת הוא אדם שהופך את הרוח לעיקר ויודע לעצור מדי שבת את מרוץ החיים הבלתי נלאה, בחינת "אכלוהו היום".

ה. יוסף מוקיר שבת

בהמשך אותה סוגיה, הבבלי מביא את הסיפור הנודע אודות "יוסף מוקיר שבת":
יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא.
אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי - יוסף מוקר שבי אכיל להו.
אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה.
בהדי דקא עבר מברא - אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא.
אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא.
אמרי: מאן זבין כי השתא?
אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין.
אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא.
פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא - פרעיה שבתא.
בבלי שבת קיט, א
הסיפור מוכר ואהוב, והוא מופיע בקבצי סיפורים מעובדים מתוך ספרות חז"ל עבור ילדים. כדרכם של סיפורים בספרות חז"ל, הסיפור התלמודי משאיר לנו כמה "חורים" באשר לפרטים שונים של הסיפור. יחד עם זה, הסיפור מעורר שאלות, והמעבדים השונים בחרו להשלים את הסיפור בצורות שונות המביעות עמדות שונות ביחס לאותן שאלות. באשר למסר המרכזי שלו, הגמרא עצמה לא משאירה מקום ללבטים. המסר מוסבר בסיפור עצמו על ידי ההוא סבא, והוא קריאה לכבד את השבת, תוך הבטחה שהמכבד את השבת לא ייפגע כלכלית. כך עולה גם מזיקת הסיפור לחטיבה הקודמת לסיפור במסגרת סוגית הבבלי, העוסקת בחשיבות ההכנות לשבת. הסוגיה מתארת את המעורבות האישית של אמוראים שונים בהכנות לשבת, וסיפור "יוסף מוקיר שבת" מובא בעקבותיו כסיפור הממחיש את שכרו של המענג את השבת.
ברם, על אף המסר הבהיר, הסיפור עצמו מעורר מספר שאלות, ולכן מזמין אותנו לחפש בו מסרים נוספים. נפתח בנושא העמום בסיפור והוא מקור המימון של יוסף עבור הוצאות השבת המרובות. לשון הגמרא "מאן דיזיף", מתפרשת כפשוטה כעידוד ללוות כסף עבור הוצאות השבת. כך גם נראה בפיוט "יום שבת קודש הוא", המושר במסורת זמירות יום השבת של יהדות אשכנז:[2]
יוֹם שַׁבָּת קוֹדֶשׁ הוּא
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵהוּ
וְעַל הַיַּיִן זָכְרֵהוּ
וְאַל יָשִׂים אֶל לִבּוֹ
הַכִּיס רֵק וְאֵין בּוֹ
יִשְׂמַח וְיִרְוֶה וְאִם לֹוֶה
הַצּוּר יִפְרַע אֶת חוֹבוֹ
הַבָּשָׂר יַיִן וְדָגִים
וְאַל יֶחֱסַר בְּתַעֲנוּגִים
וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לְפָנָיו צָגִים
זֶה יִהְיֶה שְׂכָרוֹ
אֲשֶׁר חָפֵץ בִּיקָרוֹ
יוֹסֵף חָצָה דָג
וּמָצָא מַרְגָּלִית בִּבְשָׂרוֹ
"יום שבת קודש הוא", מתוך זמירות ליום השבת
הפייטן הלא נודע, מעודד את קהל מאזיניו "וְאַל יָשִׂים אֶל לִבּוֹ הַכִּיס רֵק וְאֵין בּוֹ יִשְׂמַח וְיִרְוֶה וְאִם לֹוֶה
הַצּוּר יִפְרַע אֶת חוֹבוֹ", ומביא כראיה לכך שהצור יפרע את חובו " יוֹסֵף חָצָה דָג וּמָצָא מַרְגָּלִית בִּבְשָׂרוֹ". ברם, מסר זה מעורר כמובן את השאלה בדבר התנהלות כלכלית נאותה, האם נכון שאדם יוציא כסף על סמך אשראי עתידי. אחד מגורמי הנפילה הכלכליים הוא הסתמכות על כסף עתידי, ומשבר האשראי הגדול בארה"ב לפני כחמש שנים מלמד על כך. כבר בעלי התוספות עמדו על עניין זה ביחס למימרה דומה בגמרא ביצה: "אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" (בבלי ביצה טו, ב), וסייגו:
לוו עלי ואני פורע - והא דאמר (פסחים דף קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין לו לפרוע.
תוספות מסכת ביצה דף טו עמוד ב
לשיטתם, ראוי ללוות רק אם יש תכנון פיננסי המגבה את ההלוואה. נקודה זו בסיפור "יוסף מוקיר שבת" הטרידה את רוב מעבדי הסיפור בקבצים השונים, ולכן רובם מתארים את יוסף כאדם שחסך כסף כל ימות השבוע, ואת הוצאות השבת מימן מחסכונות ולא מהלוואה.
אף שאין לפקפק באשר לתוכן המסר המרכזי של חשיבות עינוג השבת, אך נראה ברור שבסיפור זה יש לקח נוסף. שכן, מסר זה לבדו לא מסביר את הימצאות הגוי בסיפור. הרי ניתן היה להעביר מסר זה בתיאור יוסף המוצא מרגלית בתוך דג מבלי לשתף את הקוראים במקור המרגלית ובאיבוד רכושו של הגוי. הנחלת לקח זה לא מסבירה מדוע השכר ניתן ליוסף דווקא מרכושו של אותו נכרי, ועל מה ולמה איבד אותו נכרי את רכושו. מסתבר, שישנה הנגדה בין הדמויות (השכנות שלהם יוצרת ביניהם נקודת השקה המאפשרת להבחין ביניהם), ומשום כך הממון ניטל מהנכרי וניתן ליוסף. פרופ' יונה פרנקל ז"ל הציע לראות ניגוד בין הדמויות ביחסם לגורל והשגחה – הגוי מונחה כולו על ידי אצטגנינות ומקריות, בעוד שיוסף מסמל את האמונה בהשגחה ובשכר על מצווה.[3] פרנקל שיבץ את הסיפור במסגרת חטיבה בספר העוסקת בסיפורי אגדה אודות "חופש בחירה, ידיעת העתיד והשגחה", ואת הסיפורים הקרובים אליו הוא רואה בסיפור בבבלי שבת קנו, ב, אודות חופתה של בתו של רבי עקיבא, ובסיפור אודות בתו של נחוניה חופר שיחים בבבלי יבמות קכא, ב.[4]  הדברים נאים למי שאמרם, אולם, אף אם הגוי מאמין בהגדת עתידות, אין בכך הסבר לאיבוד הרכוש של הנכרי.
סבורני, שניתן לעמוד על הסיבה לאיבוד הרכוש ולהעברתו ליוסף מתגובת הנכרי לאותה הגדת עתידות. שכן, יוסף והנכרי מייצגים שתי תפיסות עולם כלכליות שונות. שכן, אותו נכרי שגילם את כל רכושו במרגלית שתפר בכובעו, שלא ניתן להשתמש בה לשום מטרה,  מייצג באופן קיצוני תפיסת עולם של כסף לשם כסף. כנגדו, עומדת דמותו של יוסף, המייצג תפיסת עולם שונה בתכלית – אדם הרואה בכסף אמצעי ומוציאו למען מטרות רוחניות, ובמקרה זה השבת. יש להניח שאין זה מקרה שהסיפור מתרחש סביב השבת, משום שכפי שהסברנו לעיל, רעיון השבת זועק כנגד האדם המשתעבד לממונו, ומזכיר לו את מעשה בראשית ואת העובדה שלעולם יש בורא, ואת יציאת מצרים המגלמת כלכלה מוסרית המצווה על האדם לדאוג לחלש -  "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לד' א', לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". הניגוד בין יוסף ובין הנכרי הינו, אפוא, גם בתפיסותיהם הכלכליות. רעיון סמוי בסיפור הוא, אפוא, שהקב"ה נוטל את הממון ממי שאינו יודע להשתמש בו ומעניק אותו לאדם היודע להשתמש בכסף "נכון". ניתן לעמוד על פרשנות זו מהמשך הסוגיה בבבלי שבת קיט, א. מיד לאחר הבאת סיפור "יוסף מוקיר שבת", הסוגיה ממשיכה:
בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין?
אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד) עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר.
שבבבל במה הן זוכין? 
אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה.
ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת.
בבלי שבת קיט, א
לדברי הסוגיה, סוד העושר לא טמון בצבירת ממון ונכסים אלא דווקא בהוצאתו למען מטרות נעלות. בדומה ליוסף שזכה לעושר משום שהוא הוציא את ממונו למען כבוד השבת, כך עשירי העולם זוכים לעשרם מפני שהם יודעים להוציאם למען מטרות חשובות – צדקה לעניים (עשירי א"י שמעשרין), תורה (עשירי בבל) ולמען השבת (עשירי שאר ארצות). הרעיון המרכזי בסוגיה זו הוא שעל האדם לדעת את מקור עצמתו, והקב"ה ייתן מלוא חפניים למי שידוע להשתמש בממונו. רעיון זה מבוטא יפה בסיפור האגדה הבא:
מעשה באחד שירד מנכסיו, והיתה לו אשה כשרה, לסוף נעשה שכיר,
פעם אחת היה חורש בשדה, נזדמן לו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד,
א"ל יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך,
א"ל קוסם אתה אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום, וחזר אצלו עד שלשה פעמים,
פעם שלישית אמר לו אלך ואמלך באשתי,
מה עשה הלך לו אצל אשתו ואמר לה בא אחד אלי והטריח עלי עד שלשה פעמים, ואמר לי יש לך שבע שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך,
אמרה לו אמור לו הבא אותן היום, והיה מתחבא מבניו,
וחזר אצלו ואמר לו הבא אותם עכשיו,
א"ל לך לביתך ואינך מגיע לשער חצירך עד שתראה ברכה פרוסה בבית,
והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר, ומצאו מטמון שיזונו שבע שנים, ובאו וקראו לאמן, ולא הגיעו לשער עד שיצאה אשתו לקראתו ובישרה לו, מיד הודה להקב"ה, ונחה דעתו עליו,
מה שעשתה אשתו הכשירה, אמרה לו אנו בכל מקום כבר מושך עלינו הקב"ה חוט של חסד ונתן לנו לשבע שנים אלא בוא נעסוק בגמילות חסדים בשבע שנים הללו, שמא מוסיף לנו הקב"ה טובה מאצלו וכן עשתה, וכל מה שעשתה אמרה לבנה קטן כתוב כל מה שאנו נותנין, וכן עשה,
לסוף שבע שנים בא לו אליהו ז"ל, ואמר לו כבר הגיע שעה ליטול מה שנתתי לך,
אמר לו כשנטלתי לא נטלתי אלא מדעת אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא בדעת אשתי,
הלך אצלה ואמר לה כבר בא הזקן ליטול את שלו,
אמרה לו לך אמור לו אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו אתן לך פקדונך,
וראה הקב"ה דבריהם ובגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה, לקיים מה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב י"ז).
מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ד ד"ה [יא] ויאמרו כל
רעיון זה עובר כחוט השני לאורך ספר דברים. כך, במסגרת פרשת הצדקה, התורה קוראת לתמיכה בחלשים, ונלחמת בנטייה האנושית שלא לתת במלים הבאות:
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
דברים טו, י
הדברים חוזרים על עצמם בעוד פרשיות בספר דברים, ועיקרן הוא שהאדם יעשה חיל, אך שעליו לזכור מי נותן לו כוח לעשות חיל. רעיון זה הוא הבסיס לרעיון השבת והוא עומד בשורש ראיית סעודות השבת כ"אכילת היום".

ו. השבת במציאות המודרנית

לדברים הנ"ל יש חשיבות מיוחדת ויישום מחודש במציאות הסלולרית בה אנו חיים. מכשירי הטלפון החכמים יחד עם חיבור מתמיד למרשתת הביאו לכך שאנחנו כל הזמן נודדים במרחבים גדולים, ועושים הכל חוץ מלהיות כאן ועכשיו. אנחנו יושבים עם אנשים, ותוך כדי השיחה עמם, מחשבותינו נודדות למחוזות רחוקים. המחווה מדי יום שישי של כיבוי הטלפון הסלולרי וההתנתקות מהדוא"ל מסמלת את הנכונות שלנו לקיים את השבת כזמן שבו אנו חיים "היום". בשולחן השבת אנחנו מתמקדים ביושבים בו ובשיחה עמם. יש בכך משום פרשנות מחודשת ועכשווית לצו האלוקי בפרשת המן: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז, כט). בשיעור הבא, נשלים את נושא "לחם משנה" בעיון בחיוב "לחם משנה" בסעודות יום טוב, ובחיוב "לחם משנה" בליל הסדר.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] הרב יהודה לייב עדיל היה מגיד בסלונים במחצית ראשונה של מאה תשע עשרה, ופרסם מספר ספרים, ביניהם הספר איי הים על אגדות הש"ס. לעיון בספר לחץ כאן.
[2] על הפיוט, ראה באתר "הזמנה לפיוט" לחץ כאן
[3] ראה: יונה פרנקל, "עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תל אביב, תשמ"א, עמ' 18-16.
[4] ראה שם עמ' 22-13.