לח. - מניין המצוות - תפילין וציצית

  • הרב אוהד פיקסלר

מנין המצוות - תפילין וציצית / אוהד פיקסלר

פתיחה

המשנה במנחות בתחילת פרק רביעי מונה רשימה של מצוות המורכבות מחלקים שונים, אך החלקים השונים אינם מעכבים זה את זה:

"התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת; תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד; הסולת והשמן אינם מעכבין את היין, ולא היין מעכבן; המתנות שעל מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו".

מה הקשר בין מצוות אלו? אם נסתכל על המצוות השונות המופיעות במשנה זו ובמשניות שלאחר מכן, נראה כי ברוב המקרים המשנה דנה בשתי מצוות שקיים קשר ביניהם, אך במניין המצוות הם נחשבות כמצוות שונות. כך אנו מוצאים גם בספר המצוות לרמב"ם בנוגע לתפילין של יד ותפילין של ראש, כפי שנדון עוד בהמשך. בניגוד לכך, מצוות ציצית נמנית כמצווה אחת כאשר התכלת והלבן הם שני חלקים של מצווה אחת.

בשיעור זה, נדון במניין המצוות לגבי מצוות תפילין וציצית, וננסה להבין מדוע מצוות תפילין נמנית כשתי מצוות אך ציצית נמנית כמצווה אחת. נעיין בכל מצווה לחוד וננסה להבין את חלקי המצווה ודרך מנייתם, וכן לדון בצד המחשבתי של המצוות השונות.

תפילין של ראש ותפילין של יד

כפי שאמרנו לעיל, הרמב"ם בספר המצוות מונה את תפילין של יד ותפילין של ראש כשתי מצוות שונות (מצוות עשה י"ג-י"ד). הרמב"ם מסביר מדוע הוא מונה אותן כשתי מצוות:

"והראיה על היות תפלין שלראש ושליד שתי מצות, אמרם בגמרא מנחות (מד.) על צד התימה ממי שיחשוב שתפלין שלראש ושליד לא יניח אחד מהם מבלתי האחר אלא בהיות שתיהן לפניו יחד מאמר זה לשונו: מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד?! כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אלא יעשה המצוה שהיא בידו ולכן יניח אי זה מהן שיהיו בידו. הנה כבר התבאר לך קראם לתפלין שלראש ושליד שתי מצות".

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות על השורש התשיעי תמה על שיטת הרמב"ם. בדבריו הוא דן על כללו של הרמב"ם לפיו אין למנות חלקים שונים של מצווה אחת כמצוות שונות. לאור זאת הרמב"ן תמה מדוע הרמב"ם מחלק ומבדיל בין ציצית ותכלת:

"ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה, והעניין בהם אחד: למען תהיה תורת י-י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה. לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד: לבישת התכלת והלבן כאחד, והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות...".

הרמב"ן כותב שהיה נראה שדווקא תפילין יחשבו כמצווה אחת, הואיל ועניינם אחד. בעקבות זאת הוא מציע הסבר בשיטת הרמב"ם ולפיו מניין המצוות נקבע על פי מספר המעשים שיש לבצע בכל מצווה: במצוות תפילין יש שני מעשים בניגוד לציצית ששם יש מעשה אחד.

בתחילת דבריו הרמב"ן מסביר שלכאורה התפילין היו צריכות להמנות כמצווה אחת, הואיל ועניינם אחד. אך יתכן והרמב"ם חולק על נקודת ההנחה הזו, ולאור מספר גמרות הוא מבין שקיים שוני בין תפילין של יד ותפילין של ראש. לדוגמה, בהלכות תעניות (פ"ה, הלכה יא) הביא הרמב"ם מנהג לפיו לא לובשים בתשעה באב תפילין של ראש, הואיל ודווקא הם נקראו פאר אך תפילין של יד לובשים. בנוסף, הגמרא במנחות (לד) מבחינה ביניהם לגבי ענייני קדושה ואומרת שיש לתפילין של יד קדושה קלה יחסית לשל ראש[1].

מעמדם המיוחד של מצוות תפילין של ראש מוסבר בדברי הגמרא במנחות:

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. תניא: ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (לה:).

מטרת התפילין של ראש הינה שהאדם יהיה מעוטר בהם, והם יראו כלפי חוץ. לעומת זאת בתפילין של יד ישנה הדגשה על מצוות הקשירה. תפילין אלו מכוונות כנגד ליבו של האדם והוא כורך אותם עליו. עניינם הוא דווקא כלפי האדם, שהוא ירגיש אותם, והן מכוונות כנגד ליבו. מדובר בשני עניינים שונים- אחד כנגד האדם המניח, והשני כלפי העולם שרואה אותו.

הרב סולובייצ'יק[2] כותב דברים דומים, ומציע שיש במצוות תפילין שני רעיונות שונים שמתגלמים על ידי תפילין של יד ותפילין של ראש. תפילין של יד מסמלים את עולם המעשה- פעולת הקשירה של התפילין. תפילין של ראש מסמלים את עולם המדרש- האידאות, המכוון כנגד הראש והשכל. המצווה הכפולה שאנו מקיימים בהנחת התפילין מסמלת את העשייה של האדם גם במדרש וגם במעשה, העריגה ויכולת גישומה. לפי הסבר זה ברור מדוע יש למנות את תפילין של יד ושל ראש כשתי מצוות, מאחר ויש בהם שני עניינים שונים.

ברכות התפילין

הגמרא במנחות דנה בברכות התפילין:

"אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה - חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא? והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח - מברך אחת, סח - מברך שתים" (לו.).

בעקבות תירוצי אביי ורבא בגמרא נחלקו הראשונים מה יש לברך במקרה שלא סח בין תפילין של יד ושל ראש: שיטת רש"י והרמב"ם היא שיש לברך ברכה אחת על של יד והיא עולה גם לשל ראש. הגמרא אומרת שיש שתי ברכות רק במקרה שסח בין תפילין של יד לשל ראש, אך במקרה שלא סח מברך ברכה אחת. לעומת זאת, ר"ת והרא"ש מסבירים שבמצב שלא סח מברך ברכה אחת על של יד וברכה אחת על של ראש. הגמרא אומרת כי במקרה שסח אזי מברך על התפילין של ראש שתי ברכות.

הרמב"ם נשאל על שיטתו בעניין זה לאור דבריו בספר המצוות ששם הוא מונה את מצוות תפילין כשתי מצוות. השואלים הבינו שאם מדובר בשתי מצוות שונות, אזי יש גם לברך ברכה נפרדת על כל מצווה:

"תשובת שאלה על ענין שח מברך שתיים וכו' לא שח מברך אחת. ואמרתם אמאי מברך אחת והם שתי מצות. אף על פי ששתי מצות הן ואינן מעכבות זו את זו, הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא מברך אחת שענין שתיהן הזכרון, שנאמר: 'למען תהיה תורת י-י בפיך', ואינן דומין לברכות של נישואין שכל אחד מהן על ענין בפני עצמו" (תשובות הרמב"ם סימן רפ"ח).

הרמב"ם מסביר כי למרות שהוא מונה את מצוות תפילין כשתי מצוות הברכה היא אחת. מניין המצוות קשור למעשים השונים ולתוכן השונה, אך הברכות קשורות למטרה הכללית ושתיהן נקראות תפילין ומטרתם קבלת עול מלכות שמים ותורת ה'. אמנם דבר זה נעשה בשתי צורות ודבר זה בא לידי ביטוי במעשים שונים, אך הברכה מתאימה עבור שתיהן.

נראה כי השיטות הסוברות שיש לברך שתי ברכות מסכימות שמדובר בשתי מצוות שונות, אך הן חולקות על הרמב"ם באחת משניים- 1. יש לברך על כל מעשה שהאדם עושה בנפרד למרות שהמטרה הכללית דומה. 2. קיים שוני גם בתוכן בין תפילין של יד ותפילין של ראש ודבר זה בא לידי ביטוי בברכה השונה.

ציצית - תכלת ולבן

בניגוד למצוות תפילין הרמב"ם מונה את הציצית כמצווה אחת (ספר המצוות מ"ע י"ד). הרמב"ם מודע לשאלה מדוע ציצית נמנית כמצווה אחת והרי יש בה שני חלקים שאינם מעכבים זה את זה:

"ואינה נמנית שתי מצות אע"פ שכלל הוא אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, לפי שאמרו בספרי: יכול שהן שתי מצות- מצות תכלת ומצות לבן, תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות".

הרמב"ם חוזר על דבריו ומדגיש גם בפירוש המשנה (מנחות פ"ד, משנה א) כי מצוות ציצית היא מצווה אחת הכוללת בתוכה שני ציווים שונים. לפי שיטת הרמב"ם אין מדובר בשתי מצוות שונות, אלא במצווה אחת בעלת כמה פרטים של ציווים בדומה לארבעת המינים בסוכות. בספר המצוות בכלל האחד עשרה הרמב"ם קובע "שאין ראוי למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפני עצמו אם היתה כללותם מצוה אחת". הרמב"ם מסביר מדוע הוא מנה ציצית כמצווה אחת גם בכלל זה בספר המצוות:

"ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אינם מעכבין זה את זה. כי העולה במחשבה שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל והוא אמרם שם: 'יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות'. הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. אם כן כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת יימנה".

הרמב"ם בדבריו בכלל האחד עשרה מתמודד ביתר פירוט עם השאלה מדוע הוא מנה את מצוות ציצית כמצווה אחת. בתשובתו אנו מוצאים שתי רמות של תשובה:

א. הטעם הראשון הוא לפי מה שנמצא במכילתא שתכלת ולבן הן מצווה אחת ולא שתיים. אם כן ישנו מקור מפורש לכך ולכן יש למנות בצורה זו.

ב. בסיום דבריו הרמב"ם מסביר את טעם הדברים: הואיל והכוונה בציצית היא מטרה אחת מאוחדת לתכלת ולבן. אם כן בניגוד לתפילין ששם מצאנו שני עניינים שונים באותה מצווה, בציצית קיימת מטרה אחת שגם התכלת וגם הלבן מובילים אליה.

אנו עדים להבנה זו בדברי הרמב"ם גם לאור שיטתו בעניין מנין הפתילות בציצית[3]. הרמב"ם סובר שבציצית שיש בה תכלת ולבן אז שבע פתילות הן לבן ופתילה אחת היא תכלת. בניגוד לשיטות אחרות המבינות שמספר הפתילות של לבן ותכלת צריך להיות זהה וממילא מעמדם זהה, הרמב"ם מבין שתפקיד התכלת הינו שונה. תפקיד התכלת הוא להיות השמש, הפתיל שאיתו קושרים את כל הגדיל. התכלת והלבן משמשים יחדיו לאותה מטרה, כאשר לכל אחד ישנו תפקיד שונה. מטרת מצוות ציצית היא זכירת כל המצוות בכל רגע וזה על ידי הלבוש שעל גופו של האדם. דבר זה נעשה על ידי קשירת פתילות לבנים בעזרת פתיל תכלת שעל פי המדרש עוזר וגורם לזכור את ריבונו של עולם.

הרב סולובייצ'יק מבין שהרמב"ם למד זאת גם מההפרש הקיים בין שתי הפרשיות של ציצית המופיעות בתורה. בפרשת שלח התורה מצווה אותנו לעשות פתיל תכלת, וכפי שראינו קודם משמעות המילה 'פתיל' היא התפתלות, קשירה של הלבן על ידי תכלת. אך בספר דברים (פרק כ"ב) התורה אומרת לעשות גדילים על ארבע כנפות הכסות, אך אין אזכור של עניין התכלת וכן של המושג 'פתיל'.

כל פרשה בתורה מכוונת כנגד עניין אחר וכפי שראינו ציווי אחר שקיים במצוה. בספר דברים העיסוק הוא בחיוב לעשות גדיל מהציצית. בספר במדבר נוסף גם חיוב של פתיל תכלת וזו מצווה שונה. מדובר על שני הבדלים: 1. מצווה של גדיל ומצווה של פתיל. 2. מצווה של לבן ומצוות תכלת. מתוך כך הרמב"ם מבין שעניין הפתיל שמשמעותו היא כריכה עיקרה בתכלת, אך היא מהווה ציווי נוסף בתוך אותה מצווה של לבן.


[1] ראה גם בעניין זה בפירוש יד פשוטה לרמב"ם בתחילת הלכות תפילין. כמו כן ראה 'שיעורי הגרי"ד- תפילין, סת"ם וציצית' סימן ה.

[2] שיעורי הגרי"ד- תפילין, סת"ם, ציצית' במילואים בסוף הספר. וראה עוד בעניין זה בשיעורו של ר' אביעד ברטוב 'תפילין של יד ותפילין של ראש'.

[3] בנושא זה נעסוק בהרחבה בעז"ה בשיעור נפרד. כאן נזכיר את עיקרי הדברים הקשורים לעניין בו אנו דנים.