מבוא לסדרת השיעורים

  • הרב יונתן פיינטוך

במסגרת סדרת שיעורים זו נעסוק אי"ה במסכת יומא, אך במוקד עיוננו לא נעסוק בצדדיה ההלכתיים והלמדניים של המסכת, אלא בצדדיה האגדיים והרעיוניים. המוקד יהיה בתלמוד הבבלי, אך נעיין לעיתים גם במשנה, בתוספתא ובתלמוד ירושלמי. מקורות אלה ישמשו אותנו הן כמקורות שעומדים בפני עצמם, התורמים קטעי אגדה ורעיונות, והן כמקורות להשוואה ולהעשרת המבט לאגדות התלמוד הבבלי.

למרות שבפועל, נעסוק בכל שיעור או מספר שיעורים בסוגיה אחת או בסיפור אחד, ישנה  לשיעורים גם מטרת-על: לבחון מספר רעיונות השזורים לאורכה ולרוחבה של מסכת יומא, (בעיקר בתלמוד הבבלי). רעיונות אלה עולים, מטבע הדברים, בעיקר מחלקיה האגדיים של המסכת, שכן מחלקיה ההלכתיים והסוגיות עם ה'שקלא וטריא' ההלכתי עולים בעיקר ענייני הלכה, דינים, הגדרות הלכתיות-משפטיות וכיוצא בזה. לכן, באופן מעשי יעסקו רוב השיעורים בקטעי 'אגדתא', לרוב סיפורים, המצויים במסכת. ברם, לפעמים נעסוק גם בצדדיה הרעיוניים של סוגיה בעלת אופי הלכתי יותר.

האופן שבו ניגש לסיפורים ואגדתות אחרות במסכת דורש הקדמה. בשלב ראשון נעסוק בסיפורים עצמם, וננסה להבין את משמעותם. נעמוד על העיצוב הספרותי של הסיפורים ונראה כיצד הוא תורם ל'תֶמות' שלהם – המסרים והרעיונות הגלומים בהם. בשלב שני ננסה לבחון את הסיפורים במסגרת ההקשר בו הם משובצים בסוגיה, ולנסות להבין האם וכיצד תורם ההקשר הספציפי של הסיפור לקריאה אחרת שלו, והאם וכיצד תורם הסיפור לדיון ההלכתי שסמוך אליו. שלב נוסף יהיה לבחון האם וכיצד הסיפור, הקטע או הסוגיה הספציפיים תורמים לרעיונות רחבים יותר במסכת יומא. ככל שנתקדם בסדרת השיעורים ננסה לראות האם ישנם רעיונות או מסרים רעיוניים שחוזרים על עצמם במהלך המסכת. לגבי רעיונות כאלה נוכל לשער שהחכמים שערכו את המסכת התכוונו, על ידי שיבוץ אגדות שונות במסכת, שהמסכת תכלול ותביע, מלבד את החלקים ההלכתיים שלה, גם את אותם הרעיונות.

לפני שנפתח את עיוננו באגדות מסכת יומא עצמן נקדים בקצרה לגבי כמה מאפיינים חשובים של אגדות חז"ל באופן כללי, שיעסיקו אותנו בסדרת שיעורים זו בשלבים השונים של ניתוח כל סוגיה/אגדה.

א. העיצוב הספרותי

העיון בסיפורי האגדה שמצויים בגמרא בכלל, ובסיפורים בפרט, שונה מן העיון בדיונים ההלכתיים. כבר עמדו רבים[1] על כך שחז"ל העבירו באמצעות הסיפורים מסרים שונים לא רק באמצעות תוכנם, אלא גם על ידי עיצובם הספרותי. במילים אחרות, חכמים לא סיפרו באופן סתמי וספונטאני את הסיפורים, אלא השקיעו מחשבה ומאמץ במבנה של הסיפורים ובברירת המילים שהשתמשו בהן, כדי ליצור תופעות כמו משחקי מילים, כפל משמעות, אשר מעמיקות ומעשירות את המסרים שבסיפורים, (מסרים שחלקם גלויים וחלקם סמויים). לכן, חשיפתו של העיצוב הספרותי של הסיפורים באמצעות הניתוח הספרותי שופך אור חדש וחשוב על התכנים והמסרים שרצו חז"ל להביע באמצעות אותם סיפורים.

נדגים זאת באמצעות סיפור קצרצר, שאמנם איננו ממסכת יומא, אך הוא מאפשר להדגים היטב ובקצרה את עניין העיצוב הספרותי:

1 תנו רבנן: מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת

2 והיה ר' מאיר מהלך אחריו ולומד תורה ממנו.

3 כיון שהגיע לתחום שבת אמר: 'מאיר, חזור לאחוריך, ששערתי בעקבי הסוס עד כאן תחום שבת'.

4 אמר לו: 'אף אתה חזור בך'

5 אמר לו: 'כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים – חוץ מאחר' '.

                                    (בבלי,חגיגה, טז ע"ב)

בברייתא זו ממסכת חגיגה (טז ע"ב) מסופר על רבו של ר' מאיר, אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר', שנטש את דרך התורה והמצוות. בסיפור הספציפי הזה מתואר כיצד הוא מחלל שבת על ידי רכיבה על סוס ויציאה מתחום השבת. אך למרות זאת, ר' מאיר, תלמידו, אינו נוטש אותו, אלא הולך אחריו כדי להמשיך ללמוד מתורתו.

כשקוראים את תחילת הסיפור מתרשמים משלושה דברים:

א. 'אחר' נראה כמי שעזיבתו את דרך ה' כל כך חריפה עד שלא רק שהוא אינו שומר מצוות, אלא הוא גם עושה זאת בהתרסה. רכיבה על סוס בשבת אינה, כשלעצמה, החטא החמור ביותר - במושגים של חילול שבת אין בזה איסור מלאכה, אלא איסור שבות בלבד:

ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה

                                    (משנה, ביצה ה, ב)

 ברם, המשמעות הסמלית של המעשה היא שמגדירה את חומרתו. הרכיבה על סוס בסיפורי חז"ל הינה סמל נכרי מובהק, סמל של יוהרא והתנשאות נכרית והתרחקות מתריסה מהיהדות,[2] ובייחוד כשהיא נעשית בשבת.

ב. למרות התנהגות זו של 'אחר' ר' מאיר ממשיך ללכת אחריו וללמוד ממנו. לאור הנקודה הראשונה, הנקודה השנייה מעוררת תמיהה – מה ראה ר' מאיר להתעקש וללכת בהתמדה אחרי 'אחר', ועוד תוך כדי שהלה מחלל שבת בצורה בוטה כל-כך.

ג. שורה 3 מעוררת תמיהה, שכן בה 'אחר', החוטא, מזהיר את ר' מאיר שלא לעבור את תחום שבת. מה מניע את 'אחר' להקפיד ולספור את עקבי הסוס כדי להזהיר כך את ר' מאיר אם לו עצמו לא אכפת כלל מקדושת השבת? האם רק התחשבות אנושית בר' מאיר, או שיש כאן משהו אחר?

פרופ' יונה פרנקל, שניתח את הסיפור הזה,[3] מראה כיצד חז"ל, באמצעות המבנה של הסיפור ועיצובו הספרותי, העמיקו את המסר והמשמעות שלו, וענו, בין השאר, על השאלות שהעלינו. לצורך ההדגמה שלנו נציין שני פרטים בעיצוב הספרותי, בעקבות דבריו של פרנקל.[4] ראשית, ישנו מבנה הסיפור. פרנקל מציין שלסיפור ישנו מבנה כיאסטי, שבו כל חלק בחצי הראשון של הסיפור מתחבר לחלק שעומד 'מולו' בחצי השני, מלבד שורה 3 שממוקמת במרכז. למשל, לשורה 1 מקבילה שורה 5. בשורה 1 'אחר' רוכב על סוסו בשבת בהתרסה, ובשורה 5 אנחנו מתוודעים להסבר לכך – משום שהוא בטוח שכבר אין לו דרך חזרה, בעקבות מה ששמע 'מאחורי הפרגוד'. בעקבות זאת מפרש פרנקל של'אחר' אין כלל מחשבות על חזרה בתשובה. לר' מאיר, לעומת זאת, יש ויש. בשורה 2 הוא מתואר כהולך אחרי 'אחר' כדי ללמוד תורה ממנו, והדבר מעלה תמיהה. אך לדעת פרנקל תמיהה זו מקבלת את הסברה בשורה המקבילה, שורה 4, שבה ר' מאיר קורא ל'אחר': 'אף אתה חזור בך'. מכאן, שמלכתחילה כל כוונתו של ר' מאיר בהליכתו אחרי 'אחר' לא היתה ללמוד תורה ממנו, אלא ליצור ביניהם סיטואציה של שיח בה יתאפשר לר' מאיר לשכנע אותו לשוב.

נשוב לשורה 3, הממוקמת במרכז. מה מניע את 'אחר' בספירת צעדי הסוס ובאזהרה לר' מאיר לא לחרוג מתחום שבת? לדעת פרנקל ניתן לקרוא שורה זו קריאה כפולה, התלויה בנקודת המבט שנאמץ. מנקודת מבטו של 'אחר', אין כאן אלא המשך לעזיבה של המצוות, הוא סופר את הצעדים מכיוון שהוא מתכוון לצאת במכוון מהתחום, שכן 'אחר' עצמו חושב שממילא אין לו דרך חזרה. מנקודת מבטו של ר' מאיר, לעומת זאת אזהרתו של 'אחר' 'עד כאן תחום שבת' מובנת לגמרי אחרת: לדעתו יש כאן סימן לכך ש'אחר' עדיין 'מתנדנד'. אם הוא מודד באמצעות צעדי סוסו את תחום שבת סימן שמשהו בו לא חצה את הקווים לגמרי, ויש עדיין סיכוי להחזירו, מה שגורם לר' מאיר לפנות אליו בקריאה הנרגשת 'אף אתה חזור בך'.

הפרט השני שבולט בעיצוב של הסיפור הוא כמובן שהסיפור עושה שימוש בכפל משמעות: המילים 'חזור בך', ואף כל עניין חציית קו תחום השבת מציינים מצד אחד את הקו הפיזי וההלכתי של תחום שבת, אך הם גם מציינים באופן רחב יותר את תחומי השייכות לתורה ולמצוות. היציאה מתחום שבת בסיפור הינה גם סמל ליציאה ועזיבה והתרחקות מדרך המצוות.[5]

ב. השוואת אגדות מקבילות במקורות חז"ל השונים

ישנן אגדות רבות המופיעות במקביל בכמה מקורות ממקורות חז"ל. במקרים רבים ניכרים במקבילות אלה ההבדלים בין הגרסאות השונות לאותו המדרש או אותו הסיפור הנמצא במקורות השונים. כהסבר כולל למקרים אלה, נוכל לומר שמסורת אחת התגלגלה בין מקורות שונים, וחכמים שונים, בדורות שונים ובמקומות שונים (ארץ ישראל/בבל) בחרו לעצב בצורה שונה את האגדות, ועל ידי כך להדגיש בהן דגשים ומסרים שונים. לפעמים נמצא הבדל בין הגרסאות השונות בנקודת המבט, ולפעמים מחלוקת רעיונית של ממש בין מקורות חז"ל, שמתבטאת באופנים השונים שבהם מובא אותו סיפור במקורות השונים.

נדגים זאת באמצעות דוגמה קצרה:

בסוגיה בתלמוד הירושלמי בברכות, על המשנה הראשונה של הפרק חמישי, העוסקת בתפילה, מובא סיפור על ר' חנינא בן דוסא:

אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא.

                                    (ירושלמי, ברכות, פרק ה' ה"א)

הסוגיה שם קוטעת את הסיפור כדי להסביר רקע מסויים על ה'חברבר'  שנשך את ר' חנינא בן דוסא:
מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא - אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית

(תרגום: מה עניינו של אותו חברבר? כאשר הוא נושך אדם – אם האדם מקדים (מגיע ראשון) למים החברבר מת, ואם החברבר מקדים למים האדם מת).

אכן, בהמשך מובאת מימרה שמסבירה כיצד קרה בסיפור שהחברבר מת:

אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמר: "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תה' קמה, יט)

ברם, מן הסיפור עד כה לא ברור מה הייתה תחושתו של ר' חנינא בעת נשיכת החברבר. הנקודה הזו מתבררת מהמשך הסיפור שם:

אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת? אמר להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי.

כלומר, ר' חנינא בן דוסא היה כל-כף מרוכז בתפילתו עד כדי כך שלא שם לב לנשיכת החברבר, ומותו של החברבר היה נס שנעשה לו משמים אפילו ללא ידיעתו. ר' יצחק בר אלעזר הסביר זאת על ידי הפסוק 'רצון יראיו יעשה...', אך צריך לשים לב לפרשנות המיוחדת שמקבל הפסוק בהקשר של הסיפור כאן: 'ואת שוועתם ישמע' – כאשר ה' שומע את תפילתם של 'יראיו', כשהם עסוקים בתפילה, ונוצר צורך להושיע אותם מסכנה כלשהיא (כגון חברבר שבא לנשוך אותם) אז ה' מתערב ומושיע אותם, זאת אף בלי ש'יראיו' התפללו על ישועה זו, אלא עסקו בתפילה על משהו אחר.

באותה סוגיה בבבלי מופיע גם כן סיפור על ר' חנינא בן דוסא, אלא שבבבלי סיפור מופיע באופן מעט שונה:

תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

                                    (בבלי, ברכות, לג ע"א)

ישנם מספר הבדלים בין הסיפורים, ולא ניכנס במסגרת זו לכולם. אחד ההבדלים המרכזיים הוא שבניגוד לסיפור בירושלמי, בו ר' חנינא כלל אינו מודע לקיומו של החברבר או לסכנה בה הוא היה שרוי, בסיפור בבבלי ר' חנינא בן דוסא נותן את עקבו על חורו של הערוד באופן מודע לחלוטין! לא זו בלבד, אלא שלנתינת רגלו על חורו של הערוד יש מבחינתו מטרה חינוכית: הוא מעוניין להביע מסר דתי - שלא הערוד ממית אלא החטא ממית, ועל כן מי שנשמר מהחטא, הסכנות הפיזיות של העולם הטבעי אינן משפיעות עליו. זוהי הסיבה שבגללה הוא 'הורג' באופן הזה חיה מסוכנת, ערוד, כדי להביא אותו לבית המדרש וללמד שם את המסר. זהו מסר אחר לחלוטין מהמסר שעולה מהסיפור בירושלמי, על החסיד שמתרכז כל-כך בתפילתו עד שהוא שוכח עולם ומלואו, ואינו מודע לא לסכנות שאורבות לו ולא לכאב שגופו חש בנשיכת חיה ארסית וקטלנית.

זוהי רק דוגמה קטנה לאותו סיפור שמופיע בצורות שונות ועם מסרים שונים בשני מקורות מקבילים – הירושלמי והבבלי. אמנם, פעמים רבות ההבדלים בין גרסאות שונות של אותה אגדה נובעים גם מהבדלים בהקשר של האגדה בכל אחד מהמקורות שבהם היא מובאת, ולכן יש לעמוד גם על שאלת ההקשר הרחב של האגדה בכל מקור.

ג. האגדות בהקשר הרחב שלהן בסוגיה

האגדות שמופיעות בגמרא, ובמקורות חז"ל אחרים, אינן עומדות בחלל ריק. הן מצויות בהקשר תלמודי מסוים: הקשר הלכתי, כאשר האגדה משובצת במהלך סוגיה הלכתית על קטע מהמשנה והקשר אגדי, בעיקר בסוגיות המורכבות מסדרה של סיפורים או דרשות. לעיתים קרובות נמצא שבחינת ההקשר הרחב של אגדה בסוגיה חושפת משמעויות חדשות, ולפעמים אף יוצרת קריאה חדשה של האגדה כולה, השונה מן האופן בו היא נקראת בפני עצמה, במנותק מהקשרה. קריאה האגדה בהקשרה עשויה, אפוא, להעשיר את הבנתנו את האגדה עצמה, וכן היא חושפת את התפקיד (החינוכי או הרעיוני) שממלאת האגדה בסוגיה.

נדגים זאת, למשל, על ידי בחינת ההקשרים של שתי הגרסאות שהבאנו לעיל לסיפור ר' חנינא בן דוסא. בשני התלמודים ההקשר הוא המשנה בתחילת הפרק החמישי במסכת ברכות, שמביאה את ההלכה: 'ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (=את תפילתו)'. הגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, מסייגת את ההלכה הזו של המשנה, ומפרשת אותה באופן שאדם לא צריך לסכן את חייו מחד ולא להפסיק את תפילתו מאידך. ברם, מיד לאחר הדיון ההלכתי הזה שני התלמודים חותמים בסיפור שהובא לעיל על ר' חנינא בן דוסא. מה פשר הבאת הסיפור הזה בסיום הדיון? לכאורה, הגמרא מעוניינת להעביר מסר מורכב יותר, שאומר: אמנם אין חיוב הלכתי לסכן את החיים בשביל לא להפסיק בתפילה, אך זה יכול להיות מעשה חסידות, לפחות עבור אנשים מסוג מסוים, כמו ר' חנינא בן דוסא.

אבל, עדיין יש הבדל גדול במשמעות המסר הזה בין שני התלמודים. בסיפור שבירושלמי ר' חנינא פשוט כל-כך מרוכז בתפילתו שפשוט אינו שם לב לנוכחות החברבר. המסר, הינו, אפוא, שאמנם אין חיוב לסכן באופן מודע את החיים בשביל לא להפסיק בתפילה, אך אלה שהם בדרגה זו של חסידים לא יפסיקו את תפילתם מסיבה אחרת – הם כל-כך מרוכזים בה באופן עמוק שהם כלל לא יהיו מודעים לסכנה כלשהיא שמרחפת עליהם. ניתן להגדיר גם את זה כסוג מסוים של מסירות נפש (תרתי משמע). אמנם מסוף הסיפור עולה שבמצבים אלה ה' גם יתערב באופן ניסי ויציל אותם.

ואילו בבבלי המסר שמעביר הסיפור הוא שונה. ר' חנינא אומר שלא הערוד ממית אלא החטא ממית. אמנם הסיפור עצמו לא מדבר על תפילה, אך הוא מובא בהקשר של הדיון בסוגיה על הפסקת תפילה בשעת סכנה. זו דוגמא לכך שקריאת הסיפור לאור הקשרו משנה את המוקד או המסר שלו – במקום מסר כללי בעניין חטא ומוות לומד הסוגיה הזו מסיק מסר ספציפי לעניין הפסקת תפילה - המסר הוא שמי שלא חוטא אינו צריך להיות מוטרד מסכנות, וממילא גם כשהוא מתפלל הוא יכול לקבל החלטה מודעת להתעלם מהן ולא להפסיק את תפילתו. לא מדובר כאן, כמו בירושלמי, על חוסר מודעות לסכנה מרוב ריכוז בתפילה. להיפך, החסיד לפי הבבלי יהיה מודע לסכנה ויקבל החלטה מודעת להתעלם ממנה ולהמשיך בתפילתו (כמו שקורה שם בסיפור נוסף שמובא באותה סוגיה, הסיפור הידוע על החסיד שהמשיך בתפילתו גם כשפנה אליו שר חשוב, וסיכן את חייו. באופן מעניין, בירושלמי יש במקום סיפור זה סיפור על חכם שהיה מרוכז וכלל לא שם לב לכך שעבר לידו איש חשוב, וממילא לא התייחס אליו, ובכל זאת ניצל מפגיעה).

מהתבוננות בגרסאות סיפור ר' חנינא בן דוסא בבבלי ובירושלמי למדנו אפוא שני דברים חשובים: א. אותו הסיפור יכול להופיע במקורות שונים בחז"ל בצורה שונה, וממילא להעביר מסר שונה. ב. יש השפעה להקשר של הסיפור על המוקד שלו, או על המסר העולה ממנו. את ההבנות הללו ניישם כשנעסוק בסיפורים ובאגדתות השונות במסכת יומא, בע"ה.



[1] ידועים בהקשר זה מאמריו וספריו השונים של פרופ' יונה פרנקל ז"ל, וכן אחרים.

[2] ראו למשל את סיפורו של יקים איש צרורות, בראשית רבה סה, כב.

[3] י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, גבעתיים, תשנ"א, עמ' 263­-266.

[4] אמנם פרנקל מחלק את הסיפור לשורות באופן מעט אחר, ראו שם, כך שסטינו מעט, בעיקר לשם הקיצור, מההסבר שלו, ורק הלכנו באופן כללי בעקבותיו.

[5] אמנם ניתן לתת פרשנויות אחרות לסיפור, כאן רצינו רק להדגים פרשנות שעושה שימוש במבנה ובעיצוב הספרותי של סיפור כדי להעשיר את המשמעות שלו.