מבנה המשכן: האם יש משמעות לצורת המבנה וליחס בין חלקיו?

שיעור זה שונה מקודמיו בהנחה שעומדת בבסיסו. בדרך כלל אנו משתדלים ללמוד מתוך פסוקי התורה עצמם, או מתוך דברי חז"ל או הפרשנים, המעניקים לכתובים משמעות פרשנית ורוחנית.

בשיעור זה ברצוננו לעסוק במשמעות שישנה למבנה המשכן ולהרגשה שמרגיש הנכנס אליו. ההנחה בבסיס שיעור זה היא כי למרות שאין תיאור מפורש של הרגשה זו או תיאור של השפעה כלשהי שיש למבנה על המתבונן, במבנה המייצג את מקום השראת השכינה בעולם - כל פריט מכוון ומדוקדק מאת ה'.

גישה זו תקפה הן לגבי החומרים ושימושם המתחלף במקומות השונים, הן לגבי הצורה, הצבעים, המידות, הכיוונים ומיקום הכלים, והן בנוגע לפרופורציות וליחס בין המרכיבים השונים של המבנה.

ברוב רובם של המקרים, התורה בעצמה לא מבארת את המשמעויות של הדברים, אולם לעיתים רחוקות, חז"ל או המפרשים עוסקים במשמעויות אלו.

בשיעור זה, נקודת ההתבוננות היא הנדסית-אדריכלית^[1]. במובן זה חרגנו מדרכנו הרגילה, וניסינו להתבונן מה יכולות להיות המשמעויות של המבנה, הצורה, מקום הכלים השונים בעיני המתבונן.

אין זו פרשנות מחייבת כלל ועיקר בשום מובן. זוהי פרשנות אפשרית, אבל לעניות דעתנו היא מוסיפה נדבך נוסף ביחסנו למבנה המשכן ולמשמעויותיו.

יש לזכור, כי התבוננות זו הינה משמעותית מן המזבח ומערבה רק לכהנים הבאים לעבוד במשכן, ורק החלק המזרחי של החצר יכול להיות משמעותי לכל אדם מישראל. מצד שני, יש משמעות רוחנית סמלית למבנה, ליחס בין הכלים, למידות ולפרופורציות, גם מעבר להרגשת הפרט המתבונן והמרגיש[2].

מסך שער החצר

ננסה להתבונן במבנה המשכן בעיני הנכנס למשכן מבחוץ פנימה:

הצד המזרחי של החצר מורכב בעצם משלושה חלקים:

"וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה"                      (שמות כ"ז, יג).

ברור כבר מתחילה מהו ההבדל בין הבדים של שער החצר לקלעי החצר. בדי שער החצר עשויים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, ואילו קלעי החצר שונים בתכלית בחומרים, בצורות, בצבעים. על כן, באופן טבעי מבטו של האדם מתמקד בשער החצר שעל פי בדיו רומז אל המקום המקודש שהוא מוביל אליו - אל הפרוכת ואל קדש הקדשים.

אין התורה מפרטת כלל את היחס המדוייק בין מסך שער החצר, לבין הכתפים הצמודות לו בצפון ובדרום. האם הם באותו הקו או שמסך שער החצר משוך קצת מזרחה?

הברייתא במלאכת המשכן בפרק ה אומרת כך :

"ולשער החצר מסך אבל אי אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחה של חצר? כשהוא אומר 'ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב', מה מן המשכן ולמזבח עשר אמות, כך מן הקלעים ועד פתחה של חצר עשר אמות".

דעה זו שונה מדעתו של ר' יוסי בגמרא בזבחים (נט: - ס.) הסובר כי המסך ועמודי הפתח עמדו בשווה עם קלעי המזבח.

ננסה להתבונן במשמעות העובדה שקלעי החצר ניצבו אכן בקו אחד, ואילו מסך שער החצר משוך מזרחה יותר עשר אמות. מעיר על כך בעל 'מעשה חושב'^[3]:

"ובאותן הזויות שבין מסך שער החצר והקלעים שבמזרח החצר היו חונים משה ואהרון ובניו ושם היו נוטעים אוהליהם.

וסמך לדבר שקרא הכתוב לקלעים שבמזרח כתפות שהם ברוחב החצר, והיה שער החצר שהוא המשך ועמודיו כמו הראש והצואר ואחר כך מתחיל רוחב החצר והקלעים לשתי כתפיו ובין הקלעים ולמסך עשר אמות".

בעל 'מעשה חושב'מעיר כאן שתי הערות מעניינות:

• במרחב המזרחי שבין קלעי החצר לבין מסך פתח שער החצר היו חונים משה ואהרן ובניו ושם היו אוהליהם.
• הביטוי כתפיים במזרח מניח שישנו ראש והמסך הוא כמו הראש והצוואר.

בכל אופן, לגישה זו, הפער שישנו בין המסך לקלעי החצר, הינו מקום הכניסה. דבר זה מחייב כניסה אל החצר מצפון ומדרום, ולא כניסה ישירה ממזרח דבר שלא הצריך כל פעם את הטורח של הרמת מסך שער החצר כדי שיוכלו להיכנס פנימה.

כניסה מצפון ומדרום ולא ממזרח, אינה כניסה ישירה אלא עקיפה, מן הצד, והיא מתעלת את הנכנס אל החצר פנימה. נראה כי לדרך כניסה זו ישנן כמה משמעויות רוחניות:

ראשית, נראה כי כניסה עקיפה זו יוצרת תחושת צניעות, וכן צורך בהתבוננות מן המסך פנימה לכיוון מערב, לעבר החצר והמבנה. האדם שמתחיל להיכנס, נמצא חציו בפנים וחציו בחוץ, והוא מצפה לדעת מה יש מעבר למסך.

בנוסף, הדבר יוצר מעין הכנה המחייבת את האדם להתבונן מבחוץ אף על פי שעדיין האדם לא נמצא בפנים^[4]. ועל כן ראיית הפתח מכינה את האדם לכניסה לאזור המקודש. מציאות זאת יוצרת הדרגתיות הן בכניסה והן ביציאה. לא נכנסים אל האזור המקודש אלא בהדרגתיות. ולא יוצאים מן האזור המקודש החוצה אל עולם החול אלא בהדרגתיות.

באופן מעשי, עד שהאדם אינו עוזב את מבטו מן המסך ופונה ימינה או שמאלה הוא עדיין בתחושה כי הוא בתוך חלל המבנה, אף על פי שהוא נמצא כבר ממזרח לקלעי החצר המזרחיים אך ממערב למסך פתח שער החצר. במובן זה, המסך דומה למראה וזה נחשב עדיין פנים החצר. כשאדם יוצא, נקודת מבטו היא כל הזמן אל הקדש (וזאת בניגוד להפניה אחורית)^[5].

נקודה נוספת שניתן לציין נוגעת להשפעת המשכן על מה שמחוצה לו. נראה כי במידה והפתח היה אכן מוזז לכיוון מזרח, הדבר יצר תחושה של חיבור בין המשכן אל מה שמחוצה לו. בצורה כזו, תוך המשכן היה במידה מסוימת מחובר אל מחוץ למשכן, אל עולם החולץ נקודה זו נוגעת לשאלה רחבה יוצר והיא היחס בין עולם הקודש לעולם החול, בין המשכן למה שמחוצה לו.

החצר

החצר המלבנית אורכה 100X50 אמה (שמות כ"ז ט-יט) - חלל מלבני אורכי הממקד את תשומת הלב העיקרית אל המבנה המרכזי בעל החשיבות הגדולה ביותר, המצוי בחלק המערבי של המלבן.

כידוע אין התורה מפרטת את מיקום מבנה המשכן ביחס לחצר כולה. הברייתא במלאכת המשכן בפרק ה אומרת כך:

"מן הקלעים שבדרום עד האהל עשרים אמה, והאהל עשר אמות. ומן האהל עד הקלעים שבצפון עשרים אמה הא למדת שרחבה חמישים אמה. מן הקלעים שבמערב עד האהל עשרים אמה, והאהל שלושים אמה, ומן האהל ועד הקלעים שבמזרח חמישים אמה הא למדת שאורכה מאה אמה, שנאמר 'ארך החצר מאה אמה ורחב חמישים בחמישים'.

רבי יוסי אומר אין תלמוד לומר חמישים בחמישים ומה תלמוד לומר חמישים בחמישים זה לפני האהל, הא למדת שארכה מאה אמה ורחבה חמישים אמה".

לאור תיאור המבנה העולה מתוך הבריתא, נראה כי תחושת האדם המתקדם מערבה היא כי מרכזיות המשכן הולכת וגדלה. מדברי הבריתא עולה כי המבנה היה מרוכז בכיוון מערב, והאדם הנכנס ומתקדם מערבה, מתקדם למכז המבנה. למרות שקלעי החצר גבוהים יותר ומקיפים יותר, המבנה המרכזי הוא המשכן עצמו.

קיים יחס בפרופורציה בין אורך ורוחב החצר לאורך ורוחב ההיכל. במובן זה, זווית ההסתכלות על המשכן כולו על רקע קלעי החצר, דומה להסתכלות של הנכנס להיכל כלפי קדש הקדשים. המעבר גם כאן וגם כאן הוא ממלבן לריבוע, כפי שנפרט בפרק הבא. החלק המזרחי של החצר הוא ריק עד שמגיעים אל איזור מזבח העולה.

בהקשר זה יש לציין כי ציר הכניסה ממזרח למערב הוא הכיוון המרכזי והוא בעל משמעות גדולה מבחינת האור והופעתו במזרח^[6].

מיקום הכבש והמזבח

אין ספק כי במחצית המזרחית של החצר, מבנה המזבח הוא הבולט ביותר. גם כאן, התורה לא פירטה כלל את מיקום המזבח בעזרה ורק ציינה

"וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל-מוֹעֵד"

                                                      (שמות מ, כט)

מעבר למחלוקת התנאים לגבי המיקום המדויק של המזבח בציר צפון-דרום[7], אומרת הברייתא:

"מזבח העולה היה נתון באמצע העזרה, כבש לדרומו, כיור למערבו, בית המטבחיים לצפונו, וכל ישראל למזרחו. שנאמר 'ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' (ויקרא ט', ה)"          (מלאכת המשכן פרק יא).

רוחבו ואורכו של המזבח הם חמש אמות. האמירה כי המזבח באמצע העזרה הכוונה בין צפון לדרום. ממזרח למערב, המזבח היה מרוחק עשר אמות ממזרח לפתח אוהל מועד, ושלושים וחמש אמות מפתח שער החצר.

על פי מיקום זה, עדיין נשאר מקום משמעותי ביותר (35 אמות) מן הכניסה ועד המזבח. בפרט לאור העובדה שכיוונו של המזבח מצפון לדרום, כיוון העומד בניצב לכיוון הכניסה העיקרי ממסך שער החצר אל המשכן.

נראה כי גם מיקומו וכיוונו של המזבח הינם בעלי משמעות נוספת. המזבח והכבש[8] יוצרים חציצה המחייבת את הנכנס שוב להדרגתיות מסוימת (הדומה במידת מה למה שהזכרנו ביחס למסך שער החצר). הכניסה אינה ישירה אלא בעקיפין -  יש לעקוף את המזבח מצפון או מדרום, על מנת להגיע לחלל הנמצא בין האולם למזבח^[9] .

חלל זה יוצר בעצם ריבוע של 10 אמות על 10 אמות, המקביל לחלוטין לחלל של קדש הקדשים הנמצא ממערב להיכל. אלא שזה לגמרי בחוץ - ממערב להיכל, וזה לגמרי בפנים - ממערב לפרוכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים[10].

וכך יוצא שההיכל תחום ממזרח על ידי חלל מרובע של 10X10 אמות פתוח בין המשכן למזבח, ועל ידי חלל מרובע פנימי מערבי מקורה הנמצא ממערב לפרוכת.

הריבוע החיצוני הזה הינו חלל דמיוני הנוצר לנכנס להיכל וליוצא ממנו. למי שנכנס להיכל, הדבר יוצר הכנה מסוימת לקדושת ההיכל, ואילו ליוצא מההיכל זוהי הכנה ליציאה מן המקום המקודש ביותר למקום המקודש פחות.

אין ציון מדויק של מקום המזבח[11] האם ריבוע המזבח הינו כנגד הכניסה או שהכבש חוצץ.

הכיור

מיקום כיור הנחושת מפורט בתורה:

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם... בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'"   (שמות ל' יח-כ).

בחז"ל, במקורות המתארים את המשכן, אין ציון מדויק יותר של מיקום הכיור פרט לעובדה שהוא משוך דרומה מפתח המשכן[12].

מצוות קידוש ידיים ורגליים של הכהנים נצרכת הן לעבודת המזבח והן לכניסה לאוהל מועד, ועל כן המיקום בין המזבח לאוהל מועד מאפשר באופן טבעי את הטהרה לפני העבודה, והשירות בשני המקומות במקביל. במובן זה, מיקום הכיור באמצע כשהוא משוך לדרום מהווה הכנה ראויה ביותר לשני המקומות.

עיקר מגמת הכיור המשמש כמקום לטהרת הכהן העובד לקידוש ידיו ורגליו, מחדד ביותר את מגמת הטהרה והקדושה כתנאי הן לעבודת המזבח והן לעבודה באהל מועד.

מעבר לכל ההכנות הנעשות על ידי הכהן העובד לפני הגעתו לעזרה הן בעניין טבילת כל גופו והן בדיני יראת מקדש לגבי אופן הליכתו בעזרה וכד', ישנה פעולה של קדושה המתרחשת בעזרה עצמה ובודאי יוצרת לכהן העובד תחושה עמוקה של התקדשות בתוך העזרה עצמה. על כן, מיקומו של הכיור וכנו בין המזבח לאוהל מועד בדרום העזרה, יוצר את תחושת ההכנה הראויה להתקדשות בעזרה לקראת העבודה.

הקודש

הקודש הינו מלבן בגודל 20X10 אמות. כפי שציינו לעיל, מעניינת העובדה כי היחס בין אורכו לרוחבו של הקודש זהה ליחס בין אורכה של החצר 100X50^[13].

נקודה מעניינת בנוגע לקודש הינה מיקום העמודים במסך פתח אוהל מועד. אומרת התורה:

"וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת"      (שמות כ"ו לז).

נראה כי מספר העמודים ומיקומם, אינו מאפשר כניסה ישירה אל הקודש. שוב, יתכן כי דבר זה מדגיש יתר צניעות בכניסה אל הקודש^[14].

מעניין בהקשר הזה כי העמודים עליהם תלויה הפרוכת המבדילה בין הקדש לבין קדש הקדשים הם רק ארבעה בעוד העמודים התומכים במסך פתח אוהל מועד הם חמישה.

ייתכן כי משמעות הדבר היא כי על מנת להיכנס אל הקודש כולו נדרשת כניסה צדדית, צנועה יותר, לא ישירות ממש מול הקודש, ואילו כשאתה כבר מצוי בקדש - להיכנס לקדש הקדשים הכניסה ישירה יותר^[15].

בנוסף, ייתכן כי הבדל זה נובע מכך שהכניסה אל החדר המושלם ביותר, בו נמצא הדבר השלם ביותר, מחייבת כניסה ישירה יותר^[16].

מן הכניסה אל ההיכל, המלבן של הקדש מוביל אל הריבוע של קדש הקדשים. הכניסה על ציר האורך, במקרה זה מזרח-מערב ממקדת את תשומת הלב אל קדש הקדשים. גם כאן עיקר כיוון הכניסה פנימה מוביל ישירות אל החדר המקודש ביותר אל קדש הקדשים.

מיקום הכלים בתוך ההיכל הוא גם כן דבר בעל משמעות. מיקום המנורה והשולחן, המנורה בדרום והשולחן בצפון מדגיש גם כן את ציר הכניסה ממזרח למערב. מזבח הקטורת מצוי קצת מאחוריהם לבאים מקודש הקדשים, ומיקומו באמצע הציר מול ארון כפורת וכרובים.

קדש הקדשים

קדש הקדשים הינו ריבוע בתוך מלבן שגודלו בדיוק חצי מגודל הקודש^[17]. מהי משמעות היחס הזה?

ניתן לומר באופן פשוט, כי החדר הפנימי הינו החדר המיועד להשראת שכינתו של הקב"ה ובמובן הזה הוא חדר אינטימי שלא נועד לכך שייכנסו אליו העובדים בבית^[18], בעוד החדר החיצוני יותר - הקדש, הינו חדר כפול באורכו מפני שהוא נועד לכניסתם של העובדים במשכן. העובדה שהמקום משמש כמקום הן למלך הארמון והן לנתיניו- דורשת כי הוא יהיה כפול מגודל המקום שנועד למלך בלבד^[19].

נקודה נוספת אליה יש לשים לב במבנה הקודש הינה צורתו הריבועית של החדר-צורה פשוטה ומושלמת - צורת קוביה ^[20].

הארון אינו מרובע. ייתכן ואם הוא היה מרובע ניתן היה לחפש את הקדושה בו עצמו. היות ואין הוא מרובע, אין מחפשים את הקדושה בארון עצמו אלא במבנה החדר - קדש הקדשים שהוא ריבוע מושלם, או במה שעליו ולא במה שבתוכו (אולי במקרה זה מבין שני הכרובים או מעליהם) או במקום עליו מונח הארון, באבן השתיה.

אחורי קדש הקדשים

מכניסת החצר, ההתבוננות לעבר המשכן עצמו מסתירה את המרחב האחורי בין מערב המשכן לבין קלעי החצר. מרחב זה מקביל במידת מה למרחב הנמצא בכניסה לקדש (בין המזבח להיכל), ויוצר איזו סימטריה בין המרחב ממזרח לקדש (בין המזבח לקדש) לבין המרחב ממערב לקדש הקדשים. כלומר, מבנה המלבן שמאחוריו הריבוע, ממזרח וממערב לו ישנם ריבועים.

לסיכום, חלק זה חשוב לציין שוב כי התבוננות זו אינה מחויבת המציאות. הנחתנו היא שלא רק דיברה תורה כלשון בני אדם, אלא הקב"ה מצווה על בניין מקדש, תוך שימת לב לפרטי הפרטים של המבנה, על מנת שגם מתוך התבוננות במבנה יתייחס האדם כראוי אל המבנה המייצג את נוכחות השכינה בעולם.

אור וחושך

היבט מעניין המשפיע בודאי על תחושות העובדים במשכן הוא מה רואים בו תוך כדי הכניסה אליו. החצר כמובן פתוחה, אך משנכנסים פנימה אל הקדש מה ניתן לראות?

לכאורה, בקדש עצמו קיים אור המנורה המאיר על השולחן (כך מבארים הפשטנים- הרשב"ם והחזקוני בפירושם לשמות כה, לא) כדכתיב "ואת המנורה נכח השולחן" (שמות כו, לה).

אור זה, מתחדש מדי יום בבוקר ובין הערביים בהטבת המנורה יחד עם הקטרת הקטורת על מזבח הקטורת. בשניהם מתקיימת עבודת תמיד קבועה, ועל כן מכח עבודה זו סביר להניח כי בקדש היה אור מסוים שהאיר את החדר כך שהנכנס אל הקדש נכנס לחדר שיש בו אור.

לעומת זאת, בקדש הקדשים, פרט לגחלים העמומות הנמצאות על הכף בכניסת כהן גדול לקדש הקדשים, החדר הינו חדר ללא כל אור. כביכול במקום המקודש ביותר, בו בימי הבית הראשון ישנו ארון, כפורת וכרובים, במקום ממנו נברא העולם וגם שם לכאורה החלה בריאת האור בראשיתה של הבריאה, שורר חשוך גמור.

מן האור הטבעי של החצר החיצונית דרך אור הטבת המנורה בקדש ועד החושך של קדש הקדשים, נכנס הכהן הגדול העובד מן המציאות הגלויה ביותר והברורה ביותר אל המציאות הנסתרת ביותר.

כביכול מהדבר הגלוי המואר, הגשמי, נכנס האדם העובד בתהליך הדרגתי אל מקום נסתר מעט בו רק מאיר אור המנורה על השולחן, וממנו אל המקום הנסתר ביותר, אל המקום הפחות גלוי – האינסופי, שם נועד ה' למשה מבין שני הכרובים. קדש הקדשים אינו חדר ששייכת בו ראיה אלא שייכת בו שמיעה של קול ה'. בנקודת המגע כביכול עם האינסוף, שייכת השמיעה הקשורה במהותה להופעה הרוחנית, ולא הראיה שבעיקרה היא קשורה לתפיסת המציאות הגשמית^[21].

הרב ישראל אריאל מתייחס לסוגיה זו תוך השוואת החושך במשכן לאור בבריאת העולם והוא מגדיר זאת כך:

"הנקודה אליה כל המשכן חותר חדר לפני מחדר... הריהי נקודה של תעלומה. קדש הקדשים הינו חדירה של החשך העליון להתעגן בתוך המציאות ודימוייה... ולהראות למציאות עצמה כי היא התשתית עליה סובב הכל.

לכן, קדש הקדשים הוא המעניין ביותר, כי באמת התעלומה אינה ריקה ואין עושר יותר מעושרה אלא שנסתרת ונעלמת היא והזירה להיטהר ולהתקדש יזכה להציץ פנימה לשם".

גשמי ורוחני

היבט נוסף בו ניתן להסתכל על הכניסה למשכן, הינו המעבר מהגשמיות לרוחניות. לכאורה, ככל שנכנסים יותר מן החוץ, מן החצר אל קדש הקדשים, ישנו מעבר מן ההוויה הגשמית ביותר אל הרוחנית ביותר.

בחצר, במזבח החיצון מוזה דמן של הבהמות המוקרבות, ובמובן מסוים יש שם כילוי של עולם החומר. בבחינת הכנעת האדם לפני ה' לאחר שהתוודה על החטא וסמך את ידיו על הבהמה. שם מתרחש התהליך הגשמי ביותר, שחיטת הבהמה, העלאת האיברים ושריפתם.

בהיכל, נעשית העבודה העדינה ביותר, העלאת הנרות, הקטרת הקטורת והנחת לחם הפנים (כנגד חוש הריאות, הריח והטעם) רק דם החטאות הפנימיות מוזה על גבי מזבח הזהב.

ואילו בקדש הקדשים שם כפי שהזכרנו עיקר עניינו של האדם הוא השמיעה, והכלים הנמצאים שם אינם כלי עבודה. וכך ביום הכיפורים הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים תוך הקטרת קטורת והזאת הדם של הפר ושל השעיר לכפר על כל ישראל.

תיאור זה משקף את העשייה האנושית, את מה שמוטל על האדם לעשות ומה קורה תוך כדי כניסה פנימה מבחינת עשייתו. לעומת מבט זה, אם אנו מתבוננים במבנה המשכן, בכלים ובחומרים המצויים בו ואנו מתוודעים לשתי הנקודות הבאות:

א. הכניסה אל תוך הבית אל חדר לפנים מחדר, יוצרת לכאורה יראה ומרחק ויחס של כבוד לעצם הכניסה. בהיבט הקדושה, המשנה בכלים א,ו ואילך המתארת את עשר הקדושות, מתארת תהליך בו ככל שנכנסים פנימה יותר הכניסה מצטמצמת לפי הנכנסים ולפי קדושתם וטהרתם:

• בהר הבית זבים וזבות, נידות ויולדות לא נכנסים בטומאתם.
• בחיל עובדי כוכבים וטמאי מתים לא נכנסים.
• בעזרת נשים אין טבול יום נכנס.
• בעזרת ישראל אין נכנס מחוסר כיפורים.
• בעזרת כהנים אין ישראל נכנסים אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה.
• בין האולם למזבח אין (כהנים) בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם
• ההיכל אין (כהן) נכנס לשם שלא רחוץ ידיים ורגליים
• קדש הקדשים אין נכנס אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה

כאמור, ככל שנכנסים פנימה יותר, חלק מן האנשים עצמם לא יכולים להיכנס כלל (גויים לפנים מן החיל, ישראל לפנים מעזרת ישראל, כהנים לפנים מן ההיכל), ובנוסף, מציאות הטומאה מונעת כניסה (טמא שטומאה יוצאת מגופו להר בית, טמא מת לחיל, טבול יום לעזרת נשים).

ככל שנכנסים פנימה יותר, גם הכהנים עצמם אינם יכולים להיכנס אלא בהתאם לקדושתם. (בעלי מומין ופרועי ראש לא נכנסים בין האולם למזבח, לא רחוצי ידיים ורגליים לא יכולים להיכנס להיכל).

מכאן, שקדושת המקום יוצרת מחיצות והבדלות בין האנשים השונים ואף בין הכהנים עצמם לפי מצבי התקדשותם השונים. מצב זה מחייב זהירות, יראה, טהרה וקדושה והכנות ראויות ככל שנכנסים פנימה יותר.

ב. מאידך גיסא, מבחינת המבנה והכלים, במובן מסוים ככל שנכנסים פנימה יותר, נוכחות השכינה מבוטאת בצורה מגושמת ביותר. ככל שנכנסים מן החוץ פנימה מתרבים הכרובים הן בפרוכת מעשה חושב, והן בקדש הקדשים. הכרובים עצמם עשויים זהב טהור והופעתם הולכת ונעשית מגושמת יותר (גם בהשוואה לכלים שבהיכל- מנורה, שולחן ומזבח הזהב) עד דמויות ממש המבטאות את נוכחות השכינה.

במובן זה, הקדושה המתבטאת דוקא במשכן ובמקדש אחוזה ממש בעולם החומר ולא נבדלת ממנו. דוקא העולם החומרי והמגושם נותן ביטוי לנוכחות השכינה והמציאות הגשמית מבטאת ומגלמת בתוכה את המציאות הרוחנית.

בהקשר זה, נזכיר את מדרש תהילים סח האומר: "וסיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה ממקום שנעקד יצחק אבינו". בניגוד להר סיני שהוא כחלה המופרשת מן העיסה ועל כן קדושת המעמד וההתגלות אינן מותירות כל חותם בעולם החומר, הר המוריה הוא העיסה עצמה, כלומר הגילוי האלוקי בעולם החומר.

מדרש זה, מחדד נקודה זו בהקבלה הניגודית בין הר סיני להר המוריה והוא נוגע בסוגית קדושת המקום. ברצוננו לטעון כי במובן מה, הגילוי האלוקי העליון מתגלה באופן מעשי בעולם החומר דוקא וכך גם במבנהו של המשכן ואחריו המקדש.

ככל שמתקדמים ונכנסים פנימה למבנה, החומרים יקרים יותר, עוברים מן הנחושת שבחצר דרך אדני הכסף ביסודי הקרשים במשכן ועד הזהב של הכלים הפנימיים.

היופי והפאר הולכים ומתעצמים ככל שנכנסים פנימה ורומזים לנוכחות האלוקית. כך, באופן פרדוקסלי דוקא, הכלים המפוארים והמגושמים מאפשרים את גילוי נוכחות השכינה.

מה שמתקבל איפוא הוא כי מצד האדם, הפעילות הגשמית החומרית ביותר נעשית בחוץ וככל שנכסים פנימה היא רוחנית ועדינה יותר, ומאידך גיסא, מבחינת מבנה המשכן וכליו, ככל שנכנסים פנימה יותר נוכחות ה' מתבטאת בצורה גלויה ומגושמת יותר[22].