"מגילה ניתנת לקרות ולא לכתוב"

  • הרב אליקים קרומביין

 

נקדים שתי קושיות בהלכות מגילה:

1)  קיימא לן דצריך לקרוא את כולה, ואם חיסר אפילו תיבה אחת לא יצא.  אמנם לעניין הדין שצריך לקרוא מן הכתב אין צורך שכל המגילה תהיה כתובה לפניו, ואם קרא את רובה מן הכתב אומרים רובו ככולו (אם לא חיסר ענין שלם וכו') ומשלים את השאר בעל פה.  החילוק אינו מובן - אם לא אומרים רובו ככולו לגבי כמות הקריאה עצמה, מדוע אומרים כן לגבי כמות הקריאה מן הכתב?

2)  המחבר בסימן תר"צ פוסק כהרא"ש שמותר לכתחילה לדרוש את המגילה תוך כדי קריאה, כגון שקורא פסוק ואחר כך דורשו.  אולם בסימן ס"ח הוא אוסר לומר פיוטים בברכות קריאת שמע משום הפסק, ולכאורה הוא הדין שאסור לומר דברי תורה מענין קריאת שמע וברכותיה, והדברים נראים קל וחומר (שהרי הרמ"א שם מתיר פיוטים ואוסר דברי תורה).  החילוק הזה צריך עיון, במיוחד לאור הגמרא בברכות (י"ד.) המשווה בין קריאת שמע למגילה לעניין הפסק.

נראה ליישב על פי דעת שמואל (מגילה ז'.) שאסתר אינה מטמאת את הידיים כשאר כתבי הקודש אף על פי שנאמרה ברוח הקודש, כי לקרות נאמרה ולא לכתוב.  והקשו הראשונים, איך ייתכן שלא נאמרה ליכתב, הלא אין יוצאים ידי חובה בקריאה בעל פה?  הריטב"א מתרץ, שלדעת שמואל לא ניתנה ליכתב, אלא בגלל שיש מצווה לקרוא אותה, שלא כשאר כתבי הקודש שניתנו ליכתב גם בלי מצוות קריאה מיוחדת, ועל כן אינה מטמאה את הידיים ומעמדה נחות לעומת שאר התנ"ך.  מהי הסברא לשיטה זו של שמואל?

העניין מתבאר על פי עיון בירושלמי (פ"א ה"ה): "ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, שמונים וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערים על הדבר הזה, אמרו כתיב "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה", אלו המצוות שנצטווינו מפי משה, כך אמר לנו משה, אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר!  לא זזו משם נושאים ונותנים בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים.  הדא הוא דכתיב "כתוב זאת זכרון בספר" - "זאת" - תורה וכו', "זכרון" אלו נביאים וכו', "בספר" אלו כתובים ...".

על מה בדיוק הצטערו החכמים?  אם נרתעו  מ כ ת י ב ת

המגילה, הרי כל הנ"ך נכתבו אחרי התורה; איזה חידוש יש בכתיבת המגילה?  אם מצוות  ק ר י א ת המגילה הפריעה להם, איך "כתוב זאת זכרון בספר" עשוי לשמש מקור לכך?  ובאמת בבבלי (ז'.) השתמשו בלימוד הזה כתגובה לבקשת אסתר "כתבוני לדורות", כיסוד להסכמת אנשי כנסת הגדולה  ל כ ת ו ב את המגילה.

ברם, נראה שהירושלמי והבבלי אומרים אותו הדבר למעשה, כי לענייננו קריאת המגילה וכתיבתה קשורות זו בזו.  יש לעמוד על הבעייתיות המרובה שבבקשת אסתר "כתבוני לדורות".  על מנת לכתוב לדורות, אין די ברוח הקודש, כי רק דברים שנצרכו לדורות נכללו בכתבי הקודש (מגילה י"ד).  המלחמה בעמלק כבר זכתה לתשומת לב מרובה בתנ"ך, ואנשי כנסת הגדולה לא ראו בסיפור המגילה תוספת משמעותית בנושא (ז'. "שלחו לה הלא כתבתי לך וכו'").  אבל טענה זו, תשובתה בצידה - כלל ישראל הרי קיבל עליו לקרוא את המגילה כל שנה, ונוהג זה הופך את המגילה ל - "נצרכה לדורות"!  אבל סברא זו היא החידוש שהטריד את אנשי כנסת הגדולה.  הרי חוץ ממגילת אסתר, כל ספרי התנ"ך זוכים במעמדם עקב חשיבותם ונחיצותם המוחלטת, גם אם אף אחד אינו מכיר בכך.  אם ספר מסויים יוזנח על ידי הציבור, הדבר יעיד רק על אטימות לבם, אך ערכו של הספר כאחד מכתבי הקודש לא ייפגע כלל.  היכן מצאנו כתבי קודש כאלה שמעמדם אינו עצמאי, אלא מותנה בכך שקוראים בהם בכל שנה?

בסופו של דבר, למדו חכמים מן הילפותא הנ"ל שיש לכתוב את המגילה לדורות, וכנראה מכאן שקריאה קבועה אכן יכולה להצדיק כתיבה זו.  אפשר שהרעיון רמוז בפסוק "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" - שייתכן ספר שכל כתיבתו וקיומו מושתתים על ייעודו השימושי ("זכרון").  על כל פנים נראה שתכונה ייחודית זו של המגילה הניעה את שמואל להנמיך את מעמד המגילה לעומת שאר התנ"ך.  אבל גם אם נחלוק על שמואל ונסבור שאסתר מטמאת את הידיים, אפשר לקבל את ההנחה היסודית - שמעמד המגילה בתור כתבי הקודש יונק מקריאתה כל שנה.  כלל ישראל הוא זה שהכניס, וממשיך להכניס לדורות, את מגילת אסתר לתנ"ך.

עכשיו אנחנו יכולים להמשיך הלאה, ולהגדיר את חיוב קריאת המגילה מחדש לאור האמור. אפשר שהענקת מעמד כתבי הקודש למגילה אינה תוצאה אגבית של הקריאה - ייתכן  שזו עיקר גדר המצווה. כך ניתן להבין מן הפסוק "ותכתב אסתר וכו' לקיים את אגרת הפורים הזאת". הדין של הקריאה מן הכתב אינו תנאי בעלמא ביחס למצווה, משום שאין יוצאים בקריאה בעל פה; אלא יש לחפצא של המגילה תפקיד מרכזי ביותר בתור מושא המצוה. החיוב הוא לקחת ספר של מגילת אסתר, ובאמצעות קריאתו - לקיים ולבסס את מעמד אגרת הפורים הזאת כאחד מכתבי הקודש.

לפי זה ברור מדוע מותר לדרוש את המגילה תוך כדי קריאה.  רק כתבי הקודש ניתנו להידרש, ועל כן לדרוש את המגילה - פירושו לבסס את מעמדה כחלק מן התנ"ך, והלא זוהי מגמת הקריאה בכלל, ולכן אין כאן הפסק.  (ועי' בצפנת פענח לרמב"ם פ"ב מהל' מגילה שכתב שלפי שמואל הנ"ל המגילה לא ניתנה להידרש).

כמו כן מתיישבת ההלכה שאין צורך לקרוא את כל המגילה מן הכתב.  באמת אין אומרים "רובו ככולו" בכלל לגבי מעשה קריאת המגילה; רק בנוגע לכשרות החפצא של המגילה מסתפקים ברוב, כי גם אם חסר מיעוט עדיין נחשב ספר (עי' ר"ן על הרי"ף ה':).  במעשה הקריאה, אין "רובו ככולו".  ולכן חייב לקרוא כל תיבה.  ואם תשאל, הרי הקריאה כשרה אפילו אם אין כולה מן הכתב, ודי ברובה - האם אין זה מוכיח שיש "רובו ככולו" גם במעשה קריאה?  שאלה זו בטעות יסודה.  היא מניחה שאנחנו זקוקים למגילה הכתובה כדין על מנת להכשיר את הקריאה שלא תהיה בעל פה.  אבל לדברינו, אדרבה, קריאה בעל פה כשרה היא, ולא המגילה באה להכשיר את הקריאה, אלא הקריאה באה להעניק משמעות לספר, להחשיבו כטעון משמעות לדורות כשאר כתבי הקודש.  הדיו הוא, איפוא, לבסס את מעמדו של הספר על ידי קריאתו, תוך השלמה

בעל פה של מה שחסר.

לבסוף נציין את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מגילה "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם."  מדוע נשתנתה המגילה משאר ספרי הנ"ך?  אפשר לומר, משום שיש מצווה בקריאתה, והמצוה לא תתבטל.  אבל בהשקפה שניה - תתבטל היא, וממילא תתבטל מצוותה?  אך לפי האמור לעיל יש להסביר, כי כל מהות המצוה היא לשמור על המגילה שלא תתבטל.  אדרבה, אלמלא קראו כלל ישראל את המגילה כל שנה, היא היתה מתבטלת הרבה לפני ימות המשיח.  מכוח התחייבות כנסת ישראל ממשיכה המגילה להתרענן מדי שנה, וכח זה הוא שיעמוד לה לעולם.