מזיק ברשות

 

 

החלק הראשון של פרק שלישי במסכת בבא קמא עוסק במקרים בהם אדם מזיק במרחב המשותף לכל בני אדם. מדובר במקרים בהם מותר לאדם לעשות שימוש סביר ברשות הרבים, ובעקבות שימוש זה אדם אחר נפגע. נזכיר מספר דוגמהות בימינו שמקבילות למקרים שהובאו בגמרא:

1. מסעדה הוציאה שולחנות וכיסאות לרחוב ראשי, ואדם נתקל בשולחן ונפצע או שבר חפצים שלו.
2. ישנם מקומות שבהם יש להוציא את הזבל לרחוב על מנת שעובדי הנקיון יאספו אותו למשאית הזבל. במקרה זה כמו בדוגמה הראשונה, אנו מתירים לעשות שימוש ברשות הרבים, אך השימוש בשטח המשותף יכול לפגוע בעוברי אורח שמשתשמים בשטח המשותף בדרך הרגילה.

במהלך הפרק, המשניות והגמרות דנות במקרים שונים: אדם שהניח חפצים ברשות הרבים, אנשים שנתקלו אחד בשני במהלך הליכתם, אדם שמעד בהליכתו ופגע באחרים ועוד. כפי שכתבנו לעיל, המכנה המשותף של המקרים שהוזכרו, הינו שיש רשות גם למזיק לעשות שימוש אך עדיין הוא פגע באחרים^[1]. בשיעור השבוע נעיין במהלך הגמרא בסוגיה אחת בפרק שתהווה 'אב טיפוס' למקרים האחרים, ובשיעורים בהמשך נדון בסוגיות נוספות בעקרונות המיוחדים שעולים בהם.

הוצאת זבל לרשות הרבים – סוגיית הגמרא

"המוציא את תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה. רשב"ג אומר: כל המקלקלין ברה"ר והזיקו - חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר - חייב בנזקו" (משנה פ"ג מ"ג).

המשנה עוסקת באדם שהוציא זבל לרשות הרבים ובעקבות כך אדם נתקל בזבלו והוזק. במשנה אנו לא מוצאים דיון בשאלה האם האדם שהוציא את הזבל עשה זו ברשות? האם מקובל לעשות דבר זה במקומו? אדם זה הפקיר את הזבל ולכן כל אדם רשאי לזכות בו, אך אם אדם אחר ניזוק חייבים בפיצוי.

בדברי המשנה לא ברור האם קיימת מחלקות בין תנא קמא ורשב"ג. לכאורה שניהם מסכימים שאדם שהוציא את הזבל חייב בנזיקין. ברם, יש לשים לב למינוח של רשב"ג- 'כל המקלקלים'. לפי לשון זו, רשב"ג מבין שאדם שמוציא זבל נחשב כמקלקל, אך יתכן ואם האדם ישתמש ברשות המשותפת בלי לקלקל אותה הוא לא יהיה חייב בתשלום. יתכן ובנקודה זו נחלקו ת"ק ורשב"ג, אך עניין זה לא מפורש במשנה וכן לא ברור מה ההגדרה של קלקול ברה"ר.

הגמרא מתעסקת בחלק מהשאלות שעולות בעקבות קריאת המשנה:

"לימא, מתני' דלא כר' יהודה! דתניא, ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ^[2]!"         (ל.).

בשלב ראשון הגמרא מבינה שר' יהודה חולק על דברי המשנה. בדברי הגמרא מובלעות מספר נקודות הנחה:

1. המשנה עוסקת בשעת הוצאת זבלים.
2. ר' יהודה שסובר שמותר לאדם להוציא זבל לרה"ר בשעת הוצאת זבלים, סובר גם שאם אדם אחר ניזוק מזבל זה המזיק פטור מתשלומים.

כאמור, במשנה לא מבואר האם מדובר בשעת הוצאת זבלים או שלא בשעת הוצאת זבלים. נקודת ההנחה הראשונה במשנה הגיונית, הואיל ואחרת לא ברור מה החידוש של התנאים במשנה. ברור שלא בזמן הוצאת זבלים, אין רשות לאנשים להוציא זבל ואם אדם הוציא אז הוא זה שמשנה מדרך בני האדם ולכן הוא חייב בתשלום^[3]. החידוש במשנה הוא שגם בזמן שמקובל שאנשים מוציאים זבל, עדיין המזיק חייב בתשלום הנזק.

הגמרא מתרצת ששיטת ר' יהודה אינה חולקת על משנתנו, אך משנה את נקודת ההנחה השניה:

"אפי' תימא רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק - משלם מה שהזיק. והתנן, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא ברשות; מאי לאו משום רשות בית דין! לא, משום רשות מצוה; דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא רשות מצוה".

הגמרא מסבירה שיש רשות לאדם להוציא את הזבל בזמן המקובל לכך בעירו, אך אם אדם שהלך לתומו ברחוב נתקל ונפגע הרי חייבים בפיצוי. בעל הזבל לא יכול לטעון שהאחריות מוטלת על הנפגע היות ולא פקח את עיניו בהליכתו, הואיל והוא עשה שימוש ברשות משותפת שנועדה בעיקרה להליכת אנשים.

הגמרא מחלקת בין מזיק ברשות מצווה, ששם ר' יהודה פוטר את המזיק, ובין מזיק ברשות (כמו בשעת הוצאת זבלים) ששם המזיק חייב. נעיר שלהלכה לא נפסק כר' יהודה וגם המזיק ברשות מצווה חייב בתשלום ההיזק, וקיום המצווה אינה מגינה על האדם מנטילת אחריות על מעשיו^[4].

בשלב שלישי הגמרא מביאה ברייתא שכותבת בפירוש שר' יהודה חולק על משנתנו, ולאור כך הגמרא משנה את נקודת ההנחה הראשונה שהצגנו לעיל:

"ת"ש: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו - חייבין לשלם, ורבי יהודה פוטר! אמר רב נחמן: מתני' - שלא בשעת הוצאת זבלים, ור' יהודה היא. רב אשי אמר: תבנו וקשו תנן, משום דמשרקי".

רב נחמן מתרץ שאכן ר' יהודה חולק על משנתנו, ויש להבחין בין שני מקרים. כאשר אדם הוציא זבל שלא בזמן המקובל האדם פטור, אך אם הוציא בזמן המקובל האדם פטור על נזקים הואיל והוציא ברשות. לעומת זאת רב אשי מבין שהמשנה עדיין עוסקת בזמן המקובל להוציא זבלים אך יש לחלק בין סוגים שונים של זבל:

"תבנו וקשו- דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן, וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך"                                      (רש"י שם).

ר' יהודה פוטר בזבל שכבר נשחק, אך גם ר' יהודה מחייב בזבל קשיח. בנקודה זו סוגיית הגמרא מסתיימת ללא מסקנה חד משמעית.

בעקבות סוגיית הגמרא

הגמרא אינה מסכמת את הסוגיה, אך גם ללא מסקנה ברורה ישנן מספר נקודות העולות מסוגיית הגמרא. ראשית אנו רואים שיש להבחין בין מקרים שמקובל להוציא חפצים לרשות הרבים ובין מקרים שאין זה מקובל. כמו כן אנו רואים שהמשנה סוברת שגם אם אדם הוציא חפץ ברשות, עדיין במקרה והוא הזיק אדם אחר חייב בתשלום. נתינת הרשות אינה עילה לפטור מתשלום היזק. עקרון זה עולה כבר בסוגיית הגמרא בתחילת המסכת כאשר הגמרא לומדת על סוגי נזיקין נוספים לשור ובור:

"רב אדא בר אהבה אמר: לאתויי הא דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אע"פ שברשות, אם הזיקו - חייבים לשלם...לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור, מה לבור שכן שלא ברשות, תאמר בהני דברשות? שור יוכיח! מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק; בור תוכיח! וחזר הדין"        (ו.).

רב אדא בר אהבה מציג מקרה של נזק מורכב שלא ניתן לסווג אותו תחת אב נזיקין אחד. במקרה זה אנו עוסקים בשיעור, כאשר יש לאדם רשות לעשות שימוש של נקיון ברחוב, אך עדיין אם הזיקו חייבים לשלם. הדמיון בין מקרה זה לאב 'בור' הוא בכך שדרכו להזיק, אך השוני נובע מכך שבניגוד לבור יש רשות לאדם להשתמש ברחוב. הדמיון לאב 'שור' טמון בכך שיש רשות לאדם ללכת עם שורו או לנקות את ביתו לרחוב, אך השוני שדרכו של שור ללכת ולהזיק בניגוד לזבל. על ידי שימוש בשתי אבות המלאכה אנו לומדים שגם במקרה ויש רשות לאדם עדיין יכול להיות והוא יהיה חייב בתשלום הנזק.

כפי שכבר כתבנו, בסוגיית הגמרא אין הכרעה הלכתית חד משמעית. הרשב"א מבין שמסקנת הסוגיה כשיטת רב נחמן:

"ואסקה (-סיכם) רב נחמן מתניתין אפילו ר' יהודה, ומתניתין בשעת הוצאת זבלים"        (על אתר).

לפי הרשב"א, המשנה היא לפי כו"ע ועוסקת שלא בזמן הוצאת זבלים. לא ניתן להסיק מסקנה מדברי המשנה לזמן שמותר להוציא זבל לרשות הרבים. להלכה נפסק בדברי הרמב"ם שגם אם יש רשות להוציא זבל עדיין האדם מתחייב בתשלום הנזיקין, ויתכן והרמב"ם הבין בצורה שונה את מסקנת הסוגיה:

"יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם, ואע"פ כן אם הזיק חייב לשלם..." (נזקי ממון פי"ג, הלכה טו) .

הלכות שכנים

תחום הלכתי נוסף שבו קיימות הלכות דומות לסוגייתנו נוגע לנזקי שכנים. במקרים רבים אדם רוצה לעשות פעולות בתוך ביתו, אך קיים חשש שמא הוא יזיק את חבירו. גם בעניין זה במקרים רבים אנו מעוניינים לאפשר לאדם לעשות שימוש הגיוני ברשותו, אך במקרים שבהם יגרם נזק לשכן יתכן ואנחנו נדרוש פיצוי כספי.

פרק שני במסכת בבא בתרא עוסק ביחסי שכנים ושם אנו מוצאים סוגיה הדומה לגמרא שניתחנו לעיל:

"... אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון כולהו סבירא להו: כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק - פטור. רבי יהודה - הא דאמרן. רבן שמעון בן גמליאל - דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. רבי שמעון - דתנן: היה מעמידו בעלייה - צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה - טפח, ואם הזיק - משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם".

שיטת ר' יהודה דומה למה שראינו בתחילת השיעור בנוגע לדבריו לגבי המזיק ברשות מצווה. לפי ר' יהודה אם חכמים התירו לאדם לעשות פעולה, ההיתר כולל גם פטור מנזק שנגרר בעקבות כך.

הגמרא עוסקת לאחר מכן באדם שרוצה לעשות תנור או כירה בביתו. באופן פשוט מדובר על דבר מקובל, שהרי האדם רוצה לבשל בביתו. ברם, יש סכנה שהאש תתפשט ותפגע בשכן שגר מעליו. בעקבות כך חכמים התירו לאדם לבנות כירה אך קבעו מרחקי בטיחות מהרצפה ומהגג. מה הדין אם בכל זאת האש הזיקה? רבי שמעון פוטר ומבין שחכמים קבעו את שיעור ההרחקה כתחום שגורר גם פטור מנזק. לעומת זאת ת"ק סובר שחכמים קבעו תחום שבו מותר לשים כירה, אך עדיין האדם צריך להשגיח ואם התרשל הוא חייב בתשלום הנזק. גם כאן מדובר על מקרה שחכמים נתנו רשות, אך עדיין אם נוצר היזק אחריות התשלום על המזיק.

כעקרון זה פוסק הרמב"ם בהלכות שכנים, אך בהלכות נזקי ממון הרמב"ם פוטר במקרים מסוימים:

"הבית והעלייה של שנים. לא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו אלא א"כ יש לו על גביו גובה ארבע אמות, וכן לא יעמיד בעל העלייה תנור עד שיהיו תחתיו מעזיבה שלשה טפחים... ואע"פ שהרחיק השיעור אם יצאת האש והזיקה משלם מה שהזיק כמו שיתבאר במקומו"                                     (הלכות שכנים פ"ט, הלכה יא).

"הדליק (אש) בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חבירו. וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גבהה של דליקה, ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא"                                     (הלכות נזקי ממון פי"ד, הלכה ב).

מדברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון נראה ששיעור ההרחקה שחכמים נתנו גורר גם פטור במקרה של נזק. כמובן שעקרון זה עודמ בניגוד לסוגיית הגמרא בבבא בתרא ולפסיקת הרמב"ם בהלכות שכנים. אך יש לשים לב שמדובר במקרים שונים ובסוג שונה של שיעור הרחקה, כפי שמסביר זאת נתיבות המשפט:

"ולבאר כוונתו לפענ"ד נראה דשם (- האש בשדה) נתנו חכמים שיעור שירחיק שלא יהיה יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל. דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא. משום הכי אם הזיק על ידי רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור, כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח.

אבל כאן (- הרחקה של תנור בבית) לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כל כך. כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל. ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק על ידי שמירה, וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחקה כזו, שוב אין צריך להרחיק יותר. משום הכי אם לא שמר והזיק- חייב" (נתיבות המשפט חושן משפט סימן קנה ס"ק א).

יש לחלק בין שיעור הרחקה שניתן לצורך שעה, הכוונה מקרים חריגים, שנועד למנוע כל אפשרות של נזק. ובין מקרה אחר של התנהלות יום-יומית שבו שני הצדדים צודקים ולא ניתן לדבר על מזיק וניזק ששם השיעור ממותן יותר אך אינו גורר פטור מתשלום. במקרים מורכבים אלו חכמים מנסים למזער את הסיכון להיזק, אך עדיין החובה מוטלת על האדם לשמור שלא יווצר נזק למרות שיש לו רשות על ידי בית דין.

כפי שמופיע בגמרא בבא קמא- בעבור זה הנחיל יהושע את הארץ. יש לאפשר לבני האדם לחיות בצורה נורמלית ולהוציא את הזבל, וכן לאפשר לאדם לדור בביתו ולעשות שימוש סביר במטבחו. אך עדיין האדם חייב לשאת באחריות במידה וחבירו ניזוק, גם בדיני שכנים וגם בשימוש בשטח המשותף.