מזמור קד (ב) - כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ

  • הרב אלחנן סמט

"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" - מזמור ק"ד על פי מאיר ויס (המשך)

ג. המחצית הראשונה (פסקאות א-ד)

[2]. פסקה שנייה (ה-ט)- ייסוד הארץ וייסוד הים

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

על השיקולים להגדרת פסוקים ה-ט כפסקה בפני עצמה כותב ויס:

בפסוק ה מתחילה יחידה חדשה שתסתיים בפסוק ט. מעידה על כך צורת העבר שבראש הפסוק 'יסד', בניגוד לצורת הבינוני של הפעלים הקודמים מצד אחד והחל בפסוק י מצד שני. וכן יעיד על כך עניינו של הקטע שבראשו עומד פסוק ה. כאן לא יסופר עוד על אשר בשמים מעל, אלא על אשר בארץ מתחת.

בפסקה זו מתואר מעשה היום השלישי מימי הבריאה:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן.
וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים... (בראשית א', ט-י)

המצב שלפני בריאת היבשה מתואר לפני כן, בפסוק ב:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

ובלשון מזמורנו מתואר מצב זה בפסוק ו:

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ[1] עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

ויס מקשה ביחס לפסקה זו:

עניינה של היחידה הנידונה הוא ייסוד הארץ, כפי שנאמר במשפט הראשון שבפסוק ה. וגם התיאור בפסוקים האחרים של היחידה (ו-ט) אינו בא אלא לתאר כיצד נוסדה הארץ. היקוות המים היא רק אמצעי להיגלות הארץ... [והנה] מרחיב הכתוב את הדיבור על היקוות המים עד כדי כך שמתאר את ניסתם הנחפזת של המים בפרוטרוט, אפילו בעלייתם ובירידתם, בשעה שעל היראות הארץ עצמה, שהיא הנושא העיקרי של הכתוב, אין בתיאור אף מלה אחת.[2]

דיספרופורציה זו במבנה הפסקה מחויבת המציאות היא: ייסוד הארץ הוא אכן תוצאה הבאה מאליה של העיסוק שעסק ה' במים המכסים את הארץ. תכלית העיסוק במים היא כמובן היראות היבשה, ועל כן מסגרתה של הפסקה היא 'הארץ': בראש הפסקה: "יסד ארץ על מכוניה...", ובחתימתה: "... בל ישבון לכסות הארץ". אולם בין הזכרת הארץ הראשונה לזו האחרונה מדובר על המים: כיצד כיסו את הארץ, לפני פעולתו של ה'; כיצד הגיבו על גערת ה' בהם; וכיצד תחם להם ה' את תחומם שאותו לא יעברו עוד.

על כך יש להוסיף עוד: סילוק המים מעל הארץ אינו רק פעולה שלילית ביחס למים שתכליתה התגלות הארץ, אלא היא קשורה גם למצב החדש והחיובי שנוצר ביחס למים. דבר זה בא לידי ביטוי הן בסיפור התורה בבראשית והן בפסקה שבמזמורנו. בתורה נאמר "יקוו המים... אל מקום אחד... ולמקוה המים קרא ימים". כלומר, לא רק הארץ נבראה ביום השלישי, אלא גם הימים נבראו בו. בהמשך סיפור הבריאה, בתיאור היום החמישי, יהפכו גם המים כמו הארץ למקום המלא בחיים: "ויאמר א-להים: ישרצו המים שרץ נפש חיה..." ואף החי אשר במים נתברך שם "פרו ורבו ומלאו את המים" (פסוקים כ-כב).

בפסקה שבמזמורנו בא הדבר לידי ביטוי בכך שהשורש יס"ד מופיע בה כפועל פעמיים. פעם אחת בראשה "יסד ארץ..." ופעם שנייה לקראת סופה "אל מקום זה יסדת להם". אם כן המעשה המתואר בפסוקים ה-ט הוא בעל משמעות כפולה: ייסוד הארץ וייסוד הים.

המשך המזמור, פסקאות ג-ה, מתאר אמנם את הקיום בארץ, אולם אף במזמורנו מוקדשת פסקה אחת לחיים המפכים בים - פסקה ז.[3]

השוואת תיאור ייסוד הארץ במזמורנו לזה שבבראשית מלמדת לדברי ויס על הבדל כפול:

א. בתיאור שבבראשית שום פעילות אינה נזכרת בקשר למים; המים פסיביים לגמרי. א-להים אמר - 'ויהי כן'. בתיאור שבמזמורנו המים פעילים לחלוטין.

ב. בבראשית א-להים אומר, במזמור א-להים גוער ורועם.

עתה שואל ויס:

מהי כוונת מזמורנו בתיאור זה?... לשם מה מתאר בעל מזמורנו את היקוות המים בצורה זו?... מה ראה לדבר על גערת ה' ועל קול רעמו, על ביטויי כעס, ועל ניסת המים וחפזונם, על תגובת בהילות, במקום לדבר על ביטוי העליונות המוחלטת, על צו חגיגי, שקט, ועל ציות פסיבי, מכאני?

תשובה על שאלות אלו עתיד ויס לתת רק בביאורו לפסקה האחרונה במזמורנו, ואנו נלך בעקבותיו.

נסיים את דיוננו בפסקה זו בשאלה דומה לזו ששאלנו בסיום הפסקה הקודמת: האם תיאור ייסוד הארץ והים בבריאת העולם נחוץ לתיאור העולם הנוכחי שבו מצוי המשורר ושאותו הוא בא לתאר? והרי את בריאת הצומח החי והאדם לא תיאר משוררנו!

נראה כי שאלה זו אינה קשה: הרי קיום החיים על הארץ, המתואר בהמשך מזמורנו על פני רובו, וקיום החיים בים, המתואר בפסקה ז בהמשך המזמור, מותנה באותה הבדלה ראשונה שהבדיל ה' בין הארץ לבין המים - בייסוד הארץ ובייסוד הים!

אלא שכבר בפסקה הבאה, השלישית, תינתן לנו תשובה נוספת ומדויקת יותר.

3. פסקה שלישית (י-יב)- "המשלח מעינים בנחלים"

הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.

נראה שפסקה זו עוברת לעניין חדש: אין היא עוסקת בפעולת ה' החד-פעמית שנעשתה בעבר - ייסוד הארץ, אלא בפעולתו המתמדת - הזרמת מי מעיינות בנחלים. מעבר זה בא לידי ביטוי בזמני הפעלים: בסיום הפסקה הקודמת נאמר "גבול שמת בעל יעברון..." בזמן עבר, ואילו בראש הפסקה הנוכחית נאמר "המשלח מעינים בנחלים" - בצורת הבינוני.

ובכל זאת, כבר בעיון שטחי ניכרת זיקה בין שתי הפסקאות: המעשה המתואר בפסקה הנוכחית, השלישית, הפוך מזה שמתואר שעשה ה' בפסקה השנייה! שם, הרחיק ה' את המים מן הארץ, ובכך נתאפשרו החיים על הארץ, ואילו כאן, הוא משיב את המים אל הארץ כדי לקיים חיים אלו. היפוך מעין זה, מלמד דווקא על זיקה בין שתי הפסקאות.

ויס מעמידנו על זיקה ניגודית מדויקת עוד יותר בין שתי הפסקאות הללו:

להבנת המשפט 'המשלח מעינים בנחלים' יש לתת את הדעת על הוראתו המקורית של הפועל 'שלח' בבניין פיעל, שהיא היפוכה של החזקה בכוח: נתינת חופש למי שהיה עצור עד כאן, שחרור (בר' ח', ז;ל"א, מב; ל"ב, כז; שמ' ה', א; שמ"א כ', ה; ועוד). וכן יש לשים לב למשמעה המדויק של המלה 'מעין'. המעיינים הם מימיה של 'תהום', של האוקיינוס הקדמון אחר שנתחם לו תחומו (בר' מ"ט, כה; דב' ל"ג, יג).[4] ובכן הפסוק 'המשלח מעינים בנחלים' אומר שה' משחרר את מי 'תהום' שעם ייסוד הארץ שם להם גבול 'בל יעברון' (ט) ומניח להם להופיע בארץ 'בנחלים'. ואם לפנים 'על הרים יעמדו מים' (ו), הפעם 'בין הרים יהלכון'. וכל זה כדי שהם 'ישקו כל חיתו שדי, ישברו פראים צמאם' (יא), הם (הנזכרים מפני ש'נהוגים במדבר לא יבואו ביישוב' - רד"ק) שוברים את צמאם במעיינים. 'עליהם' (יב), על המעיינים (רש"י, ראב"ע). - 'עוף השמים ישכון', והם 'מבין עפאים', מבין ענפי האילנות (דנ' ד', ט, יא, יח), 'יתנו קול'. כך הופך ה' את מי תהום שעלולים היו לכסות הארץ למקור חיים, ואפילו למעיין שמחה.[5] בעצור ה' את מי תהום ביסדו את הארץ - גילה את גודלו. בשחררו את המעיינים המשקים את 'חיתו שדי' ו'עוף השמים' - מגלה הוא את חסדו. ובדרך זו של גילוי חסדו מתגלית חכמתו.

חכמתו של ה' המתגלה בבריאה, חכמה דיאלקטית היא: מעשה הבריאה והמשך קיומה תלויים בעשייתו של ה' דבר והיפוכו. בפסקה ב מעשה ה' הוא בהבדלה חדה בין מים ליבשה.[6] הבדלה זו תנאי הכרחי היא לקיום החיים על הארץ, אולם אינה מספקת: בארץ נגובה שאין בה מים לא ייתכנו חיים. ומכיון ש"הבדלה אינה הפרדה"[7] - פועל ה' למפגש חדש ומבוקר בין המים והארץ, ובמפגש זה טמון סוד קיום החיים על פני הארץ.

סוג אחד של קיום החיים על פני הארץ הוא בערוצים שבהם זורמים מים חיים. הנחלים הזורמים בארץ - עורקי חיים הם, ובולט הדבר במיוחד באותם נחלים הזורמים בשטח מדברי צחיח. על גדותיהם של נחלים אלו צומחת צמחיה עבותה, וזו הופכת את הנחלים לרצועה של ירק המשובבת את עין הרואה. בעלי חיים רבים מתקיימים בסביבות הנחלים ומרווים בם את צמאונם, וציפורים משמיעות את קולן על ענפי העצים והשיחים.

אמנם לאדם (המקראי) כמעט ואין תועלת בנחלים הללו,[8] אולם במזמורנו האדם הוא רק אחד השותפים בבריאה, ואף אם הוא שותף בכיר בה, לא הכל נמדד מנקודת ראותו התועלתנית. דווקא באותם נחלים ניכרת שמחת הנבראים בעצם קיומם הרבה יותר מאשר במקומות יישובו של האדם. שמחה זו מתבטאת בין השאר בכך שעוף השמים נותן את קולו מבין ענפי העצים - בזמרת הציפורים.

בסיום דיוננו על הפסקה השנייה שאלנו, האם תיאור ייסוד הארץ וייסוד הים הבא באותה פסקה נחוץ לתיאור העולם הנוכחי שבו חי משוררנו - עולם שהוא נושא שירתו. עתה מתברר שלא רק ייסוד הארץ הוא תנאי לקיום החיים עליה, אלא גם ייסוד הים הוא תנאי לכך, שכן המים שאותם מזרים ה' ללא הרף בנחלים, מי מעינות התהום, הם הם המים שבהם גער ה' בעת בריאת עולמו ושאותם כנס במקום שיסד להם - בים.

נמצא שהבנת הקיום של העולם שבו שרוי משוררנו תלויה בהכרת ההסדרים הדיאלקטיים בין מים ליבשה, הסדרים שיסודם במעשה הבריאה.

נושא זה - הקשר הדיאלקטי בין 'מים' ל'ארץ', ימשיך להעסיק את מזמורנו (ואותנו) גם בפסקה הבאה.


4. פסקה רביעית (יג-יח)- הגשם

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם
לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן
וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.

נושא הפסקה הרביעית הוא הגשם, אף שהמילה לא נזכרה בה במפורש.[9] רמיזה על הגשם נמצאת בראש הפסקה, בפסוק יג:

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ (- הגשם) תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.

אף בפסוק טז נרמז תפקידו של הגשם: "ישבעו עצי ה'" - ושביעת העצים הרי היא כמו זו של הארץ, "תשבע הארץ" מפרי מעשיו של ה' - מן הגשם.

אולם באמת הגשם הוא נושא הפסקה הרביעית כולה, כפי שיתברר בהמשך הדברים.

בפסקאות הקודמות עסקנו בהפרדה ואח"כ במפגש בין הארץ והמים. הורדת הגשם היא דרך נוספת, ואף חשובה יותר, שבה מפגיש ה' את הארץ ואת המים, ואף מפגש מבוקר זה מטרתו לאפשר את קיום החיים על פני הארץ.

מהו מקורו של הגשם? תשובה על כך נמצאת בראש הפסקה:

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו.

ב'עליותיו' של ה' כבר נפגשנו במזמורנו בפסקה הראשונה שלו:

ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו.

מקורם של הגשמים הוא אפוא ב"מים אשר מעל לרקיע" - באותן קורות מים המשמשות תקרה לעליותיו של ה' בשמים.[10]

מה בין שתי הדרכים שבהן נוקט ה' להשבת המים אל הארץ - שילוח מעיינים והשקייה מעליותיו? עונה על כך ויס במאמרו (עמ' 232):

ה' הוא לא רק 'המשלח מעינים בנחלים' אחר שהוא שם גבול למים. הוא - 'המקרה במים עליותיו', גם 'משקה הרים מעליותיו' (יג). השקאה 'מעליותיו' - מלמעלה; השקאה מ'מעינים' - מלמטה. ואין שתיהן שוות, לא מבחינת הפועֵל ולא מבחינת הפעולה. ההשקאה 'מעליותיו', פועלה ה' ('משקה'), כשם שלפי מזמורנו בכלל הוא הפועל בכל פעולות הטבע. ואילו ההשקאה מ'מעינים', פועלה המים ('ישקו'), ללמדך, שלא בלבד שהמים אינם מחריבים ('בל ישבון לכסות הארץ'), אלא הם מחיים ('ישקו כל חיתו שדי').

ושונות שתי ההשקאות גם מבחינת הפעולה. השקאת ה'מעינים' משמשת במישרין את בעלי החיים ('ישברו פראים צמאם'). ההשקאה 'מעליותיו' משמשת רק בעקיפין את החי. במישרין - 'תשבע הארץ' (יג). 'ישבעו עצי ה'' (טז) ממנה. מן המים שמעל השמים מקבלים את השקאתם לראשונה ההרים, הרי הם 'סמוכים' להם - הארץ 'תשבע' הואיל וגם מי הגשמים שהשקו את ההרים יורדים עליה, ואחר כך 'ישבעו עצי ה'' (טז).

נוסיף לדבריו הבדל שלישי בין שתי 'ההשקאות': השקאת המעיינים היא השקאה מוגבלת רק לאותם עורקי חיים בנחלים שבהם זורמים מי המעיינות ואינה נוגעת לעולמו של האדם ולתרבותו החקלאית, אלא רק לקיום הטבעי 'הפראי' של החי והצומח.[11] השקאת הגשמים מעליותיו של ה' מתפרסת על פני כל הארץ, והיא נוגעת בראש וראשונה לאדם - לחקלאותו ולקיום בהמתו (פסוקים יג-יד), אך גם לצומח ולחי שאינם בתחום התרבות האנושית (פסוקים טז-יח). הבה נדון עתה בשני תחומי ההשפעה הללו של הגשם.


א. הגשם ביחס לאדם ולבהמתו (יג-יד)

כך כותב ויס:

התוצאה של שביעת הארץ היא הצמחייה (יד), אך לא תוצאה ישירה... החציר והעשב - ה' הוא המצמיח אותם ('מצמיח חציר... ועשב'). החציר הוא הירק (בערבית ח'צ'ר: היה ירוק), המשמש במצבו הטבעי מזון לבהמה - שימושו הוא בלתי אמצעי. ואילו את ה'עשב' מצמיח ה' 'לעבדת האדם'. ה'עשב' הוא הצמח שהוא תוצאתה של עבודת האדם את האדמה (השווה: 'וכל עשב השדה טרם יצמח... ואדם אין לעבד את האדמה', בראשית ב', ה), כגון הדגן שממנו הלחם. מכאן ההקבלה בין ' ועשב לעבדת האדם' ובין 'להוציא לחם מן הארץ' (השווה: בר' ג', יח-יט).

בדבר המשפט 'להוציא לחם מן הארץ' חלוקות דעות הפרשנים, האם הוא נטפל למשפט 'מצמיח... ועשב לעבדת האדם', כלומר האם הנושא של 'להוציא' הוא ה' (התפיסה המתבטאת בברכת 'המוציא') או המשפט הוא משפט טפל אל 'לעבדת האדם', כלומר הנושא האדם. על פי התחביר אין להכריע בשאלה, ו'להוציא לחם מן הארץ' יכול להיות פירושו: ה' מצמיח עשב לעבודת האדם, כדי שהאדם יוציא לחם מן הארץ, או יכול להיות פירושו: ה' מצמיח עשב לעבודת האדם, כדי שה' יוציא לחם מן הארץ. על כל פנים וודאי הוא שלפי פסוקנו, גם אם ה' הוא המוציא לחם מן הארץ, אין הוא עושה זאת אלא לאחר שהאדם עבד. ובכן מתבטאת כאן (כמו גם להלן בפסוק כג) התפיסה על מקומו של האדם בתוך עולם החי. אלהים מצמיח לבהמה ולאדם כאחד, אלא לבהמה הוא מצמיח למזונה ואילו לאדם לעבודתו. לאדם לא יינתן לחמו אלא בעבודה.

פסוק טו אינו פסוק פשוט מבחינה תחבירית, וכתוצאה מכך גם מבחינת משמעותו העניינית:

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ
לְהַצְהִיל [12] פָּנִים מִשָּׁמֶן
וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

ויס מקדיש לבירור פסוק זה שלושה עמודים במאמרו, ובהם הוא מעלה אפשרויות שונות לניתוחו התחבירי ולפרשנותו. לבסוף הוא בוחר בפירוש הנראה לו עדיף. הפירוש המובא להלן אינו זה שויס העדיפו, אלא דווקא זה שדחה.[13]

נפתח את דיוננו בשאלה: מדוע חוזר ה'לחם' בשני הפסוקים הסמוכים (יד) "להוציא לחם מן הארץ"; (טו) "ולחם לבב אנוש יסעד"?

בספרו של גב"ע צרפתי 'סמנטיקה עברית'[14] דן המחבר בצמצום משמעותן של מילים במהלך התפתחות השפה. וכך מתוארת שם התופעה שחלה במלה 'לחם':

הוראתה הראשונה 'מאכל' (כגון בראשית ל"א, נד)[15] נצטמצמה בעברית ל'מזון אפוי מבצק של קמח', ובערבית - לַחְם - לבשר. על זה העיר פרנקל[16]: "כי עקר משמעות זה השורש בכל הלשונות השמיות היה המזון העיקרי, והשמים הדרומיים (- הערבים), בפרט הרועים, שעיקר מזונם היה הבשר, השתמשו למזון זה בשם לחם, והצפוניים, שעיקר מזונם היה מהחיטה וכדומה השתמשו בשם לחם למזון הזה".

במקרא משמשות רובן של הופעות המלה 'לחם' במשמעות מאפה מבצק, אולם גם שתי המשמעויות האחרות של לחם מצויות בו: לחם במשמעות בשר (כמו בערבית) מופיע בבראשית ל"א, נד (ראה הערה 15); שמות ט"ז, ג (?); שמות י"ח, יב (ראב"ע: שלמים); מלאכי א', ז; וכן במקומות רבים ביחס לקרבנות "לחם אשה לה'" (ויקרא ג', יא ועוד פסוקים רבים בספר ויקרא ובעוד ספרים במקרא).

בפסוקים רבים במקרא משמעות המלה 'לחם' היא כלל מזונותיו של האדם.[17] מסתבר אפוא כי ה'לחם' בפסוק יד - "להוציא לחם מן הארץ" - הוא כלל מזונותיו של האדם או ביתר דיוק, אותם מזונות שהוא מוציא 'מן הארץ' באמצעות עבודתו ב'עשב', שאותו מצמיח לו ה'.

מה הם אפוא 'אבות המזון' של האדם הישראלי במקרא? אלו הם הדגן התירוש והיצהר, המוזכרים במקרא יחדיו פעמים אחדות, כלומר הלחם היין והשמן. והנה שלושת אבות המזון הללו נזכרים בפסוק טז "ויין... משמן... ולחם...". מסתבר אפוא שפסוק טו מפרט את מה שנאמר בסוף פסוק יד ככלל - "להוציא לחם (= מזון) מן הארץ". שינוי הסדר בפסוק טו מן הסדר המקובל, שבו הדגן בראש, ומיקומו במקום האחרון נועד להרחיק את הלחם, הדגן, עד כמה שאפשר מהלחם הבא ככלל בסוף פס' יד. הרחקה זו רומזת אפוא לכך ששתי משמעויות שונות יש כאן למלה לחם.

הבה נרשום את הכלל ואת פרטיו בתוספת פרשנית קלה שתבהיר את כוונת הכתוב:

הקושי הניכר לעין הוא בביאורו של משפט התכלית "להצהיל פנים משמן" המפריד בין שני המושאים של הפועל 'להוציא': יין ולחם. לו היה נאמר בפסוק טו: 'ויין ישמח לבב אנוש, ושמן יצהיל פנים, ולחם לבב אנוש יסעד' הכל היה ברור. אלא שהפסוק היה מסורבל אז קמעא מחמת החזרה המשולשת 'ויין.. ושמן... ולחם'. לשם גיוון הביטוי הקדימו בצלע השנייה את תיאור פעולתו של השמן על האדם, ורק אחר כך נזכר המקור להשפעה זו - השמן. כך נוצרת בין שתי הצלעות מעין הקבלה כיאסטית:

וְיַיִן

יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ

לְהַצְהִיל פָּנִים

מִשָּׁמֶן

הצלע השלישית חוזרת להקדים את המושא 'ולחם' כמו בצלע הראשונה, אך סדר מילות הלוואי בצלע זו הפוך מזו שבראשונה, ובכך מורגשת החתימה של הפסוק:

אמנם נכון שיש קושי במשפט כפי שהוא לפנינו "להצהיל פנים משמן" מפני למ"ד התכלית שבראשו, אולם לו היה נאמר במקום זאת 'יצהיל פנים השמן' או 'הצהילו פנים משמן'[18] היה הקושי נפתר, ובמשמעות מעין זו יש לפרש את הכתוב שלפנינו, וכך גם פירשוהו המפרשים הראשונים (כגון רש"י).

ב. הגשם ביחס לצומח ולחי שאינם בתחום האדם (טז-יח)

יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

כותב ויס:

כשם שבהשקות ה' 'הרים מעליותיו, מפרי מעשיך תשבע הארץ' (יג), כך מפרי מעשיך גם 'ישבעו עצי ה'' וגו'. הפסוקים יד-טו מהווים אפוא כעין פיסקה מוסגרת, שבה מתוארת התוצאה והמטרה של 'תשבע הארץ'. היחידה של הפסוקים טז-יז מתארת את המטרה של 'ישבעו עצי ה''... 'עצי ה'' 'ארזי לבנון אשר נטע' הם העצים הגבוהים ביותר[19]. בצמחייתם כשלעצמה אין 'תועלת' ישירה לעולם,[20] אבל מגודל חכמתו של הבורא הוא, שלא ברא בעולם דבר מבלי שתהיה בו 'תועלת' לאחרים. גם בצמחיית 'עצי ה'' יש 'תועלת' בעקיפין: 'אשר שם צפרים יקננו, חסידה ברושים ביתה'. וכשם שבדבר משוררנו על התועלת שב'מעינים' הזכיר על יד הסוג הכללי ('חיתו שדי') מין פרטי ('פראים'), כן בדברו על התועלת שב'עצי ה'', הרי על יד 'צפרים' הוא מזכיר 'חסידה'.[21]

הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים

הוא אחד הפסוקים שעלול להביא לדעה שמזמורנו אינו בנוי במבנה ספרותי שיטתי אלא מהווה מעין פנורמה ססגונית על העולם, מעין מסע חוצה נופים,[22] וזאת בניגוד למה שהראנו ויס עד כה.

מדוע הזכיר כאן המשורר לפתע את היעלים ואת השפנים? הנה תשובתו של רד"ק האופיינית גם לפרשנים נוספים:[23]

הרים הגבוהים ליעלים - כיוון שזכר מדור העופות שהוא בעצים הגבוהים, אמר גם כן: ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה... וכן הסלעים יש בהם תועלת לחיות, כי הסלעים יש בהם מערות ונקרות יחסו בם השפנים... והנה כל נברא - לצורך ולתועלת, אין דבר ריק. והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו.

נמצא כי פסוק יח אינו שייך לנושא הנידון לפני כן - חשיבותם של הגשמים לנבראים השונים, אלא הוא נגרר בדרך האסוציאציה אחר פסוק יז, שאף הוא אינו אלא גרירה אחר פסוק טז שלפניו. רק פסוק טז "ישבעו עצי ה'" עוד קשור לנושא הגשם, ואילו הפסוקים שאחריו מביעים רעיון כללי: "והנה כל נברא - לצורך ולתועלת": העצים הגבוהים נבראו לצורך קינון הציפורים והחסידה; ההרים הגבוהים נבראו לצורך היעלים; והסלעים נבראו לצורך השפנים.

אולם לא כך פירש ויס את פסוקים יז-יח. את פירושו לפסוק יז כבר ראינו: עצי ה' הגבוהים 'ישבעו' מן הגשמים כדי שישמשו מקום קינון לציפורים. נמצא שבעקיפין זקוקות גם הציפורים והחסידה לגשמים, שבלעדיהם לא יהא להן מדור לחיות בו.

עתה נראה כיצד פירש ויס את פסוק יח:

העצים הגבוהים השבעים בהשקות ה' אותם 'מעליותיו' משמשים מדור לציפורים. 'הרים הגבהים' שאינם שבעים אף על פי שגם הם מושקים 'מעליותיו' ולכן אין עליהם שום צמחייה - הם מדור לחיות. 'הרים הגבהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים' (יח).

"משקה הרים מעליותיו" (יג) - כך פתחה הפסקה הרביעית את תיאור חשיבותו של הגשם לנבראים השונים. עצי ה', ארזי הלבנון, הם העצים הגדלים על ההרים, ועל כן הם שבעים מן ההשקיה שמשקה ה' אותם. אולם גם 'ההרים הגבוהים', שבהם אין גדלים עצים, וצמחייתם מועטת, כלולים בכותרת "משקה הרים מעליותיו". ובכן, מה תועלתו של הגשם שבאמצעותו משקה ה' את 'ההרים הגבוהים' ומי ניזון ממנו? על כך בא לענות פס' יח: במקומות גבוהים אלו אמנם אין עצים גבוהים, אך גם בהם ישנם בעלי חיים - היעלים והשפנים - ואף הם זקוקים לגשם היורד על מקום מגוריהם.[24]

על פי פירוש זה לפסוק יח, מצטרף פסוק זה לקודמיו יג-יז, וכולם סובבים סביב נושא אחד: נחיצות הגשם לצומח ולחי בעולם, הן בתחומו של האדם ("חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם"), והן בתחומים שבהם אין הוא יושב (עצים גבוהים לקינון העופות והרים הגבוהים למחיית היעלים והשפנים) - כל אלו תלויים בגשם.[25]

ויס מסכם את הפסקה הרביעית - תיאור ההשקאה במי השמים, בטבלה מאירת עיניים:

5. מבנה המחצית הראשונה של המזמור

כך מסכם ויס את הקשר בין פסקאות ב-ג-ד:

בפסוק יח מסתיימת היחידה שהחלה בפסוק ה. ביחידה זו מסופר שבחו של ה' על גודלו שנתגלה בייסוד הארץ (ה-ט) ועל גודלו שבחכמתו המתגלה בדאגה לקיום החיים בארץ (י-יח). וכשם שייסוד הארץ הוא תוצאת פעולתו של ה' במים, כך קיום החיים שבארץ הוא תוצאת פעולותיו במים. ייסוד הארץ בא בעקבות חתימת תחומם של המים והפרדתם מן הארץ אחת לתמיד, קיום החיים שבארץ בא בעקבות שילוחם המתמיד של מעיינות תהום לארץ (י-יב) והורדתם המתחדשת של מי השמים על הארץ (יג-יח). מעיינות תהום משקים את החי, מרווים אותו. מי השמים משקים את הדומם ומשביעים את הארץ ואת העצים הגבוהים. שביעת הארץ משמשת את צמחיית האדמה. צמחיית האדמה היא מקור המחיה לחי,[26] צמחיית העצים יסוד מגוריו. השקאת ההרים הגבוהים אינה משמשת צמחייה. ההרים הגבוהים אינם מקור מחיה, כי אם יסוד מגורים. ובכן זהו מבנה היחידה:

(א) פסוקים ה-ט: יסוד הארץ (הפרדת מים מן הארץ)

(ב) פסוקים י-יח: קיום החיים בארץ (הפגשת המים עם הארץ).

(1) פסוקים י-יב: השקאה במי תהום;

(2) פסוקים יג-יח: השקאה במי השמים.

ויס לא הכיר את העיקרון שעל פיו נחלקות יחידות ספרותיות במקרא לשתי מחציות, ועל כן הכותרת שנתנו לתת-סעיף זה 'מבנה המחצית הראשונה של המזמור' לא היה מובן לו: מבנה אפשר שיהיה למזמור השלם, או ל'יחידה' בתוך המזמור, כמו זו שהוא עוסק בה בדבריו למעלה, אולם מהו מבנה של 'מחצית'?

אולם על פי תפיסתנו, המחצית האשונה של המזמור היא חטיבה גדולה ומאוחדת, ויש לחתור אפוא לחשיפת מבנה המחצית כולה.

למעשה, נשאלת השאלה ביחס לפסקה א: האם ניתן לשלב אותה במבנה שמציג ויס ביחס לפסקאות ב-ד?

בסיום דברינו אודות פסקה א (סוף סעיף ג) העלינו את הבעיה הבאה: עיקר עניינו של מזמורנו הוא בתיאור הבריאה המוכרת לנו בשעה זו, אלא שלצורך זאת הוא נזקק גם לתיאור הבריאה בספר בראשית, שכן קיום העולם בהווה מותנה בהסדרים שנקבעו בבריאה הראשונה. ובכן, האם הפסקה הראשונה (פס' א-ד) משרתת אף היא מטרה זו? לכאורה עוסקת פסקה זו בדימויי מלכות ה' באמצעות הנבראים הראשונים אור ושמים, ועניינה אפוא אינו בעולם הארצי - מושב האדם, החי והצומח, אלא בשמים שהם מושבו של ה'. תפקידה של פסקה זו נראה אפוא להלל את ה' על גדולת מלכותו, וזאת כמבוא למזמור כולו. מסתבר שכך אכן תפס ויס את עניינה של פסקה זו.[27]

אולם בסיום דברינו שם 'הבטחנו' כי כאשר נגיע לפסקה הרביעית ניווכח שאף פסקה א נחוצה להבנת ההסדרים הנהוגים בעולמנו הארצי שבו אנו חיים בשעה זו, ואיננה רק בבחינת מבוא למזמור. את 'הבטחנו' קיימנו בדיוננו על הפסקה הרביעית, כאשר הראינו כי מקורו של הגשם הנידון בפסקה זו הוא ב'עליותיו' של ה', והללו הרי מתוארות בפסקה הראשונה, בפסוק ג: "המקרה במים עליותיו".

לפי התפיסה המוצגת במזמור והמבוססת על תיאור הבריאה בבראשית א', ייסוד הארץ היה מותנה בהרחקת המים ממנה והתגלות היבשה. מעשה זה אמנם מתואר ביום השלישי של הבריאה, אולם באמת הוא החל במעשה שנעשה ביום השני:

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ
וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן.
וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. (בראשית א', ז-ח)

רק לאחר ההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים ניתן היה להמשיך ולצוות:

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה... (ט)

נמצא ששני 'סוגים' של מים הורחקו מן הארץ, והרחקת שני הסוגים הללו גם יחד הייתה תנאי לייסוד הארץ.

כבר עתה ניתן לומר שהפסקה הראשונה במזמורנו, שבה מתואר (בזיקה לבראשית א') כי ה' "נטה שמים כיריעה. המקרה במים עליותיו" (פס' ב-ג), אף על פי שהיא עוסקת 'בשמים מעל', באמת אף היא מכוונת לתהליך ייסוד הארץ 'על הארץ מתחת'. ואם כן יש בה נחיצות להבנת העולם הארצי הנוכחי שאותו בא המשורר לתאר במזמורנו.

אלא שייסוד הארץ אינו תנאי מספיק לקיום הבריאה: עתה נחוץ להפגיש מחדש את המים עם הארץ מפגש מבוקר שיאפשר את קיום החיים על פני הארץ. לתיאור מפגש זה מוקדשות פסקאות ג-ד. וכשם שסילוק המים מן הארץ היה סילוק כפול, של שני 'סוגי' מים, כך אף הפגשת הארץ עם המים היא פעולה כפולה של ה': בפסקה ג הוא מזרים בנחלי הארץ את המעינות שמקורם ב'תהום' - בים; בפסקה ד הוא משקה את הארץ כולה במים מן השמים - מים שמקורם במים העליונים "אשר מעל הרקיע", מים אשר הופרדו מן הארץ ביום השני של הבריאה באמצעות עשיית הרקיע, ולפי דברי מזמורנו נקבעו כתקרה ב'עליותיו' של ה'.[28]

נמצא שפסקה ד מקבילה בקבלה ניגודית לפסקה א, כשם שפסקה ג מקבילה בהקבלה ניגודית לפסקה ב. הנה אפוא טבלת המבנה של המחצית הראשונה כולה:

ולסיום נעיר שתי הערות למבנה זה:

א. פסקה ד מצויה בזיקה גלויה יותר לפסקה א מזיקתה של פסקה ג לפסקה ב: בפסקה ג ניתן בקושי למצוא זיקה לשונית לפסקה ב, ועל כל פנים לא נאמר במפורש שהמעיינים באים ממי 'תהום' שהרחקתם תוארה בפסקה הקודמת.[29]

לעומת זאת, בפסקה ד נאמר במפורש שמקורם של המים שבהם משקה ה' את הארץ הוא "מעליותיו", ובכך נקבעה בגלוי הזיקה לתיאור בפסקה א "המקרה במים עליותיו". אולם אין זו הזיקה היחידה בין שתי הפסקאות.[30]

ב. מבחינת ייסוד הארץ ישנה חשיבות לפסקה ב יותר מאשר לפסקה א, שכן פסקה ב מוקדשת כולה לתיאור ייסוד הארץ (והים) והדבר נאמר בה במילים מפורשות, ואילו בפסקה א מוקדשים לכך רק שני חצאי פסוקים, והקשר לייסוד הארץ רק נרמז.[31]

מאידך, מבחינת קיום החיים על הארץ הודות למפגשה המחודש עם המים, ישנה חשיבות לפסקה ד (הממשיכה את פסקה א) הרבה יותר מאשר לפסקה ג (הממשיכה את פסקה ב): הגשם משקה את כל הארץ ומשביע אותה, ובכך מאפשר את קיום הצומח, החי והאדם. לעומת זאת, חשיבותם של המעיינות המתוארים בפסקה ב לקיום העולם מוגבלת הן מחמת שטחם המצומצם של הנחלים והן מבחינת אי-שייכותם לחייו של האדם.

דבר זה בא לידי ביטוי מובהק באורכה של פסקה ד - כפליים מפסקה ג, ובפירוט הרב של 'המוטבים' שקיומם תלוי בירידת הגשם.

כך נוצר איזון בין מרכיבי הרבעון הראשון של המזמור (פסקאות א-ב) לבין מרכיבי הרבעון השני שלו (פסקאות ג-ד).[32]



[1] א. 'תהום' בפסוק זה, כמו גם בבראשית א', ב ("וחושך על פני תהום") הם המים שכיסו את הארץ לפני שנבראה זו. דבר זה מתברר מן הצלע המקבילה במזמורנו "על הרים יעמדו מים", וכן מהמשך הפסוק בספר בראשית.

ב. על הצלע הראשונה של פס' ו יש דיון נרחב במאמרו של ויס (עמ' 229-228) הן לגבי פרשנות נוסח המסורה שלפנינו - "כסיתו", שעל פיו נושא המשפט הוא ה', והן לגבי הצעות נוסח חלופיות, על פי תרגום השבעים: 'תהום כלבוש כסותה' - של הארץ, או על פי הצעתם של מבקרים חדשים לקרוא כאן 'כסתה' - כסתה אותה, את הארץ, ואז נושא המשפט הוא 'תהום'.

ויס עמד על השיקולים השונים שבכל גרסה ופירוש, וסיכם את הדיון במילים