מזמור קכח (א) - בין ` אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'` לבין ` יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'`

  • הרב אלחנן סמט

בין " אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'" לבין " יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" - מזמור קכ"ח

 

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

א

אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'
הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

ב

(ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

ג

(ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה
בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ

ד

בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים
סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.

ה

(ד) הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר
יְרֵא ה'.

ו

(ה) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן
וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם
כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

ז

(ו) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ
שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

א. בין שיר המעלות קכ"ח לשיר המעלות קכ"ז

מזמור קכ"ח, אף הוא כקודמו 'מזמור חכמה'[1]: כמוהו הוא פונה לנמען אנושי, כדי להחכימו ולהדריכו בדרכי החיים: כיצד על האדם לנהל את חייו, ומה הם החיים האידיאליים שאליהם עליו לשאוף. כמה קשרים ענייניים ניכרים בין מזמורנו לבין קודמו. קשרים אלו אינם מתבטאים בדרך כלל ברמה הלשונית, ויש להניח שהם נובעים מהשייכות של שני המזמורים לאותה סוגה ספרותית - ספרות החכמה. לספרות זו מוטיבים קבועים, הבאים לידי ביטוי באופנים שונים בפרקים השייכים לה. נציין כאן אפוא את הקשרים העיקריים בין שני המזמורים וגם את השוני הקיים בתוך אותם קשרים:

א. מזמורנו כולו עוסק באיש שהוא ירא ה', ומידתו זו היא המביאה עליו את כל הטובות המתוארות במזמור. בכך דומה מזמורנו למחצית השנייה של מזמור קכ"ז (כולל הציר המרכזי שלו), העוסקת אף היא בידיד ה' ובטובות שישפיע עליו ה' בשל כך. בשני המזמורים באה התיבה רבת המשקל "אשרי", כדי לתאר את טובתם של האישים המתוארים בהם: "אשרי כל ירא ה'..." - בראש מזמורנו, "אשרי הגבר..." - במרכז המחצית השנייה של מזמור קכ"ז.[2] בכך נקבעת שייכותם של שני המזמורים הללו למזמורי "אשרי" נוספים בספר תהילים, השייכים אף הם למזמורי החכמה.[3]

ב. הטובה העיקרית הניתנת לידיד ה' כשכר מאת ה' היא ברכת ריבוי הבנים, 'בני הנעורים'. והנה אף במזמורנו מתברך ירא ה' בברכת ריבוי הבנים. דבר זה מתואר בבתים ג-ד במזמורנו: בדימוי האישה ל"גפן פוריה" מתכוון המשורר לכך שהיא אישה רבת בנים. בבית 3 מתוארים הבנים עצמם: "בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך". אף דימוי זה מכוון לבנים רבים, כפי שיעיד כל מי שראה את התמונה החיה שממנה ניטל דימוי זה.

מוטיב הבנים חוזר במזמורנו שוב בבית ז: "וראה בנים לבניך". ברכה זו לאיש ירא ה' מקדמת אותנו בממד הזמן דור נוסף מעבר למה שנתברך ידיד ה' במזמור הקודם: שם דובר על "בני הנעורים" - הבנים שנולדו לאדם בנעוריו, כאשר הוא עצמו ובניו הצעירים משתתפים בהדיפת האויב בשער העיר. במזמורנו מתואר האיש ירא ה' גם בזקנותו, כשהוא זוכה לראות בנים לבניו.

בכלל, צריך לומר, כי ברכת הבנים במזמורנו נעדרת את אותה תכליתיות שמודגשת כל כך במזמור הקודם. במזמורנו הבנים אינם מתוארים כשותפים לאביהם בשום משימה קיומית, אלא אך יושבים סביב לשולחנו. הברכה היא בעצם קיומם בבית אביהם. המשפחה הגדולה בת שלושה הדורות היא הטובה שאליה חותר האדם המבורך במזמורנו. אמנם ברור שהבנים המסבים סביב שולחן אביהם הם גם שותפיו לאותו יגיע הכפיים שאוכלים בני המשפחה כולם (בית ב), אולם דבר זה לא נאמר במפורש.

ההבדל הזה בין ברכת הבנים בשני המזמורים נובע מהבדל נוסף ביניהם: במזמור קכ"ז מתוארים חיים שיש בהם מתח בטחוני מתמיד: "אם ה' לא ישמר עיר, שוא שקד שומר"; "כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים... לא יבשו, כי ידברו את אויבים בשער". ברכת הבנים "משועבדת" אפוא לצורך הקיומי הבטחוני הזה. אולם במזמורנו אין כל הד של מלחמה או של מתח בטחוני. אדרבה, האיש ירא ה' יזכה לראות בטוב ירושלים (בית ו), כלומר בישיבתה בטובה, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (תהילים קמ"ד, יד). וסיומו של מזמורנו מבטא זאת בקיצור נמרץ: "שלום על ישראל".[4]

ג. אף לחלק "השלילי" במזמור קכ"ז יש מקבילה ניגודית במזמורנו (שכולו חיובי): שם נאמר "שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים", והכוונה היא שמאמציהם של 'אנשי השווא' למצוא את פרנסתם, כשהם עובדים עבודה קשה מבוקר עד לילה, לא יועילו שלא ברצון ה'. כנגד זאת נאמר על ירא ה' במזמורנו: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אף ירא ה' מתייגע על מזונותיו, אך הוא זוכה גם לאכול מיגיע כפיו.

ב. קשיים וספקות בהבנת המזמור

מזמור קכ"ח כתוב לפנינו (בראש העיון) כדרך שנכתב שיר: בשורות קצרות ובחלוקה לשבעה בתים. מילות המזמור מובנות כולן, ואחדותו הרעיונית בולטת לעין: כולו עוסק באיש ירא ה', ובחיים האידיאליים שהוא זוכה להם. כבר בקריאה ראשונה ניתן להיווכח בהתפתחות שיש בין בתי המזמור: בראש המזמור מדובר על טובתו האישית של ירא ה' ועל טובת משפחתו (בתים ב-ד), ואילו בסופו זוכה ירא ה' לראות בטוב ירושלים ובשלום על ישראל (בתים ו-ז). ובכן, מה נותר עוד לחשוף במזמור כה קצר וכה פשוט?

ראשיתה של כל העמקה היא באיתורו של קושי. שאלות וקשיים הם הפתח להבנה ולגילויה של משמעות הנסתרת מן המעיין במבט שטחי. אף אנו נתור אחר קשיים במזמורנו, ונשאל שוב: האם באמת הכול פשוט ומובן בו?

נתבונן בגופים שבהם משתמש המזמור ביחס לאיש ירא ה'. בבית א' מדובר עליו בגוף שלישי-נסתר: "אשרי כל ירא ה'", ואילו בהמשך פונה אליו המזמור כנוכח: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך", וכך הלאה גם בבתים הבאים.

המעיין הזוכר את עיוננו למזמור צ"א לא יתקשה בדבר זה: בית א משמש כותרת למזמור, ובו מוצג נושאו - האיש ירא ה' - בדרך אובייקטיבית בגוף שלישי. אך לאחר הכותרת העניינית הזאת, ממשיך המזמור בפנייה אל נוכח ובכך הוא יוצק חיות דרמטית לרעיונו.

אולם אם כך הדבר, כיצד נבאר את חזרת המזמור לדבר על ירא ה' בגוף שלישי בבית ה - "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'"? ומדוע שוב חוזר המזמור לדבר אליו כנוכח בבתים ו-ז עד לסיום המזמור? מה פשר המעברים הללו מגוף לגוף החוזרים במזמור פעמיים?

ועוד נוסיף ונשאל: בבית ה נאמר "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'". התיבות "כי כן" משמשות ככל הנראה ככינוי רומז - 'כמו כן'. אולם למה רומזות תיבות אלו, האם לטובות המתוארות לעיל, בבתים ב-ד, או שמא לטובות המתוארות להלן, בבתים ו-ז? לשון אחר: האם בית ה מהווה סיכום לקודמיו או שמא הוא מבוא לבאים אחריו?

לדעת המאירי רומזות תיבות אלו לנאמר בבתים ג-ד. ונראה שכך סבור גם רד"ק, וכך סבורים גם מפרשים חדשים אחדים. אולם מכלל ספק לא יצאנו.

לבסוף נציג את ויכוח בין פרשנים ביחס למשמעותו של בית ב:

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

מה פירושה של התיבה 'כי' במשפט זה?

משתי דרשות חז"ל לפסוק זה, ברור שהם הבינו אותו כמשפט תנאי: 'יגיע כפיך אם תאכל, אשריך וטוב לך'. או 'יגיע כפיך כאשר תאכל, אז אשריך וטוב לך'.

במסכת אבות ד, א דרש בן זומא:

איזהו עשיר? השמח בחלקו. שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".

דרשה דומה, אך מורכבת יותר, דרש רבי חייא בר אמי משמו של עולא במסכת ברכות ח ע"א. דרשה זו מנגידה את בית א לבית ב: בבית א נאמר "אשרי" על ירא ה' ההלך בדרכיו, ואילו בבית ב נאמר "אשריך וטוב לך" על האוכל מיגיע כפיו, ומכאן:

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתב "אשרי איש ירא את ה'"[5], ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" - 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' - לעולם הבא. ולגבי ירא שמים - 'וטוב לך' לא כתיב ביה![6]

תפיסה זו של פסוקנו - כמשפט תנאי (אך ללא הלבוש הדרשני המובא בדברי עולא) מאפיינת את מפרשינו הראשונים (וראה לדוגמה את דברי רד"ק והמאירי המובאים בהערה 6).

אך הנה בין הפרשנים החדשים קם ערעור על פירוש זה.

הנה דברי צבי פרץ חיות ב'תנ"ך עם פירוש מדעי' שהוציא אברהם כהנא (זיטומיר תרס"ג):

'יגיע כפיך כי - יש מפרשו מעין 'אם'... ואינו מחוור, שאינו תנאי אלא ברכה: 'אתה תאכל יגיע כפיך, ולא תתן יגיעך לאחר', כן פרשוהו השבעים. ...ויש מפרשו לשון חיזוק: 'כן, אמת הדבר' (- יגיע כפיך אכן תאכל) ...ועיין בניגוד לכתובנו לעיל ק"ט, יא: "ויבזו זרים יגיעו".

חזר על פירוש זה והרחיבו שלמה דב גויטיין בספרו עיונים במקרא (תל אביב תשכ"ז) בביאורו לחומש האחרון של ספר תהילים (עמ' 203-202):

בארבע ברכות נתברך האיש (- ירא ה') במזמורנו: הראשונה - "יגיע כפיך כי תאכל" - שיזכה ליהנות מפרי עבודתו... רבים הבינו מלת "כי" בפסוק זה במובן 'כאשר'... כך הבין גם... עולא בדרושו המפורסם במסכת ברכות... אך פשוטו של הפסוק הוא אחר: "כי" במשמעות "אכן"... ושיעורו של הכתוב הוא כך: אשרי כל איש ירא ה', כי אכן... יגיע כפיך תאכל.

מה טיבה של ברכה זו? ...לפנינו השאלה הגדולה... והיא כיצד אפשר להבטיח לאדם העמל את השכר המגיע לו.

לפנינו אפוא לא רק שני פירושים שונים לתיבה "כי" במשפט הנידון, אלא שתי תפיסות שונות של כוונת המשפט כולו (ואולי גם של משפטים נוספים במזמור): האם המזמור מאפיין כאן את מדותיו הטובות של ירא ה' ההולך בדרכיו, או שהוא מפרט את גמולו של איש זה?[7] ובכן, כיצד נכריע ספק זה?

נדמה כי הרושם הראשון שנתרשמנו, כי מזמורנו הוא נטול קשיים, אין לו בסיס עתה: העלינו כאן שלושה קשיים או ספקות, והללו מורים למעיין כי עדיין לא יצא ידי חובתו ביחס להבנת המזמור.

ג. מבנה המזמור - שתי מחציותיו

השאלה החשובה שעדיין לא עלתה בעיוננו היא, האם ניתן לחשוף במזמורנו קיומו של מבנה ספרותי, התואם את המקובל במזמורי תהילים אחרים? העיקרון המבני המקובל הוא, כמו שהראינו בעיונינו הקודמים למזמורי תהילים: מבנה שיש בו שתי מחציות דומות זו לזו באורכן, הניצבות זו מול זו בהקבלה.[8] הקבלה זו יכולה להיות מבחינת תוכנה ניגודית (כשם שראינו בעיוננו למזמור קכ"ז), ויכולה להיות הקבלה שיש בה המשך והתפתחות המחצית השנייה ביחס לזו הראשונה (כשם שראינו בעיוננו למזמור צ"א). אף מבחינת המבנה הפנימי של כל אחת משתי המחציות, יכולה ההקבלה ביניהן להיות כיאסטית או ישרה.[9]

חשיפת מבנהו של מזמור עשויה להועיל, לא רק להבנתו הכוללת כיצירה אורגנית - כשיר שבו מעוצבת אידיאה, אלא גם לפתרון בעיות פרשניות מסוגים שונים. אפשר אפוא שחתירתנו לעמידה על מבנהו של מזמורנו תסייע בידנו גם בפתרון הבעיות שהעלינו בסעיף הקודם. אפשר גם שהתהליך יהא הפוך: בעיה פרשנית אחת או יותר עשויה לרמוז למבנהו של המזמור.

ואכן, במזמורנו נראה שהבעיה הראשונה שהעלינו בסעיף הקודם - שאלת התחלפות הגופים פעמיים במהלך מזמור קצר זה, היא השער שיובילנו לתפיסת מבנהו. והרי בעיה דומה במזמור צ"א - התחלפות גופים החוזרת פעמיים (שם הייתה זו ההתחלפות מגוף ראשון לגוף שני) - היא שסימנה את חלוקת המזמור לשתי מחציות (ראה סעיף ה שם).

ובכן, אם נלך בדרך זו נקבל שהמחצית הראשונה של המזמור פותחת בהצגת ירא ה' בגוף שלישי (- בית א), וממשיכה בפנייה אליו בגוף שני (- בתים ב-ד). בית ה פותח את המחצית השנייה של המזמור, ופתיחה זו דומה לפתיחתה של המחצית הראשונה: אף בבית ה מדובר על ירא ה' בגוף שלישי ("יברך גבר ירא ה'"). המשך המחצית השנייה (כמו המשך המחצית הראשונה) הוא בפנייה אל ירא ה' בגוף שני כנוכח, וכך עד לסיום המזמור (בתים ו-ז).

האם דומות שתי המחציות באורכן? התשובה על כך חיובית: במחצית הראשונה (בתים א-ד) 23 מילים ובשנייה (בתים ה-ז) 22 מילים. תיאור זה של שתי המחציות כולל בתוכו את אופי ההקבלה המבנית ביניהן: זוהי הקבלה ישרה: בית א מקביל לבית ה (בשניהם גוף שלישי) ובתים ב-ד מקבילים לבתים ו-ז (גוף שני). אף מבחינת התוכן דומות שתי המחציות זו לזו: שתיהן מהוות בעצם שתי סדרות מקבילות שבכל אחת מהן תיאור טובותיו של ירא ה' (וכמובן נשאלת השאלה במה מקדמת הסדרה השניה את הראשונה).

כבר עתה ניתן לענות על שתי השאלות הראשונות ששאלנו בסעיף ב:

חילוף הגופים במזמור הוא 'עמוד השדרה' המבני שלו: כל מחצית של המזמור פותחת בתיאור ירא ה' בגוף שלישי ואחר כך עוברת לדבר אליו בגוף שני.

בית ה "הנה כי כן יברך גבר..." אינו משפט סיכום למה שלפניו, כפי שפירשו רוב המפרשים, אלא הוא פתיחה למה שבא אחריו במחצית השנייה, לבתים ו-ז. התיבות "כי כן" רומזות אפוא לברכת ה' מציון שתחול על ירא ה' ולשאר הברכות שבהמשך.

השאלה השלישית ששאלנו בסעיף ב, בנוגע לפרשנות המשפט "יגיע כפיך כי תאכל" ובנוגע למשמעותו, תמתין עד לניתוח מדוקדק יותר של ההקבלה בין שתי המחציות, ניתוח שיבהיר לנו את ההתפתחות שחלה במזמור בין מחציתו הראשונה למחציתו השנייה. אולם נראה שגם שאלה זו תלויה בסופו של דבר בניתוח מבנה המזמור.

ד. ההקבלה בין שתי המחציות וההבחנה העקרונית ביניהן

הבה נציב את מזמורנו מחדש, בדרך שתבליט את מבנהו - את ההקבלה בין שתי מחציותיו:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

א. אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

ה. (ד) הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'.

ב. (ב ) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

ו. (ה) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

ג. (ג ) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ

 

ד. בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.

ז. (ו) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

ניכרות כאן הקבלות ברורות בין שתי המחציות: בין בית א לבית ה: בשניהם נמצא הצירוף "ירא ה'" ובשניהם מדובר עליו בגוף שלישי; בין בית ב לבית ו: בשניהם מופיעה המילה "טוב", אלא שבבית ו מתרחב הטוב האישי של בית ב ("טוב לך") לטוב לאומי ("טוב ירושלם"); ובין בית ד לבית ז מתרחבת ברכת "בניך" ל"בנים לבניך".

לכאורה, אין המחצית השנייה אלא המשך והתפתחות של המחצית הראשונה: לברכות המתוארות במחצית הראשונה נוספות בשנייה כאלו המרחיבות את היקף הברכות (מן האישי אל הלאומי) ואת משך זמנן (מראיית דור שני - "בניך", לראיית דור שלישי "בנים לבניך").

אולם באמת נראה כי קיים הבדל עקרוני בין שתי המחציות, והוא מתבטא בהקבלה נסתרת ביניהן, שלא שמנו לבנו אליה. הבה נשאל: האם ישנה מילה במחצית הראשונה שראוי לשים אותה ככותרת בראש מחצית זו? רק מילה אחת חוזרת פעמיים במחצית זו, ואילו שאר המילים מופיעות בה אך פעם אחת. מילה זו היא "אשרי" המופיעה בראש בית א ומתייחסת לנושא הנידון בבית זה בגוף שלישי - "אשרי כל ירא ה'". מילה זו מופיעה שנית בבית ב ומתייחסת לאותו נושא (- ירא ה'), אך הפעם בגוף שני - "אשריך וטוב לך".

והנה, במחצית השנייה אנו מוצאים תופעה מקבילה, אך ביחס לשורש אחר, השורש בר"ך: בבית ה הפותח מחצית זו נאמר על הגבר ירא ה' בגוף שלישי כי "יְבֹרַךְ", ומיד אחר כך פונה בית ו אל ירא ה' כנוכח ואומר לו "יברכך".

נמצא כי בשתי המחציות קשור המעבר מגוף לגוף במילת מפתח החוזרת פעמיים, ובחזרתה מתבטא המעבר הזה:

א

ב

אשרי...

יבֹרך...

אשריך...

יברכך...

בהתאם לזאת נוכל לקבוע את מילת המפתח שבכל מחצית ככותרת המתאימה לה, ולנסות להבחין בין שתי המחציות הבחנה עקרונית. ובכן, מה בין האיש המאושר לאיש המבורך?

מילת הקריאה "אשרי" בהטיות שונות מופיעה 26 פעמים בספר תהילים (מתוך 45 הופעות במקרא כולו). המשמעות המדויקת של השורש אש"ר בהקשר למילה זו אינה חד-משמעית,[10] אולם כוונת הקריאה עצמה ברורה: 'אשרי פלוני - טוב לו, תהילה ושבח לו'.[11] ואכן, בשני מקומות מופיע הפועל 'אשר' בהקבלה לפועל 'הלל' :

קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ. (משלי ל"א, כח)

רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ. (שיר השירים ו', ט)

הפועל ברך לעומת זאת, הוא פועל יוצא שמשמעו: איחל לו טובה או הביא עליו טובה.

נמצא שהקריאה על אדם 'אשרי' באה לבטא את שבחו וטובו המצויים בו עצמו, ואילו תיאורו כ'מבורך' נועד לומר שמישהו בירך אותו - איחל לו ברכה או הביא עליו ברכה.

ואכן, בחינה של פסוקים רבים שבהם נאמר 'אשרי', מלמדת כי בפסוקים אלו מתוארות מידות טובות ומעשים טובים של המהולל (או המהוללים) באותם פסוקים. יש פסוקים המתארים גם את חלקו הטוב של המהולל בהם, אולם לאו דווקא חלק שניתן לו כשכר על מעשיו ומידותיו, אלא חלק שהוא נובע ממהות המעשים והמידות עצמם שבהם דבק המהולל. הבה נדגים זאת בפסוקים אחדים:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ... (תהילים א', א-ב)

אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ
שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלו וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע.[12] (ישעיהו נ"ו, ב)

אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם
בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת... מְזָוֵינוּ מְלֵאִים...
צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת... אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים
אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ.
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁה' אֱ-לֹהָיו. (תהילים קמ"ד, יב-יט)

בשני המקומות הראשונים מהולל האיש המנהיג את חייו בדרך הראויה, ואין נידון בהם כלל שכרו של איש זה.[13] במקום השלישי מתואר חלקו הטוב של עם ישראל, והקריאה 'אשרי' באה בסוף התיאור, כסיכום התמונה המושלמת שלפני כן. הקריאה השניה 'אשרי' באה ללמד שכל הטוב והשבח הללו נובעים מכך שה' הוא א-לוהי העם הזה, אך אין הכוונה שכל הטובות ניתנו לעם כשכר, אלא שכך נראים חייו של עם שה' הוא א-לוהיו מעצם טבעם.

מהי משמעות כל זאת ביחס להבחנה שאנו מנסים להבחין בין שתי מחציותיו של מזמורנו? משמעות הדבר היא שהמחצית הראשונה אינה עוסקת כלל בברכה ובשכר שמשפיע ה' על ירא ה', אלא מתארת את אורח חייו הראוי ואת חלקו הטוב בחיים מחמת בחירתו באורח חיים זה. ואין אלו שני דברים נפרדים, אלא אורח החיים הראוי מכיל מיניה וביה את הסיפוק והאושר של בעליו.

רק במחצית השנייה מתוארת הברכה שה' מברך את הגבר ירא ה', כשכר על היותו כזה. מחמת כן מופיע במחצית הזאת שם ה' כמקור הברכות[14]: "יברכך ה'...". בית ו כולו מתאר את ברכת ה', וכך יש לפרשו: 'יברכך ה' מציון: שתראה בטוב ירושלים כל ימי חייך'. המילה "וראה" חוזרת גם בבית האחרון, ובכך מצרפת אותו לקודמו. כלומר, שתי 'ראיות' כלולות בברכת ה' אותך: "וראה בטוב ירושלים"; "וראה בנים לבניך". נמצא שמחצית השנייה כולה עוסקת בברכות ה' הניתנות לירא ה': בבית ה באה הכותרת "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'", ובבתים ו-ז בא פירוטן של ברכות ה' שנרמזו בכותרת.

נשאלת עתה השאלה, מה הם התחומים שבהם מודגם אורח חייו של ירא ה' וחלקו הטוב בחיים, ומה הם התחומים שבהם מודגמת הברכה שה' מברכו כשכר על היותו ירא ה'? וכן יש לשאול מפני מה מתאימות הדוגמאות שבכל מחצית לנושא המיוחד לה? כלומר, כיצד ההבחנה בין 'אושר' ל'ברכה' המופיעה בראשן של שתי המחציות, באה לידי ביטוי בגופן.

את הסעיפים הבאים נקדיש לעיון בכל אחת משתי המחציות של מזמורנו. נפרש כל אחת מהן, ואגב כך תתברר התשובה לשאלות אלו, ויתבררו ההשלכות הפרשניות של ההבחנה שעשינו בין שתי מחציות המזמור.



[1] על מזמורי החכמה בספר תהילים, על תכונותיהם ועל זיהויים, עמדנו בראש העיון למזמור קכ"ז ובהערה 1 שם.

[2] כפי שכתבנו בעיון ההוא, נמצאת התיבה "אשרי" במרכזה המדויק של המחצית השנייה.

[3] מזמור א' ומזמור קי"ב.

[4] המילים "שלום על ישראל" נתחבבו מאד על אבותינו בתקופת המשנה והתלמוד, והם כתבו אותן על רצפות פסיפס בבתי כנסיות (כגון בית הכנסת ביריחו), בכתובות הקדשה ועל גבי מצבות.

מילים אלו מופיעות פעם נוספת בספר תהילים בסיומו של שיר המעלות קכ"ה: "והמטים עקלקלותם, יוליכם ה' את פעלי האון, שלום על ישראל". נראה שמקורן של מילות החתימה הללו הן במזמורנו, שבו חתימה זו נראית טבעית ומתבקשת (לא כן היא דעתו של חיות בפירוש 'המדעי' לספר תהילים). במזמור קכ"ה, לעומת זאת, זו נראית חתימה מחוץ לגופו של המזמור, והיא נוספה שם כדי לא לסיים במילים "פעלי האון". וראה את דברינו על החתימות השונות של מזמורים בספר תהילים בעיון למזמור ק"ל, סעיף ד.

[5] הפסוק המצוטט בגמרא הוא אמנם תהילים קי"ב, א "אשרי איש ירא את ה'", אך נראה ברור שהכוונה לפסוק במזמורנו "אשרי כל ירא ה'", והפסוקים נתחלפו בגלל דמיונם הרב. טענה זו נובעת מכך שעיקר כוונת דרשה זו הוא להנגיד בין שני פסוקים סמוכים במזמור קכ"ח, ולא בין שני פסוקים רחוקים זה מזה שאין ביניהם כל יחס. והרי פסוקים שבהם נאמר 'אשרי' מצויים בספר תהילים לרוב.

[6] למרות הדמיון בין דרשתו של עולא לזו של בן זומא נראה שמגמתן שונה: בן זומא משבח את האוכל מיגיע כפיו ומסתפק בכך - "השמח בחלקו". המדה הנגדית לאיש זה היא דמותו של 'העשיר' במשמעות הרווחת - המקבץ ממון עוד ועוד ואינו מסתפק במה שיש לו.

עולא, לעומת זאת, מנגיד את הנהנה מיגיעו לירא השמים. ניגוד זה מצריך הבהרה: האם הנהנה מיגיעו אינו ירא שמים? או האם ירא שמים אינו יכול להנות מיגיעו? ונראה שכוונת עולא לירא שמים העוסק בתורה ובטל ממלאכה, ונהנה מיגיע כפיהם של אחרים. השקפתו של עולא דומה אפוא להשקפת הרמב"ם, שאותה ניסח בחריפות בפירושיו למסכת אבות פרק ד משנה ו.

שני מפרשים ראשונים פירושו את דברי המזמור בעקבות חז"ל, אולם המעיין היטב בדבריהם ייווכח שהראשון שבהם - רד"ק - פירש בדומה לדרשת עולא, ואילו השני - המאירי - פירש בדומה לדרשת בן זומא, כפי שביארנו את ההבדל בין שתי הדרשות.

רד"ק: סיפר על הנהגת מחייתו (- של ירא ה'), כי הטובה הוא שיחיה ממלאכתו ולא יהנה מאחרים כל זמן שיוכל לייגע עצמו במלאכה.

מאירי: ופירט (- את מדותיו של ההולך בדרכי ה'): שאינו נבהל להון, אבל אוכל יגיע כפיו בכשרון המעשה.

[7] סיכום ממצה של הויכוח הפרשני הזה מובא בספרו של עמוס פריש 'יגיע כפיך - יחס המקרא אל העבודה', הקיבוץ המאוחד תשנ"ט, עמ' 99-97.

[8] ש"ד גויטיין (במקום המצויין בסוף הסעיף הקודם) אינו תופס כך את מבנה מזמורנו, אלא רואה בו מבנה ליניארי המתפתח מראשית המזמור ועד לסופו. הנה מקצת דבריו:

בארבע ברכות נתברך האיש הזה (- ירא ה' ההולך בדרכיו) במזמורנו: הראשונה - "יגיע כפיך כי תאכל" - שיזכה ליהנות מפרי עבודתו - (- וכבר הבאנו דבריו בעניין זה).

שנייה לה היא ברכת המשפחה. "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך"... "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך"...

הברכה השלישית - ברכת המולדת. היא נאמרה פעמיים: בפסוק ה "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך" ובסוף המזמור... "שלום על ישראל". אין ההצלחה בחיים הפרטיים שלמה אלא אם כן בא עמה שלום של כל האומה...

הברכה האחרונה היא אריכות חיים. אין המשורר אומר זאת בצורה פשוטה ומפורשת, אלא במילים "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". חיים ארוכים כשהם לעצמם, אין להם ערך. אבל אם יש בהם ברכת הבית וברכת המולדת, אין לך ברכה גדולה מהם.

עבודה, משפחה, מולדת, אריכות חיים - כל אלה הם מטוב העולם הזה, ורק מערכיו האלמנטריים ביותר... [ומכאן] למסקנה, כי הקניינים היסודיים של החיים הם גם טובם העליון.

[9] כל זאת, כמו בהקבלה שיש בפסוק הבודד בשירה המקראית. על סוגי התקבולת עמדנו בעיוננו למזמור קכ"ז בחלקו הראשון, הערות 7-5. על הרחבת עקרון ההקבלה בפסוק הבודד ביחס למזמור השלם עמדנו בעיוננו למזמור צ"א סעיף ה.

[10] בן-יהודה בערך א. אשר הערה 2 מביא שני שורשים שונים בערבית שעשויים להקביל לאש"ר העברי: השורש 'ישר', שלעתים משמעו היה מוצלח ועשיר; והשורש אַ תַ' ר שמשמעו בחר, נתן היתרון, והוא מסיים ואומר: "ויש אומרים שנמזגו בשורש אשר העברי שני השורשים השמיים הקדמונים את'ר וישר". מילת הקריאה 'אשרי' עצמה, באה תמיד בלשון רבים ובסמיכות אל מי שעליו מדובר: 'אשרי האיש', 'אשריך', וכדומה.

[11] כך מבאר בן יהודה מילת קריאה זו בערך אשרי. לפי זה "אשריך וטוב לך" שבמזמורנו הם 'שניים שהם אחד'. המדרש, כדרכו, משתדל להבחין בין השניים הללו אף שכוונתם אחת היא, ואומר "אשריך - בעולם הזה, וטוב לך - לעולם הבא" (אבות ד, א; ברכות ח ע"א כנראה בהשפעת המשנה באבות).

[12] פסוק זה, כמו פסוקים רבים אחרים שבהם באה הקריאה 'אשרי', מתאר אך את מעשיו הטובים ואורח חייו המוסרי של המהולל בהם, ללא כל תיאור של חלקו הטוב או של שכר שה' ייתן לו. והנה דוגמאות נוספות: תהילים ל"ב, א-ב; ל"ד, ט; מ', ה; קי"ט, א-ב. אף בפסוקים המעטים שמתואר בהם שכרו של המהולל, הרי שהקריאה 'אשרי' באה על מעשיו ומדותיו, ולא על שכרו.

[13] לגבי מזמור א', ראה את מאמרו של מאיר ויס ז"ל 'דרכה של תורה במזמור אשרי האיש', מקראות ככוונתם עמ' 134-111. על פי ביאורו, עיקרו של מזמור זה הוא בתיאור מהותם של הצדיק והרשע, והקריאה 'אשרי' - על מהות הצדיק היא, ולא על גמולו. רק בשני הפסוקים האחרונים ה-ו נידון גמולם של הצדיק ושל הרשע.

[14] שם ה' אינו נזכר במחצית הראשונה מלבד בפתיחתה בצירוף 'ירא ה''.