מחוסרי אמנה

  • הרב שלמה לוי

מחוסרי אמנה* / הרב שלמה לוי

הנושא של מחוסרי אמנה הוא בעצם עד היכן מגיעה רמת ההתחייבות של האדם. כלומר, אם אדם התחייב למשהו מסוים, כגון למכור משהו או לקנות משהו וכד', האם מותר לו לחזור בו או לא.

בנושא זה קיימות שלוש דרגות:

* גמר בלבו - זו הדרגה הנמוכה ביותר - בה אדם רק החליט בלבו שיעשה דבר מסויים.

* קניין דברים - נעשה סיכום בעל פה בין האדם לחברו.

* האדם עשה מעשה אבל לא מעשה של קניין. יש אמנם מחלוקת האם מדאורייתא מעות קונות או לא, אבל לכולי עלמא, מדרבנן מעות לא קונות. אם כן, אותו אדם אמנם נתן כבר את המעות, אבל עדיין לא עשה מעשה קניין.

הדיון בדרגה הראשונה מופיע במסכת בבא בתרא דף פח ע"א:

"תנו רבנן, הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כולו - לא קנה, ולא נתחייב במעשר. גמר בלבו לקנותו - קנה ונתחייב במעשר... אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו".

העקרון הזה לכשעצמו כבר דורש זהירות מן האדם, אפילו בהחלטותיו בינו לבין עצמו.

הגדר של מחוסרי אמנה מופיע במסכת בבא מציעא דף מט ע"א

"רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה במאי דנקיטת זוזי - הב להו, ואידך - דברים נינהו, ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. דאיתמר, דברים: רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה. "

ישנה מחלוקת אמוראים בין רב לרבי יוחנן לגבי מצב שנעשה קניין דברים, האם יכול לחזור בו או לא.

במצב של נתינת מעות, הדרגה השלישית, האדם, לכולי עלמא, מוגדר כמחוסר אמנה, ומצבו חמור יותר והוא 'זוכה' ל"מי שפרע". "מי שפרע", כידוע, זוהי אמירה בבית דין בגנותו של אותו אדם. נראה שמצב זה הוא דווקא כאשר קיבל או נתן מעות, ולא בסיטואציה אחרת, כי יש פה ניצול של תקנת חז"ל שהרי מדאורייתא הקניין כבר גמור.

ה"שולחן ערוך" בחושן משפט סימן ר"ד סעיף א' פוסק:

"מי שנתן דמים, ולא משך המטלטלים - אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר - לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע".

ובהמשך הסימן בסעיף ז' כותב ה"שולחן ערוך":

"הנושא ונותן בדברים בלבד - הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו ... וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע - הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו".

הביטוי ואין רוח חכמים נוחה הימנו הוא ביטוי די חריף. אמנם, בראשונים מצינו ביטויים חריפים יותר בנוגע לאותם אנשים.

בכל אופן, ה"שולחן ערוך" פוסק כמו ר' יוחנן במחלוקתו עם רב.

בראשונים יש מחלוקת בין בעל המאור לבין הר"ן, הרמב"ן ועוד ראשונים לגבי הדין במצב של תרי תרעי, שני שערים. כלומר, האם המחוייבות לעמוד בדיבורו היא חיוב מוחלט, וכך הדין בכל מקרה, או שהחיוב הוא רק כאשר אין לו שום סיבה לחזור בו, אבל אם יש לו סיבה, כגון - נשתנו שערי המכירה, וכשיחזור בו ירוויח כסף, האם מותר לו לחזור בו?

בעל המאור פוסק שאכן במקרה כזה מותר לו לחזור בו. ואילו שאר הראשונים פוסקים שגם במקרה כזה - לא יכול לחזור בו.

הרמ"א בסימן ר"ד בסעיף יא פוסק:

"והני מילי בחד תרעי, אבל בתרי תרעי - אין זה ממחוסרי אמנה ... ויש אומרים דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו - יש בו משום מחוסרי אמנה, וכן נראה עיקר."

הש"ך אמנם מביא את הב"ח שנסתפק בדין זה:

"ובב"ח נסתפק לדינא, מאחר דבירושלמי מפורש כהרז"ה והרא"ש."

והסמ"ע כותב שהרמב"ם והשו"ע לא פסקו כר"ן וכרמב"ן ובמקרה כזה מותר לחזור.

ה"חתם סופר" בשו"ת בסימן ק"ב דן נשאל על הסיפור הבא: אדם סיכם למכור חפץ למישהו כי רצה לקנות חפץ אחר, ובינתיים קיבל בירושה את אותו החפץ. האם יכול לחזור בו או לא?

בתחילה, כותב ה"חתם סופר", שמצב זה מקביל למקרה של תרי תרעי, ואין הכוונה בתרי תרעי דווקא למקרה שהשתנו המחירים, אלא לכל מקרה של שינוי פתאומי כמו במקרה זה. בהמשך הדברים, נראה שה"חתם סופר" נוטה להקל ומתיר לו לחזור בו.

ב"מנחת יצחק" מופיע עוד סיפור שאיננו נוגע למכירה. אדם שנולד לו בן ביקש מאדם מכובד שימול את בנו. הלה אמר לו שהוא לא יכול, ולכן ביקש האב ממישהו אחר. למחרת הודיע הראשון לאב שהוא יכול לבוא ולמול, האם מותר לאב לחזור בו מבקשתו לשני? ה"מנחת יצחק" מתיר לו לחזור בו כי מדובר בשינוי משמעותי מאוד מבחינת האב, ולכן מותר. הוא גם מוסיף שה"חתם סופר" הקל דווקא אם מדובר בשינוי משמעותי, ולא אם מדובר בשינוי קל.

ה"אגרות משה" בחלק חושן משפט סימן נ"ח עוסק במקרה אחר של מחוסרי אמנה. מדובר שם על קבוצת פועלים שהחליטה לשבות, ואחד מהם רוצה לחזור בו, ובזה הוא גורם לשאר הפועלים נזק. למותר לציין שמקרים כאלו מתרחשים לכולנו דבר יום ביומו.

ה"אגרות משה" מתייחס למחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל, ומסביר שהשאלה היא האם החיוב של האדם הוא כלפי חברו, או כלפי עצמו, כלפי שמיא. אם החיוב הוא כלפי עצמו, כלומר אדם צריך להיות ישר, אז אם השתנה השער - הוא עדיין נחשב ישר אם הוא חוזר בו, כי לא ידע שכך יהיה המצב. אבל, אם החיוב הוא כלפי חברו, המשמעות היא שכבר בהסכמה עם חברו, לחברו יש זכות מסוימת, ואם החפץ התייקר - החבר צריך להרויח, ולכן גם בתרי תרעי - אסור לחזור בו.

לעניין השאלה, פסק שם ה"אגרות משה" שאסור לאותו אדם לחזור בו מההסכם של השביתה.

כדאי לציין שיש מקרים בהם זה מוגדר באופן חד-משמעי כגרימת נזק, כגון אדם שהזמין פועל ליום עבודה וסיכם איתו את התשלום, וכאשר הוא בא, אותו אדם אומר לו שהוא כבר לא צריך אותו, ואותו פועל בזבז יום עבודה. במקרה כזה יש פה גרימת נזק בגַרמִי, והאדם חייב לפצות את הפועל.

לנושא זה של מחוסרי אמנה יש הרבה השלכות לחיינו:

אדם הגיש הצעת מחיר למכרז, האם יכול לחזור בו או לו? לכאורה, זה נראה כמו מצב של מחוסרי אמנה, כי אותו אדם הציע מחיר שהוא מוכן לשלם. אלא שפה יש שני חילוקים: קודם כל, הצד השני לא הסכים להצעה, ולכן אין פה ממש סיכום של עסקה. ושנית, ברוב המכרזים מצויין שאם מישהו חוזר בו - הוא צריך לשלם קנס מסוים, אז השאלה היא איך מבינים את זה: האם נאמר שהם מוכנים שאנשים יחזרו בהם כי הם מרויחים את הקנס, או שזה נועד להרתיע כדי שאנשים לא יעשו את זה, ואז יש בעיה לאותו אדם לחזור בו.

בדרך כלל, לאותם מכרזים לא אכפת אם מישהו חוזר בו, אך יש מקרים יותר בעייתים: אדם נבחן לכמה ישיבות תיכוניות, והישיבות מחזירות תשובות ומבקשות להירשם עד זמן מסוים. בא מישהו ונרשם, ואז, לקראת תחילת שנת הלימודים, הוא מקבל הודעה שהתפנה מקום בישיבה אחרת - בה הוא מעדיף ללמוד. אמנם, המצב כיום הוא שהישיבות דורשות בזמן ההרשמה מקדמה על חשבון שכר הלימוד, אך עדיין, האם מותר לו לחזור בו, והרי הוא גורם נזק ישיר לאותה ישיבה שאמנם קבלה מקדמה אבל הפסידה שכר לימוד של תלמיד לשנה שלמה, וכנראה לא תוכל למצוא תלמיד אחר במקומו?

מצב דומה הוא מצב שמציעים למישהו עבודה במקום מסויים, והוא אומר שהוא בא לעבוד באותו מקום, אבל בעצם הוא מחכה לתשובה ממקום עבודה אחר, ואם הוא לא יתקבל לשם הוא ילך למקום העבודה הזה. גם כאן, הוא יכול להסב נזק לאותו מקום שבטוח שיש לו את העובד שהוא צריך.

אם כן, מה עושים? מה הפתרון?

קודם כל, עדיף להתרגל לומר בהתחלה את כל ההתלבטויות והאפשרויות העומדות בפני אותו אדם, וכן להסכים על איזה שהוא סכום כסף או פשרה אחרת, במידה וההסכם לא יכובד מסיבה זו או אחרת.

בכל אופן, אדם צריך להיזהר ולהשתדל לא להתחייב על שום דבר מראש, אלא רק כאשר מגיעים לסוף התהליך, וחותמים על חוזה או עושים מעשה אחר שאחריו אי אפשר לחזור, כדי לא להגיע למצב של מחוסרי אמנה.

 

* המאמר לא עבר את בקורת הרב