מחלוקת בין דיינים בשומת נכס

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קז – מחלוקת בין דיינים בשומת נכס

המשנה ריש מסכת סנהדרין קובעת: "דיני ממונות בשלושה". דין זה ברור: דיין אחד עשוי לשגות; שני דיינים מחדדים זה את זה ומתקנים זה את זה, אך הם עשויים להיחלק בלא יכולת הכרעה; אבל בשלושה דיינים יש ריבוי דעות מצד אחד, ומצד שני – אפשרות להכריע על פי הרוב.

כל אלה דברים פשוטים, אך דומה שהם הולמים רק את הדיון הממוני הקלסי, שבו עומדים בפני בית הדין טוען ונטען, ולבית הדין יש שתי אפשרויות בלבד: לחייב או לפטור. בסוגייתנו (דף קז) נקלע בית הדין למציאות סבוכה יותר, שבה יכולים שלושת הדיינים להציג שלוש דעות שונות. הברייתא עוסקת בשומת שוויו של נכס על מנת שבעלי החוב של בעל הנכס יוכלו לגבות ממנו. כמובן, אם שני דיינים לפחות מסכימים על שומה מסוימת, הדין כמותם. אך מה הדין אם לכל אחד מן הדיינים הערכה משלו?

הברייתא מביאה שלוש דעות בנושא: דעת תנא קמא, דעת רבי אליעזר ברבי צדוק ודעת אחרים. רב הונא קבע הלכה כאחרים, אך רב אשי התקשה בכך, ועל כן פסקו רוב הפוסקים (הרשב"ם, הרמב"ם, השולחן ערוך ועוד) כדעת תנא קמא:

"אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים – נדון במנה..."

את פשרה של דעה זו ביארה הגמרא:

"מאן דאמר: 'נדון במנה' – מילתא מציעתא".

ונחלקו הראשונים בביאור המילים "מילתא מציעתא". הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פכ"ב הי"ד) פסק שמכריעים כממוצע של שתי הדעות הקיצוניות, ובדוגמה שלפנינו: הדעה הממעטת נקטה שמונים, הדעה המרבה נקטה מאה ועשרים, והשומה תהיה כממוצע, דהיינו מאה. חישוב הממוצע מתעלם, לדעת הרמב"ם, מן הדעה האמצעית: "אחד אומר במאה ואחד אומר תשעים ואחד אומר מאה ושלשים – נדון במאה ועשרה".

השולחן ערוך הביא את דברי הרמב"ם, אבל מפרשיו מעירים שרוב הראשונים חלוקים עליו. והבית יוסף עצמו מציין שפירוש הרשב"ם לסוגיה שונה מפירושו של הרמב"ם:

"ובדין הוא דתידון כוותיה במנה, דהא תרוייהו – של שלשים ושל מנה – מודו דשוה מנה. ונראה בעיני דהוא הדין אם אמר בכ"ח סלעים, דלא הוי מציעתא כל כך" (רשב"ם קז ע"א, ד"ה מילתא מציעתא).

לפי הרשב"ם, ההכרעה אינה ממוצע, אלא הליכה אחר הרוב. כיצד? רוב הדיינים (הדיין ששם במאה והדיין ששם במאה ושלושים) סבורים שהשדה אינו שווה פחות ממאה; וכן רוב הדיינים (הדיין ששם במאה והדיין ששם בשמונים) סבורים שהשדה אינו שווה יותר ממאה – לפיכך יש לשומו במאה. לפי תפיסה זו, גם במקרה שבסוף ההלכה ברמב"ם – "אחד אומר במאה ואחד אומר תשעים ואחד אומר מאה ושלשים" – יש לשום את השדה במאה, שהרי אף כאן רוב הדעות אינן מוסיפות על מאה ורוב הדעות אינן פוחתות ממאה.

וייתכן (אף כי לא הכרחי) שמחלוקת הרמב"ם והרשב"ם תלויה בשאלת יסוד בדבר טיבה של הכרעת דין. בברייתא נאמר שאם שניים מן הדיינים מסכימים על שווי השדה אזי "בטל יחיד במיעוטו". בגמרא, בראשונים ובאחרונים מצאנו דיונים ענפים בדבר טיבו של 'ביטול' זה. יש שהבינו שדעת המיעוט אכן בטלה ומבוטלת, ולמעשה כל שלושת הדיינים מקבלים אותה עמדה. אחרים הבינו שדעת המיעוט במקומה עומדת, אלא שאין לה מקום בהכרעה הסופית של בית הדין. למחלוקת זו עשויות להיות נפקא מינות שונות, למשל חיוב הדיינים לשלם על טעות: אם דעת היחיד בטלה בפסק בית הדין, יתחייב גם הוא לשלם, אף שהוא עצמו לא טעה; אך אם דעת הדיין היחיד עומדת בעינה – הגם שהיא נדחית – יש מקום לפטור אותו מלשלם. על החקירה הזאת ועל משמעויותיה נעמוד בע"ה בהרחבה במסכת סנהדרין.

לענייננו, ניתן להציע שהרמב"ם רואה את דעת המיעוט כדעה בטלה, ולשיטתו בית הדין מקבל הכרעה אחת בלבד: שווי השדה נע בין תשעים למאה ושלושים; ולכן יש לנהוג למעשה כממוצע. הרשב"ם, לעומתו, סבור שבבית הדין מתקבלות שלוש הכרעות עצמאיות שונות, ולמעשה נוהגים על פי הרוב, כמבואר לעיל.

הרב אודי שוורץ