שבת | דף קלו | 'מחתך בבשר בעלמא הוא'
הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה מאמיתי נחשב ולד כבר קיימא, שאין חוששים שמא הוא נפל. לדיון זה יש השלכות לעניין מילה בשבת: אם בגיל שמונה ימים אין הולד נחשב לבר קיימא אז יש לשאול מדוע יהיה מותר למול אותו בשבת, שכן מדובר בספק נפל שאינו ראוי למילה ונמצא שהמוהל עושה חבורה בשבת שלא במקום מצווה. על כך אומר רב אדא בר אהבה:
"מלין אותו ממה נפשך; אם חי הוא - שפיר קא מהיל, ואם לאו - מחתך בבשר הוא".
מתירוץ זה משמע שהחובל בבשר מת אינו חייב. כך ניתן לומר גם מפירושו של רש"י (ד"ה מחתך בבשר) שכתב שמעשה זה הוא כמעשה חיתוך בבשר בהמה שחוטה – שאין בכך איסור, הוצאת נשמה היא תולדה של שחיטה. לשיטת רוב הראשונים (רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי ועוד), הסוברים שסיבת איסור עשיית חבורה הוא משום נטילת נשמה מובן מדוע המחתך בבשר המת אינו עובר על איסור שכן אין בכך נטילת נשמה. רבי יוסף תאומים (פרי מגדים פתיחה להלכות שבת ד"ה ואגב גררא) כתב שלהסבר הרמב"ם (רמב"ם הלכות שבת ח, ז) שכתב שאיסור חובל הוא משום 'דש' שמפרק הדם מן הגוף, סוגייתנו קשה, משום שאיסור דש נאמר גם כאשר אין בדבר רוח חיים, ואם כן שייך אף בבשר המת.
ניתן להסביר שמשום שחיתוך בשר בעלמא הוא חסר תכלית ואין בו תועלת הרי זה כמו חיתוך של בשר סתם, שלא לצורך, ופטור משום מקלקל.[1] הסבר זה מספק תשובה גם לשאלה מדוע אין אנו אומרים באנדרוגינוס (שמילתו אינה דוחה שבת משום הספק) 'ממה נפשך' זה. לפי דברינו, לפני המילה האנדרוגינוס לא יכול לאכול תרומה ופסח, אבל לאחר מכן הוא מותר. נמצא שבאנדרוגינוס המוהל מתקן ולא מקלקל. לעומת זאת בספק נפל אנו אומרים שימות בתוך שלושים יום – ואין תיקון אצלו לעניין אכילה.
[1] אם כן, במקרה שבו אדם חובל בבשר המת לצורך, נהיה צריכים לומר בדעת הרמב"ם שהוא יהיה חייב משום 'דש'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)